יום שני, 27 בדצמבר 2010

"רוני ושמחי בת ציון"...

בשבוע האחרון לחייה של אמא , יצאנו אחותי ואני לרגע למספרה .
בעודנו צועדות בשביל המוליך לשם ,
אומרת פתאום אחותי :"תראי ... השמש זורחת והשמיים כחולים"...
אני מסתכלת עליה בשקט ולא עונה ...
"החיים שלנו נעצרו והכל רגיל בחוץ"... היא מוסיפה .
זה באמת לא יאומן , איך הכל ממשיך ...
אמא שלנו כבר לא פה ...והכל ממשיך כרגיל .
השמש זורחת , השמש שוקעת , לילה ויום ,
הקיץ היה וחלף , הגיע סוג של חורף ... 
ואמא שלנו לא פה ... 
למרבה הפלא , החיים ממשיכים ...
ועם הכאב , הצער והגעגועים ,  יש גם שמחה פתאום ...
לאחי האהוב , שכבר כתבתי עליו : כאן
נולדה בת שלישית .
אחי , שביליתי בביתו הרחוק  עם אבא - בנובמבר האחרון ...
כל נובמבר התפללתי בסתר ליבי ... שהקטנה תגיע כבר ,
כדי שאספיק לפוגשה לפני שאני חוזרת לארץ...
אך היא ... הגיעה מתי שנוח לה ...
בלי להתחשב בדודתה חסרת הסבלנות ...
רוני שלנו הגיחה לעולם ב - 14 לדצמבר  בלילה - שעון אטלנטה ...
את צהלות השמחה שלי ... אני מניחה ששמעו  בקצה העולם ...
כמעט כמו צהלות השמחה של אמא שלי - כשאני ילדתי את נכדתה הבכורה ...
הנכדה הארבע עשרה  של סבתא ציונה נולדה ...
תינוקת קטנטונת , עטורת  רעמה של שיער שחור ...
שדומה להפליא לסבתה ...
סבתא - שאותה היא לא תכיר ...
רוני שלנו ...
רוני - ציונה שלנו ...
רוני ושמחי בת ציון ..

יום שבת, 11 בדצמבר 2010

פוסט על איש אחד שאני לא מכירה ...

רציתי לפגוש אותו ,
את האיש הזה שאני לא מכירה ,
רציתי לחבק אותו ...
את האיש הזה שאני לא מכירה ...
רציתי להסתכל בעיניו ,
של האיש הזה שאני לא מכירה...
ולהודות לו ,
לאיש הזה שאני לא מכירה ...

רציתי לכתוב לו מכתב ,
לאיש הזה שאני לא מכירה...
רציתי להשתמש במילים הכי יפות שלי ...
רציתי להגיד לו ...
לאיש הזה שאני לא מכירה ...
ששום מילה לא מספיקה בשביל לתאר
מה הוא עשה בשביל המשפחה שלנו ,
שזה לא מובן מאליו ...
ההבנה והאמפטיה שלו ...
כמה טוב היה לנו
כשהיינו כולנו ביחד
בזמנים לא פשוטים בכלל ...

רציתי לשלוח לו מייל ,
לאיש הזה שאני לא מכירה ...
רציתי לכתוב לו בדואר אלקטרוני
את מה שאני מרגישה ...
רציתי כל-כך שידע ...
רציתי כל-כך להגיד לו תודה ...

ולא פגשתי אותו ...
ולא כתבתי לו מכתב ...
ולא שלחתי לו מייל ...

ורציתי כל-כך להגיד תודה ,
לבחור אחד צעיר ,
שבגדלות רוחו ,
איפשר לנו להיות ביחד
בזמנים האחרונים שלנו , עם אמא ...

יום ראשון, 5 בדצמבר 2010

פוסט בלי אימא ...

חודש וחצי לא הייתי פה ...
חודש וחצי לא כתבתי פוסט ...
מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה , לפני כמעט שנתיים - לא היה חודש שלא כתבתי .
אפילו בחודשים הכי קשים , כתבתי לפחות פוסט אחד ...
אז מה קרה בנובמבר 2010?
למה בארכיון של הבלוג שלי - אין פוסטים בנובמבר 2010?
האמת היא שיש לי סיבה ממש מוצדקת ...
מאז שאימא איננה קשה לנו מאוד ...
הסופיות של המוות היא בלתי נתפסת בעיני , למרות שאני בנאדם מבוגר ...
כל דבר מזכיר אותה , לכל מקום שאני הולכת - הלכתי לשם איתה ...
כל ארון שאני פותחת מלא בדברים שהיא קנתה לי ...
כל התכשיטים הכי יפים שלי - הם מתנות ממנה ...
כל דבר שקורה לי , אני רוצה לספר לה ... ואי אפשר .
אין לי אמא ...
ולאבא שלי - אין את אישתו ...
וכל מילה שאני אוסיף כאן , רק תגרע .
מי שאיבד בן זוג אחרי כל-כך הרבה שנים ואהבה כל-כך גדולה ... בטח יבין על מה אני מדברת ...
ועצוב לנו , וקשה לנו וריק לנו בלעדיה ...
לכן ...
בגלל כל הדברים שמניתי כאן , ועוד רבים אחרים שלא הזכרתי ...
החלטתי לעשות מעשה ...
זה מעשה לא קטן ... גילגלתי לי את הרעיון הרבה בראש , עד שהעליתי אותו על דל שפתי ...
סיפרתי לאיש שלי , שמיד אמר :"רעיון מצוין לכי על זה"...
ואז באתי לאבא ...
ואמרתי לו:"אבא יש לי רעיון" ...
ואבא מקשיב ואומר : "רעיון לא טוב בכלל , אני לא מסכים" ...
אבל אני לא מוותרת ...
"אבא , זה רעיון מצוין . זה מה שאימא הייתה רוצה שנעשה" ...
אני מזכירה לו שבאחת הנסיעות שלנו לבילנסון ... כשאני יושבת במכונית מאחור , היא פתאום הסתובבה אלי ואמרה: "כשאני אבריא , אבא אני ואת נוסעים לטיול " ...
היא הסתכלה עלי , ואני הסתכלתי עליה ... ושתינו חייכנו , ושתינו ידענו כל אחת בליבה שהיא כבר לא תבריא ...
אני רוצה לנסוע .
אני רוצה להתרחק מפה .
אני רוצה לנסוע עם אבא שלי ...
ואבא משתכנע ...
ואנחנו נוסעים ...
לאחי , לגיסתי , לאחייניות המקסימות שלי ...
נסענו לחודש ...
אבל בלי אימא ...

יום שישי, 15 באוקטובר 2010

"זה הקיץ האחרון שלי איתכם, עם הגשם הראשון אני אעלם"...

אוגוסט 2010 .
חם נורא .
כאילו אלוהים שופך עלינו אש מהשמים .
ארבעתינו בבית של אבא ואימא .
המצב של אימא מידרדר ...
אין לנו עוד הרבה זמן ביחד איתה,
אילו הימים האחרונים שלנו - ביחד עם אימא שלנו .
היו לנו עשרה ימים אחרונים של ביחד קרוב .
אני לא מדברת על כל השנה האחרונה שבה הייתה אימא חולה , והיינו המון ביחד ...
אני מדברת על עשרת הימים האחרונים ...
אבא , אמא וארבעתינו ...
כמו מזמן , לפני שהתחתנו כולנו והקמנו משפחות ...
"תזכרו את הימים האילו שלנו ביחד " , אומרת לנו אמא .
"שיהיו לכם זכרונות יפים , זיכרונות מאושרים מהימים שלנו ביחד"...
אימא יודעת שימיה ספורים .
היא בהכרה וצלולה עד הסוף .
מחלקת לנו הוראות , מנהלת את הבית ממיטת חוליה ...
כמו שהיה תמיד ...
אמא תמיד ניהלה פה הכל ...
רצתה להיות מעורבת בכל דבר בחיי  ילדיה ונכדיה .
לא פיספסה אף אירוע בחיים שלנו .
כל קבלת תואר - הייתה חגיגה בשבילה.
כל מסיבת סידור , קבלת חומש או שבת אירגון של מי מנכדיה , היא הייתה שם .
אמא לא פיספסה אף אירוע .
היא תמיד אמרה לי :"אני לא הלכתי לאוניברסיטה , לא למדתי לימודים גבוהים ... אבל הדברים הכי חשובים בחיים , הבעל והילדים - בזה הצלחתי כל-כך "...
אימא שלי -
שהייתה האישה הכי חכמה שהכרתי
אישה של שלום , אוהבת אדם , מדברת עם כולם בכבוד , משתפת ...
אימא שלי -
שהגדולה שלה הייתה בפשטות שלה ...
כל-כך לא מסובכת .
אימא שלי -
שחלתה במחלה כל-כך קשה ובכל זאת הייתה בה שלמות והשלמה עם הכל ...
אמא שאמרה לי בשבוע האחרון לחייה : "את יכולה לכתוב בבלוג שלך מה שאת רוצה על הימים האילו"...
ואני ...
לא ממש רוצה לשתף ...
זה פרטי מדי ואישי מדי וכואב מדי ...
ובכל זאת ,
יש כמה דברים שאני כן יכולה לספר ...
למשל : על האחים שלי ...
שתמיד ידעתי שהם משהו מיוחד , אבל רק עכשיו אני מבינה כמה מיוחד ...
אחי , זה שצעיר ממני בשנה ...
היפה , החתיך , עם העיניים הכחולות .
זה שבחר לחיות בארץ אחרת ,
 זה שבשנה האחרוניה לחייה של אימא היה מגיע כל חודשיים , ונישאר איתנו שלושה שבועות ...
ובשנה האחרונה הזאת ... בילינו איתו הרבה יותר מכל השנים שהוא גר בנכר ...
זה שהיו לי איתו  שיחות לא פשוטות בכלל - בימים האחרונים האילו - כי היינו צריכים להחליט החלטות הרות גורל ...
שהרי אנחנו טיפלנו באימא שלנו , שבחרה לסיים את חייה בבית ...
אנחנו היינו רופאים ואחיות ... 
ואנחנו בכלל , ספרנית ומהנדס ...
אחי המקסים ... 
איך הוא טיפל באימא ...
בעדינות , במסירות , באצילות נפש ...
ואחותי ...
אחותי הקטנה והגיבורה ...
שרק עכשיו אני מבינה כמה היא גיבורה ...
והאח הקטן של כולנו ...
שאמנם הוא כבר אבא לחמישה ילדים ...
אבל בשבילנו הוא תמיד יהיה הצעיר ...
ושהפגין יכולות עירנות מדהימות לילה אחרי לילה ...
ואני ...
מה אני יכולה להגיד על עצמי ? ...
אני הבכורה .
זה התפקיד שלי לדאוג להורים שלי ולאחיי הקטנים ...
ולמרות שכולם כבר בסביבות הארבעים , לעולם הם יהיו האחים הקטנים שלי ...
אני שישבתי על המדרגות בבית של אימא ואבא - בדיוק לפני שנה , כשכינסנו "ישיבת חרום מיוחדת" ...
כשרק התחלנו להבין את גודל הצרה שנפלה עלינו ... ואמרתי להם בקול שקט :"מעכשיו סידרי העדיפות שלנו משתנים ...  עכשיו זה קודם כל אימא "...
והם ... לקחו את המילים במלוא תשומת הלב ... ושיתפו פעולה לאורך כל השנה האחרונה ...
איזה שיתף פעולה מעורר השראה שרר בין כולנו ...
The  A-Team - קראתי לנו בימים האלו ...
ימים אחרונים ...
ימים של עצב ושמחה ,
ימים - שנזכור אותם תמיד בתחושות מעורבות ...
הקיץ האחרון שלנו עם אימא ...

יום שני, 6 בספטמבר 2010

אבא שלי ...

"ואבא שלי הוא הטוב מכולם
ואבא שלי הוא הכי בעולם
ורק בגללי הוא האבא שלי
כי הבטיח הוא לי
שהוא רק שלי"...  (עוזי חיטמן)

 אבא שלי ,
החכם , המרשים , היפה
שכתבתי עליו כבר , כאן 
 
אבא שלי ,  
הדאגן , המפרגן , השואל שאלות (לפעמים יותר מדי )...
 
אבא שלי ,
קצין בכיר  (בדימוס ) במכבי אש תל-אביב 
זה שהיה אחראי על רישוי עסקים והקפיד על סטנדרטיים מאוד גבוהיים בענייני בטיחות אש . 
זה שבגללו ( או יותר נכון - בזכותו ) כמעט התבטלה הופעה מאוד גדולה בתל- אביב , לפני כמה שנים כי לא היו שם מספיק אמצעי מיגון נגד אש והוא לא התפשר עד שלא התקינו אותם .
 
אבא שלי ,
שטיפל באמא שלנו במסירות אין קץ .
לא עזב אותה לרגע בכל תקופת המחלה הקשה ,  עשה בשבילה כל מה שרק אפשר כדי שתרגיש יותר טוב .
 
אבא שלי ,
שמגיע לו אות  מופת  מיוחד  על  מסירות  נפש .
 
אבא שלי ,
שעשה את הכי טוב  בשביל אמא  אבל לא הצליח  לרפא אותה כי  ככה ריבונו של עולם רצה ...
ואין שום דבר אבא , שיכולת לעשות טוב יותר או אחרת - כי כבר עשית את הכי טוב והכי נכון  וכמו שצריך לעשות ...
 
"ואבא שלי הוא הטוב מכולם
ואבא שלי הוא הכי בעולם
ורק בגללי הוא האבא שלי
כי הבטיח הוא לי
שהוא רק שלי"... (עוזי חיטמן)

 ובעצם ... לא  רק בגללי הוא האבא שלי ...גם בגלל אחותי  ושני אחיי הצעירים ממני , והוא הסבא  של  עשר  נכדותיו  המקסימות  ושלושת  נכדיו  השובבים  ובקרוב  תצטרף  למשפחה  שלנו - הנכדה  הארבע עשרה  בעזרת השם ...

ואמא שלי - שיושבת  עכשיו  לצידו  של  הקב"ה ,  בטח  גאה  מאוד  במשפחה  שלה  ובבעלה .
וכמו שהיא אמרה שלושה ימים  לפני  שנפרדה מאיתנו :" כל מה שהגעתי אליו זה בזכות בעלי .  אם לא בעלי - לא הייתי מגיעה לכל זה".
ככה אמא אמרה .
על אבא שלנו .
שהוא באמת הכי בעולם  והטוב מכולם .

יום חמישי, 26 באוגוסט 2010

"אני הולך לבכות לך - תהיה חזק למעלה"...

אימא איננה .
בת  62 הייתה בלכתה מאיתנו .
אימא שלי חלתה ב- 2005  בסרטן שד דלקתי והחלימה ממנו כעבור שנה .
היו לנו ארבע וחצי שנים טובות  ומאושרות  ביחד ...
לפני עשרה חודשים התברר לנו שהיא שוב חולה.
הפעם היה זה : סרטן שד גרורתי , מסוג : טריפל נגטיב .
מההתחלה ידענו , וגם היא ידעה שמהסרטן הזה - היא לא תחלים ...
בכל הזמן הזה עשינו תורנות ביננו ...
ארבעה ילדים נשואים עם משפחות , שכל אחד גר במקום אחר בארץ , אחד גר בארה"ב ...
לא עזבנו את אבא ואימא לרגע ...
אני לא חושבת שעשינו משהו מופלא ,
אני חושבת שהחזרנו לאימא שלנו , טיפה ממש על קצה המזלג ממה שהיא עשתה בשבילנו ...

אני מתאבלת ...
כבר שלושה ימים שאני בוכה .
לא בכיתי כמעט כל התקופה שהיא הייתה חולה ...
לא בכיתי כשעמדתי לידה - והיא נפטרה ..
לא בכיתי כשקראו לי (אני ביקשתי ) לחדר הטהרה ונטלתי לה ידיים ...
לא בכיתי בהלוויה ...
לא בכיתי ב'שבעה' ...
עכשיו אני בוכה .
היא חסרה לי ...
אני רוצה אותה בחזרה ,
והיא ... עושה רושם - לא חוזרת בקרוב ...

יום שישי, 20 באוגוסט 2010

עוד מילים על אמא שלנו ...

ב"ה


פוסט אורח מאת: אחי הקטן, התינוק שלנו ( בן 34 - אבא לחמישה ילדים)...



הספד על אמא

ה' אלול התש"ע


בפרק י"א באגרת הקודש בספר התניא, כותב האדמו"ר הזקן שאין רע יורד מלמעלה והכל טוב, אפילו ייסורים ומי שמתעצב ומתאונן הרי זה ככופר ח"ו, אמא את סבלת, סבלת ייסורים בכאבי הראש, המחלה הראשונה ועכשיו במחלה השנייה, את יוצאת מכאן נקייה זכה וטהורה, לא זכית להגיע לגבורות, אבל זכית להעמיד דור ישרים מבורך, בנות ובנים, נכדות ונכדים, עוסקים בתורה ובמצווה, מכל מי שהכיר אותך אין אחד שיכול לומר עלייך ביקורת, להפך, כל מי שמכיר אותך ושמע שאת חולה וסובלת אמר עלייך רק דברים טובים.


אמרו חז"ל והחי ייתן אל ליבו, אם את שהיית כל כך טובה ותומכת סבלת כל כך הרי זה סימן לנו לחזור בתשובה והנה אנחנו בשלהי חודש אלול חודש הרחמים והסליחות.


חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה ואפילו אמא בקשה שלא נבכה עליה, אמא עזבה את העולם הזה כשכל בנותיה ובניה לידה תומכים בה ועוזרים לה, כולנו היינו יחד ובעז"ה אמא אנחנו נמשיך להיות יחד ונשמור את מה שאמרת שלא נריב אחד עם השני, אמא יקרה שלי אני רוצה לבקש ממך סליחה בשם המשפחה אם לא נהגנו בך מספיק בכבוד, כל מה שעשינו היה לכבודך.


אמא אנחנו אוהבים אותך ומתגעגעים אלייך, שתהיי מליצת יושר עלינו ובמיוחד על אבא, תבקשי מהקב"ה שייתן לו הרבה כוחות להתמודד עם האובדן הגדול, אנחנו נשתדל בלי נדר להתפלל בשבילך ולעשות כל מה שצריך על מנת שתנוחי בשלום על משכבך ותעמדי לגורלך לקץ הימין ונאמר אמן.

יום שני, 16 באוגוסט 2010

ההספד שלי על אמא

בס"ד                                                   ה' באלול תש"ע       15.08.10

אימא יקרה שלי,
הגיע הרגע להיפרד .
הרגע הזה הגיע מוקדם מידי, הרבה יותר מדי מוקדם .
אבל ככה כנראה נגזר.
אימא - את היית אימא כל כך  טובה.
כל החיים שלך הקדשת לילדים ולנכדים.
אנחנו היינו משוש חייך.
כולנו – מושלמים בעינייך.
אוי ואבוי לו לאותו אחד – שהיה מעיז לומר מילה רעה על אחד מאיתנו.
את תמיד חשבת שאנחנו הכי טובים והכי יפים והכי חכמים.
אמא – הקפנו אותך בעשרת הימים האחרונים , לא עזבנו אותך לרגע.
טיפלנו בך במסירות , כי ככה לימדת אותנו.
ככה ראינו אותך מטפלת בסבא וכך נהגנו אף אנחנו.
אנחנו ארבעה , את טיפלת בסבא לבד.
אמא – איזו אישה חזקה היית , אצילה , עם איכויות נדירות.
עד הרגע האחרון חשבת עלינו.
אתמול בלילה רציתי לצאת לרגע לקנות לי משהו ואת אמרת "קחי צ'קים מהארנק שלי ותקני לך מה שאת צריכה"..
היית כל כך חולה ועדיין חשבת עלי...
בחודש האחרון התפללתי לריבונו של עולם לחסד אחד אחרון ...
שכשיגיע הרגע , תלכי מכאן בשלווה ובשקט .
שלא תסבלי.
וככה היה באמת .
הקב"ה שמע.
אבא ואני עמדנו לידך כשנשמת את נשימותיך האחרונות והיית כל כך שלווה.
אמא – נוחי לך בשלום על משכבך.
אנחנו נשמור על אבא.
אנחנו נהיה בסדר.
אני אוהבת אותך אמא.

יום ראשון, 25 ביולי 2010

"נו אבא , מה אכפת לך"...

"את חייבת לכתוב פוסט!"
"מזמן לא כתבת ! את צריכה לכתוב משהו"...
כך אחותי הקטנה .
אחותי , מומחית בלהגיד לי מה אני "חייבת"  לעשות ...
"את חייבת לבוא לחנות הזאת , איזה מחירים יש פה את לא מאמינה"...
"את חייבת לקרא הארי פוטר"...
"את חייבת להפסיק לקחת ללב"...
"את חייבת לכתוב פוסט !" ...
"לא רוצה לכתוב" , אני עונה לה . "לא בא לי  , אין לי חשק "...
שתינו בסלון  אצל ההורים .
אמא יושבת על הכורסה שלה  ומקשיבה בחצי חיוך .
"דווקא בגלל זה את חייבת לכתוב , זה יעזור לך . וחוץ מזה "... היא מוסיפה בתימרון אחרון (שתמיד עובד עלי אם להודות על האמת)...  "זה עושה נחת לאמא "...

באמת אין לי חשק לכתוב .
על מה אני אכתוב?
על המחלה הקשה של אמא שוב?
על הטיפולים הכימותרפיים?
על השיחות הבלתי אפשריות שאנחנו מנהלים ביננו בימים האחרונים?
כל החודשים האחרונים הדבר היחיד שמעניין אותי זה אמא שלי ...
לא בטוח שאני רוצה לשתף את כל העולם במצב הבלתי אפשרי שאנחנו נמצאים בו  ואין לי כוחות נפש להתאמץ ולכתוב על דברים אחרים .
"האמת" ... אני אומרת לאחותי "אפשר לכתוב משהו , על השבת שבילינו במלון ביחד לפני שלושה שבועות ... אפשר לעשות מטעמים ממה שהיה שם "...
לפני חודש בערך , אמא אמרה שהיא רוצה להיות עם כולנו בשבת .
כולנו - הכוונה לארבעת ילדיה , חתנים כלות נכדים ונכדות . השאלה הייתה איפה נתכנס כולנו , שהרי אנחנו שבט לא קטן בכלל ...
הוחלט על מלון : "ניר עציון" .
וככה  לפני כחודש בערך הגענו כולנו  בהרכב כמעט מלא למקום מקסים , לא רחוק מחיפה עם נוף משגע ואוירה נהדרת .
היחידות שהיו חסרות לנו היו גיסתי ושתי אחיניותי המקסימות - שכמה ימים קודם לכן חזרו לבית  בנכר . אחי נשאר איתנו לעוד קצת . החלטנו שבפעם הבאה שנתכנס כולנו , נתכנן מראש ואז אף אחד לא יחסר .
ביום שישי - ישבנו בלובי , שתינו קפה ואכלנו עוגות ביחד .הנכדות הגדולות ישבו ליד סבתא שלהן - שנהנתה מכל רגע , הקטנים והקטנות השתוללו ...
משפחה .
אחר-כך בסעודת שבת , ישבנו מסביב לשולחן ענקי כולנו ביחד .
האוכל היה נהדר והיה כל-כך כייף ביחד .
אחרי האוכל התמקמנו בחדר של אמא ואבא לשיחות וצחוקים .
הקטנים הושכבו לישון וארבעת הנכדות הגדולות (השתיים שלי והשתיים של אחותי) - שמאז שהן נולדו הן יחד ,  בילו עד שעה מאוד מאוחרת בשיחות נפש .
אבל מה שרציתי לספר זה משהו אחר ...
רציתי לספר על משהו מיוחד במשפחה שלנו ,
יותר נכון מישהו מיוחד במשפחה שלנו ,
ואם נדייק עוד טיפה ...
אבא שלי .
אבא שלי כמו כל האבות , אוהב את הילדים שלו , דואג להם , נוזף אם צריך לדעתו , וממש לא משנה לו שאנחנו כבר בני ארבעים ...
אבא .
כמו כל האבות .
אני רגילה לאבא שלי ולכן הדבר שתמיד מדהים את כל העולם - בעיני הוא רגיל לגמרי ואני לא מופתעת .
בערב שבת כשהם נכנסו לבית הכנסת - ככה סיפר לי אחי , כולם נעצו בהם מבטים...
הרחש שעבר בחדר האוכל כשנכנסנו - גרם לי לחייך חיוך קטן ...
כשאבא הציץ לאולם בו התקיימה הרצאה בשבת אחרי הצהריים , אנשים הפסיקו להקשיב למרצה ...
"תגידי"  שואלת אחותי , "למה כולם מסתכלים על השולחן שלנו ? מה אנחנו עד כדי כך מרעישים?" ...
אני צוחקת ...
כולם מסתכלים על אבא .
אבא שלי שדומה באופן מדהים ומפחיד כמעט ל ... רבי מילובביץ ...
תאמינו לי שזה לא משהו רגיל ...
בשבת כשהוא לבוש בחליפה ומגבעת - זה כאילו הרבי נמצא כאן ...
אנשים נאלמים דום כשהם רואים את אבא שלי  בשבת .
כשהבנות שלי היו קטנות והיתי נכנסת איתן לחנויות שהיתה תלויה שם תמונה של הרבי , הן היו שואלות : "אמא למה יש תמונה של סבא בכל מקום?" ...
אפילו האור שקרן מפניו של הרבי , קורן מהפנים של אבא ...
במוצאי שבת כשישבנו בלובי , נגשו אלינו שני בחורים צעירים ובחורה אחת ...
הם פנו לאבא בהיסוס : "אפשר בבקשה להצטלם איתך?" ...
אבא נבוך ... "איתי , למה ?  אני יהודי פשוט "...
אבל הוא מסכים .
והם מצטלמים איתו . תמונה , ועוד אחת ועוד אחת ...
"לא יאמינו לנו "... הם אומרים אחד לשני ...
כל הסיטואציה מצחיקה אותי מאוד ...
אחרי שנגמרה ההמולה  בלובי , כי כולם עצרו להסתכל , אני אומרת לאבא את מה שאמרתי לו כבר מזמן והוא לא הסכים ...
"אבא , מה אכפת לך ... בוא נעבוד על כולם שהייתה  תחיית המתים והרבי חזר ... מה אכפת לך , יאמינו לנו "...
"די כבר עם השטויות שלך " ...  אבא חצי נוזף בי , חצי מחייך ...
"נו אבא , יאמינו לנו  מה אכפת לך "...

יום ראשון, 27 ביוני 2010

ארבע שנים

בארבע שנים  ילד  נולד , לומד  ללכת ולדבר , הולך למעון  ומתחיל  את הגן .
בארבע  שנים  אפשר  להתחיל  ללמוד  לתואר ראשון  ולסיים אותו .
בארבע  שנים  אפשר  להתחיל  כתה א'  ולסיים  כתה  ד' .
בארבע  שנים  אפשר  לגמור  שלוש  שנים  סדיר  ועוד  שנה אחת  בקבע .
בארבע  שנים  אפשר  ללדת  ארבעה  ילדים .
בארבע  שנים  אפשר  להתחיל  תיכון  ולסיים  אותו .
בארבע  שנים  אפשר  לעבור  דירה  כמה  פעמים , לעשות  שיפוץ  בבית ולהחליף  אוטו .
בארבע  שנים  אפשר  ללכת  לעצרות , לצעוק  ברחובות , להיפגש  עם פוליטקאים , לחתום  על  עצומות ולהרגיש  שאתה  מדבר  לקיר ...
ארבע  שנים  אפשר  לשבת  בחדר  אפל  לבד , בלי אויר  צח , בלי אור  השמש ,  בלי אוכל  של  אמא , בלי  משפחה .
בארבע  שנים  אפשר  לשכוח ...
עברו  כבר  ארבע  שנים .
היה לכם מספיק זמן .
עכשיו  החזירו אותו הביתה .
עכשיו .

יום רביעי, 23 ביוני 2010

יאללה מונדיאל ...

"אמא את משעממת 
 את חוזרת על עצמך ,
את כותבת כל הזמן אותו דבר ...
כתבי כבר משהו מצחיק! " ...
כך  הגדולה  שלי .
באמת ?
אני משעממת?
טוב , אולי קצת ...
אני מנסה להסביר לה שאני כותבת מהבטן  וכרגע  אין בבטן שלי  דברים כל-כך מצחיקים ...
ובכל זאת ... ביקורת בונה מהבת שלי  ואני מנסה לשים לב לדברים מצחיקים שכן קורים לי .
הנה למשל , אתמול בערב ...
אני בוהה  בטלביזיה .
ערוץ אחד , ערוץ שתיים - אותו דבר .
כדורגל  מונדיאל ...
ומה לעשות שביני ובין כדורגל אין ולא כלום ...
דווקא  שמעתי שיש משחק חשוב ... יוון  מול  ארגנטינה .
בכל זאת אני מנסה להישאר מעודכנת ...
אני מסתכלת על המסך , על חבורת הגברים שמתרוצצת  אחרי הכדור ...
"טוב , איך לעזאזל אני אמורה לדעת  מי השחקנים של יוון  ומי השחקנים של ארגנטינה"??? ...
"תגיד" , אני פונה לאיש שלי  "מי השחקנים של ארגנטינה?"
הוא מסתכל על המסך , מסתכל שוב ... ואז  מביט בי ברחמים ...
"את בערוץ אחד . כאן משחקים  ניגריה  מול דרום קוריאה ... בערוץ שתיים זה יוון מול ארגנטינה"...
"מה אתה אומר " ... אני עונה לו בפליאה .
"חשבתי שמשדרים  אותו  משחק  בשני הערוצים"...
הוא מזפזפ  בין שניהם.
"שימי לב " הוא מסביר לי לאט "מצד שמאל למעלה על המסך כתוב מי משחק נגד מי ...
 וגם צבע הבגדים  של השחקנים - שונה בשני הערוצים "...
וואלה צודק ...
רק עכשיו אני שמה לב לשוני בצבעי הבגדים ...
טוב נו ... טעות קטנה לא ביג דיל ...
סה"כ  כדורגל ...
מזל שזה נגמר עוד שבועיים :-) ...
(ויסלחו  לי כל האוהדים השרופים) ...

נו - ילדה שלי  זה מספיק מצחיק? ...

יום שישי, 11 ביוני 2010

שיר הלל גדול - לאישה אחת קטנה...

כבר מזמן רציתי לכתוב את הפוסט הזה .
המילים שלו מתנגנות לי בלב כבר הרבה זמן ובכל זאת  לא העליתי אותן על הכתב .
למה?
כי חשבתי שכל מה שאומר לא באמת יצליח לתאר את מה שאני מרגישה .
רציתי לכתוב על אישה אחת .
אישה אחת קטנה .
עם שיער שחור ומשקפיים .
אישה רגילה ,
כזאת שהולכת לסופר ,
מסתובבת בקניון
וחוצה את הכביש .
אישה רגילה .
כמו כולנו .
אבל אני...
כשאני מסתכלת עליה ...
אני מדמה לראות מאחורי גבה , צל של כנפיים ...
כי בעיניי , היא לא באמת אישה רגילה ...
בעיני - האישה הזאת היא  מלאך .
בלי קלישאות , בלי מילים מיותרות ... פשוט מלאך .

אתם יודעים?
אין שום דבר טוב במחלת הסרטן .
הכל רע .
הנזקים שהיא עושה לגוף ולנפש .
המצב הלא פשוט שכל המשפחה נכנסת אליו .
ההתמודדות היומיומית עם הכאבים .
גם הדרך להחלמה קשה , תופעות הלוואי של הטיפול עלולות להיות  קשות.
וצריך סבלנות ...  הרבה סבלנות ...
וגם תפילות , כמובן .
אם אני כן מצליחה לחשוב על דבר אחד טוב שקורה ...
זה האנשים שפגשנו .
אנשים טובים , מקצועיים , שעושים את הכל כדי להקל על החולה  ובני  משפחתו .
לכן אני כותבת .
כדי לספר על ל' .
ל' - הקטנה ...  אבל המאוד גדולה .
ל' - הוא אחות  ביחידה ל"אישפוז יום"  בבית  החולים  בו אמא מקבלת טיפול .
היא מקבלת אותנו תמיד במאור פנים  , תמיד  יש לה מילה טובה להגיד , יש לה תשובות לכל השאלות שלנו ( ואנחנו שואלים בלי עין הרע )... העצות שלה חכמות  ועוזרות לנו מאוד .
מהצד אני רואה  שהרופאים  מקשיבים לה וסומכים על דעתה .
והיא ...
אישה קטנה עם משקפיים ושיער שחור ...
וכל מה שכתבתי ... לא מצליח לתאר את מי שהיא באמת .
ונכון - כל הצוות של "אישפוז יום" - מורכב מאחיות נפלאות ומסורות וטובות  ואיזו עבודה הן עושות שם ...
כל-כך הרבה חדרים , וכל כך הרבה חולים וממש לא מספיק אחיות . והן רצות מחדר לחדר נותנות טיפול לכולם ....
אבל  ל' ... נכנסה  לי ללב  באופן מיוחד .
וגם כשהיא  נוזפת  בי לעיתים (זה גם יכול לקרות) ...
אני לא כועסת  ולא נעלבת , יש לה זכויות מיוחדות  בליבי .
בזמן שהיא מטפלת באמא , אנחנו מחליפות כמה מילים והיא מספרת על עצמה בצניעות , בנועם , בגובה העיניים .
ואני מקשיבה לכל מילה שלה , כי יש הרבה מה ללמוד ממנה .
לפעמים כשאני בסיומו  של יום עבודה , אחרי שנתתי שירות לעשרות  מהלקוחות שלי ויש עוד כמה מהם שמחכים לי  ושעת סגירת  הספריה  כבר חלפה עברה לה ... והסבלנות שלי כבר עומדת לפקוע ... 
אני נזכרת בה  ב - ל' ,ובעבודה שלה עם עשרות החולים .
ואז אני מזכירה לעצמי , שאני זה ספריה זה לא חיים ומוות ...
ושם - ב"אישפוז יום" זה ממש חיים ומוות .
ואני מצליחה לשמור על איפוק ...
בפעם האחרונה כשסיימנו טיפול  ויצאנו  מהיחידה , ל'  דיברה  בטלפון . אני  שלחתי לה  נשיקה  באויר והיא  החזירה  לי .
אבל  מה שרציתי  באמת  לעשות ...
היה לחבק  אותה ,
לחבק אותה חזק ,
ולהודות  לה על כל מה שהיא עושה  בשבילנו  כל שבוע ...
אבל התביישתי ...
אז  מכאן אני שולחת לך ל' יקרה ,
את כל הברכות  והכרת התודה שיש לנו אלייך .
כי בשבילנו - את  פשוט מלאך .

יום ראשון, 30 במאי 2010

לבקש סליחה ...

זה קרה לפני כחודש .
שעת לילה מאוחרת .
אני לא בבית .
הנייד שלי רוטט .
אס.אם.אס .
"מי זה כל-כך מאוחר?"  אני תוהה .
"ערה?"
נו , מי כבר יכול לשאול אותי שאלה כזאת , בשעת לילה מאוחרת? ...
אני מתקשרת הביתה .
"מה קרה שלא יכול לחכות למחר בבוקר?"  אני שואלת .
"קרה פה משהו" , הוא עונה בשקט .
הקול שלו מהוסס , אני בקושי מצליחה לשמוע אותו .
"מה קרה?"  אני שואלת והפעם ... אני הרבה פחות נחרצת .
"קרה אסון בישוב " - הוא עונה .
"תאונת דרכים" ...
אני עושה סריקה מהירה בראש של כל החברים , השכנים , החברות של הבנות - מנסה לנחש מה קרה למי ... מתפללת שזה לא כזה נורא ...
"הבן של ב'  נהרג" ...
הוא אומר בקושי את המילים .
אני לא עונה .
אין מה להגיד ...
מנסה לעכל את מה ששמעתי כרגע ...
לא מצליחה ...
וקשה לי ... קשה לי מאוד ...
ופתאום , ברגע ההוא הבלתי נתפס - בו קיבלתי את בשורת האיוב ... אני נזכרת במשהו ...
משהו שקרה לי עם החבר שלנו , שכרגע שמעתי שאיבד את אחד מבניו ...

יש לנו חבורה  בישוב , קבוצת חברים .
פעם בחודש בשבת מברכים , החבורה שלנו נפגשת .
כל פעם  בבית  של  זוג אחר .  המארחים מכינים תוכנית וכיבוד , ואנחנו מבלים כמה שעות של חברותא ביחד .
זה מתחיל בשיחות סלון ,
עובר לצחוקים  ובדיחות 
קצת רכילות (רחמנא ליצלן)...
ולבסוף - התוכנית שהמארחים הכינו .
זאת יכולה להיות שיחה על פרשת השבוע ,  לפעמים  משחקי חברה , לפעמים דיון על נושא אקטואלי בוער .
ככה כל שבת - מברכים .
שבת אחת , לפני די הרבה זמן ... בשלב של ה"צחוקים" מצאתי את עצמי במרכזו של ויכוח שקצת יצא משליטה . אני אמרתי משהו  שלא מצא חן בעיני החבר שמולי , הוא ענה לי קצת יותר מדי ... אני לא נשארתי חייבת , העניינים טיפה יצאו משליטה ...
כשהסתיים הערב והלכנו הביתה , מצאתי את עצמי במתקפה מבית ...
"למה את תמיד חייבת להתווכח? מה יקרה אם תשתקי פעם?  למה את תמיד במרכזו של כל ויכוח?  לא שמת לב איך הוא דיבר ? " ....
אני לא הבנתי על מה המהומה ... סתם ויכוח , היה ונגמר . מה קרה? ...
מסתבר שהחצי השני שלי לקח ללב את הדברים , למרות שאני התייחסתי לעניין בקלילות .
בשבת-מברכים  הבאה הוא לא רצה ללכת וגם לא בשבת שאחרי ...
החברים התחילו לשאול שאלות - אבל הוא התחמק בתירוצים שונים .
וככה עבר זמן , ויום אחד -  אחד מחברינו הפתיע אותי בספריה ... " את חייבת לספר לי מה קרה " . 
ניסיתי להתחמק , אבל הוא התעקש .
הכרחתי אותו להבטיח לי שזה נשאר ביננו וסיפרתי , 
על הויכוח ... ועל האיש שלי שנפגע .
אבל הבטחות לחוד ומציאות לחוד ...

עברו יומיים ...
יום שישי , אני במטבח ...
דפיקות חסרות סבלנות בדלת ...
אני פותחת ,
החבר שלנו - מאותה שבת ...  מחייך אלי חיוך גדול ...
הופתעתי  כל-כך שאפילו לא הצעתי לו להיכנס ...
"אפשר?"  הוא שואל , וכבר מתיישב באמצע הסלון .
"בואי שבי" ... הוא מזמין אותי לסלון שלי ...
"אנחנו צריכים לדבר" ...
התחלתי לצחוק בקול  כשאני חושבת לעצמי :" ב' שיהיה בריא , איזה אומץ יש לו ... ככה לבוא לגוב האריות" ...
הוא מרצין.
"אני פגעתי בך ? מה אמרתי? בגללי אתם לא באים? למה לא אמרת משהו?  כל התפילה שלי ביום כיפור לא שווה אם פגעתי בחבר שלי ".
הוא יורה את המילים בלי להסס , בלי להתבלבל , באומץ .
ואני?  קצת מביכה אותי  הסיטואציה אני מודה ...
ופתאום , אני היא זאת שמתבלבלת ואומרת :"עזוב , שטויות ... לא קרה כלום " .
הוא מתנצל בכנות .
ואנחנו ממשיכים לשבת בסלון , שותים קפה , מנהלים שיחה משעשעת , כאילו זה לא יום שישי ולא צריך לבשל , ויש לנו כל הזמן שבעולם ...

ואני נזכרת בסיפור הזה באותו לילה בו קיבלתי את הבשורה המרה ...
ואני זוכרת את הסיפור הזה  כשאנחנו הולכים לנחם ואני מביטה בו - מגייס כוחות נפש כדי לשמור על המשפחה ,
ואני זוכרת את הסיפור הזה כשאנחנו חוזרים הביתה  וכמעט לא יכולים להכיל את הצער  ואם אנחנו לא יכולים , אז... אלוהים מה עוברת המשפחה ...
וכואב לנו , כואב לנו מאוד האובדן ...

יום שני, 17 במאי 2010

"לזכור את הגיבורים"

את הפוסט הזה , התבקשתי לכתוב ...
הגענו לזמנים טובים ...
מבקשים ממני לכתוב ...
זה אומר  שיש אנשים שמאמינים , שקוראים את הבלוג הזה :-) ...
אני רוצה  לספר לכולם על הפרויקט של שיר .
בתי הקטנה , שכבר כתבתי עליה כאן , ונדמה לי שבעוד מקומות ...
בעקבות  סיור  לימודי  בהר הרצל - שיר שמעה מהמדריך  על חללים שנפלו במלחמות  למען  עם ישראל ואין מי שיפקוד  את  קיברם .
היא החליטה שהיא רוצה לעשות  מעשה  למען  החללים , למען הזיכרון שלהם .
כשהילדה הזאת מחליטה משהו - אי אפשר  לעצור  אותה  והיא מגייסת  את  כולם  סביבה לפעולה .
במלחמת תש"ח - נפלו 4,500  חללים חיילים (ועוד 1500 אזרחים) , שיר  החליטה  שהיא  תיקח  את  רשימת  החללים  הללו : שם , תאריך  קבורה  והיכן  קבור  האדם - ותחבר  לכל  חלל , מתנדב/ת  שיהיה מוכן להיות  אחראי לערוך  אזכרה  לאדם הזה .
כל  אחד  ינהג  כפי  יכולתו . 
אפשר להדליק נר לזיכרו , להגיד פרקי תהילים לעילוי נשמתו ,  לפקוד את הקבר .
לזכור .
פשוט לזכור .
לזכור את מי שבזכותם  יש לנו מדינה . 
הבעיה  הראשונה שנתקלנו בה היא שאין רשימה כזאת באינטרנט .
ניסינו להיעזר  באתר : "יזכור" - אלא  ששם  אין רשימות .
שם - צריך לעבור שם שם , כדי להוציא פרטים , וזאת עבודה סיזיפית (שאם לא תהיה ברירה נעשה אותה).
מה שעשינו בשלב הראשון : כתבנו מכתב לראש היחידה להנצחת החייל  וביקשנו רשימה שכזאת , אם יש .
אנחנו מחכים לתשובה שלו .
בינתיים , שיר וחברותיה  שנרתמו אף הן לרעיון - ערכו  רשימה  של : "נצר אחרון "  -  והתחילו לעבוד עם הרשימה הזו .
שיר כבר חיברה  מספר מתנדבים  למספר חללים .
אתמול  התקיימה אזכרה  לאדם כזה , בבית העלמין  בגזר .
המתנדבת היקרה שאימצה את הנופל , הצליחה לארגן מניין ואמרו קדיש ...
הבנות מפרסמות את העניין מפה לאוזן .
מה שאני מבקשת מכל מי שקורא את הבלוג שלי ויכול לעזור , אנחנו רוצים לפרסם את הפרויקט הזה בכל מקום . ספרו לכל מי שרק אפשר .
מי שמוכן להתנדב  ולקחת חלק בפרויקט הזכרון הזה - מוזמן ליצור  קשר עם שיר : shircohen22@walla.com .שיר חדורת אמונה שהיא תמצא מתנדב לכל  חייל שנפל בלחימה על מדינה ישראל וכבר אין מי שיפקוד את קיברו .
עזרו לה ...

יום ראשון, 25 באפריל 2010

למה אני כועסת ...

למה אני כועסת ? שאלה טובה ...
אני כועסת  כשאנשים  נוהגים  בחוסר  הגיון , זה באמת מכעיס אותי ...
אני מנסה לכתוב  את  הפוסט  הזה  בעדינות  כדי  לא  לפגוע במישהו חס וחלילה ...
אני כועסת על חברי ...
על חברי  הספרנים ...
ספרני  הדרום - אם נדייק ...
כשאני חושבת על המקצוע שלי ועל  חברי למקצוע - תמיד נדמה לי , שאנחנו הספרנים ...
אנחנו  האנשים הכי חכמים  שיש ...
הרי  כל  אוצרות  הדעת  נמצאים בידיים  שלנו ואנחנו מפזרים  אותם  ללקוחות  שלנו .
תמיד  חשבתי  שספרנים - הם הכי חכמים שיש ...
אני נזכרת  בסיפור  אמיתי שקרה  לי  כשלמדתי  לתואר ראשון והייתי צריכה חומר לעבודה  מסוימת .  משום  מה לא מצאתי את החומר  בספריה שלי  ופניתי  לספריה  שכנה , לחברה ספרנית  שתעזור לי .
תוך  כדי  ההתרוצצות שלה בספריה אחרי ספרים ומאמרים שיעזרו לי ... שכחתי לשניה שאני ספרנית  ומצאתי את עצמי חושבת בהתפעלות : " איזו חכמה שהיא , היא יודעת הכל!" ...
אז למה אני בכל זאת כועסת???
להלן  התשובה :
מרכז  ההדרכה  לספריות  - דואג  לנו , הספרנים  בכל  שנה  לקורסים  בנושאים  שונים .
הקורסים - טובים מאוד , מעשירים  ונותנים לנו המון  מבחינה  מקצועית .
השנה היה חידוש  מרענן  בחוברת  הקורסים :  הקורסים יתקיימו  גם  בצפון  הארץ  ובדרומה , ולא רק  באזור המרכז.
אני מניחה שעשו זאת  כדי  להנגיש  את  הקורסים  לאנשים  שגרים רחוק , ואולי קשה להם להגיע מוקדם  בבוקר לבני-ברק .
אני - הראשונה שברכתי  על כך , וכבר בספטמבר  תכננתי  איך תראה  השנה שלי .
לא כל התוכניות שלי יצאו אל הפועל , ובכל זאת  על הקורס שהיה אמור להיפתח בקרית גת , לא התכוונתי לוותר ...
כבר בכנס השנתי - אמרה לי ציפי  ממרכז ההדרכה שהיא סקפטית ...
אנשים לא נרשמים לקורס בקרית גת .
גם בצפון מסתבר התבטלו קורסים - כי לא היו מספיק נרשמים ...
זה הדהים אותי ...
נותנים לכם קורס , מטר מהבית - ואתם לא נרשמים???
החלטתי  להתקשר  לספריות באזור , לנסות לתת דחיפה , לדבר עם הספרניות ... לספר להן על מרצה שאסור לפספס... 
ועשיתי זאת ...
אבל זה לא עזר ...
בשבוע שעבר הודיעה לי ציפי  - שהקורס לא יפתח ...
אני מניחה שאירגון  קורסים שנתיים - זאת  עבודה  מאומצת .
לתאם תאריכים עם מרצים - שנה מראש , לארגן מקום  שיתאים  לאופי הלימוד , לחדש כל שנה ...
ההגיון שלי אומר  שיותר  לא נקבל  מתנות  כאילו ...
מרכז ההדרכה  - לא יארגן לנו יותר קורסים בדרום ...
ואתם יודעים מה?  הם צודקים ...
למה שיתאמצו  אם  ההיענות  היא כל-כך דלה?
שנבוא אנחנו למרכז  ההדרכה ...
אז זהו ...
אני כועסת .
במקום לנסוע רבע שעה , אני אקום בבוקר  בשעה לא הגיונית כדי לדלג על הפקקים ואסע למרכז ההדרכה .
מה לעשות?
אני רוצה ללמוד ...

יום שני, 19 באפריל 2010

חייל אחד שהיה ...

"אני נוסעת להר הרצל" - מודיעה לי בתי הקטנה , זאת שכתבתי עליה כאן וכאן ...
"מה?  מתי?" אני שואלת .
"אני נוסעת להר הרצל , לא ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל - כי אז עמוס שם מאוד , אני אסע בערב יום הזיכרון .
אני נוסעת עם חברות - אל תדאגי " . היא מוסיפה .
כבר למדתי  שעם הילדה הזאת - אין לי מה להתווכח ...
אם היא החליטה משהו ... שום דבר לא יעצור אותה .
עקשנית , נחושה ונחרצת היא צועדת לכיוון המטרה שלה .
אני נאנחת ולא אומרת כלום ...
ילדה בת 16 , שלא מפספסת אף אזכרה של יאיר שטרן , שתמונתו של גלעד שליט מונחת במקום של כבוד על השולחן שלה , שפעילה למען שיחרורו של יונתן פולארד בלהט שאין שני לו ...  
אין סיכוי שאצליח לשכנע אותה לא לנסוע ...
ולמרות שלא אמרתי כלום (לשם שינוי ... ) היא מוסיפה בקול מתרעם : "אמא , בזכות האנשים שקבורים בהר הרצל - יש לנו את ארץ ישראל . זה חשוב לי ואני נוסעת להתייחד עם זיכרם של הנופלים "...
מה יש להגיד? זה לא שהיא ביקשה לנסוע לטרק במזרח הרחוק ...
ואז היא פונה לאבא שלה : "ספר לי על המלחמה " - היא מבקשת .
"יש לך חברים שנהרגו והם קבורים בהר הרצל? אני יכולה ללכת לקבר שלהם אם תרצה"...
והוא מספר לה ...
היה בן תשע עשרה כשפרצה מלחמת "שלום הגליל" .
הקפיצו אותם בערב שבת בחזרה לבסיס .
כל השבת הם התארגנו לקראת המלחמה .
הכינו את הנגמשי"ם , את הנשקים , את האוכל ...
מלחמה ...
וביום ראשון הם נכנסו ללבנון ...
הצנחנים נכנסו דרך הים - עם נחתת ...
ב - 06.06.82  , הם נכנסו ללבנון ...
ב - 10.06.82 - לפנות ערב  ... בקרב עקוב מדם בכפר סיל , פלוגה של צנחנים נלחמת בקומנדו סורי ...
הם ספגו שם שלוש אבידות קשות .
שלושה הרוגים .
אחד מהם , איציק כהן ז"ל - קבור בהר הרצל ...
"לכי לחלקה של שלום הגליל " אומר האיש שלי לילדה שלנו "ואם תמצאי את הקבר שלו - שימי שם אבן ממני " ...
והילדה הזאת  שארץ ישראל ועם ישראל בוערים בעצמותיה כמו אש התמיד , פקדה קברים רבים בהר הרצל ...
ראשונים היא הלכה לאליהו חכים ואליהו בית צורי , אחר כך לאבשלום פינברג ויוסף לישנסקי .
היא הניחה אבן על קברותיהם של הצנחנים שצנחו באירופה במלחמת העולם השניה כדי להציל יהודים :חנה סנש וחבריה ...
היתה בחלקה בה טמונים שלושה אלמונים שנהרגו בתש"ח .
ואז ...
אז היא חיפשה את הקבר של איציק כהן ז"ל ... החבר של אביה ...
והיא מצאה אותו , והניחה שתי אבנים ...
אחת בשמה ואחת בשם אבא שלה ...
                                           --------------------------------
היום בבוקר כשהאיש שלי נכנס כרגיל  לאינטרנט כדי  לראות  מה  התחדש  בעולם ,  נתקלו  עיניו בכותרת : "תמיד  צנחן" 
תחת  הכותרת  יש  סרטי הנצחה  של  נופלים  מחטיבת הצנחנים .
מבט מהיר  בתמונות הנופלים - הביא אותו לסירטון הנצחה על חברו איציק כהן ז"ל .
אותו חבר , שיום קודם  הניחה בתנו הקטנה שתי  אבנים  על קיברו ...

יום שבת, 10 באפריל 2010

חוויה אחת מטרבלינקה ...

מחר ערב יום השואה .
אנחנו יושבות ביחד .
שתי בנות ואימא .
שתי הבנות היו  בפולין .
האמא לא .
הגדולה הייתה שם  לפני שנתיים .
הקטנה חזרה משם  לפני שבועיים ...
הקטנה מספרת , אני שואלת , היא מסבירה , הגדולה מחדדת , נזכרת במסע שלה .
הן מחליפות חויות .
"את לא יכולה להבין אמא , לא היית שם"...
"נסי אותי " - אני אומרת לה .
והיא מספרת על חוויה אחת ,
מיוחדת  וקשה  ומעצימה ...
ואני - מביאה את החוויה במילים  של  ילדתי  הקטנה :
טרבלינקה , הייתה מחנה  השמדה גדול . היום זה שטח פתוח פתוח , אין שם כלום .
טרבלינקה היום היא אתר הנצחה .
הגענו בצהריים ,  הכל מושלג , הכל לבן .  במקום שהיו פסי הרכבת יש אבנים ענקיות - לזיכרון .
אנחנו נכנסות  לשם . ב'  המדריך שלנו הולך בראש ופתאום מתחיל לרוץ ...
כולנו רצות אחריו .יש שלג וקר אנחנו נזהרות לא לשקוע ...
ב' נעצר - מסביר לנו איך מתנהל מחנה השמדה , אנחנו עומדות סביבו דקות ספורות ו... "אין לנו זמן " , הוא אומר "חייבים למהר"  ו... ממשיך לרוץ  ואנחנו אחריו ...
לא ברור למה אנחנו רצות ,  אבל רצנו ...
ואז אנחנו מגיעות לרמפה .  ב' מספר לנו ששם היו מספרים את היהודים . ליהודי שסיפר הקציבו שניות בודדות לכל תיספורת -  ואם לא הספיק היו הורגים אותו . לכן  הוא עבד במהירות ולא אחת פצע את היהודים שסיפר . שם גם היו לוקחים מהם את בגדיהם ...
הם היו יוצאים פצועים  וערומים  וקרחים ...
ואז ב' ממשיך לרוץ ...
הוא מגיע לאנדרטה גבוהה .  האנדרטה עומדת במקום שבו היו  תאי הגזים ...
"מה השעה" ?  הוא שואל את הנערה שעומדת קרוב אליו .  היא עונה לו .
ואז הוא אומר : " שלושים ושבע  דקות עברו מאז שנכנסנו לטרבלינקה ועד עכשיו , עד תאי הגזים ...יש לנו עוד שלוש דקות לחיות "...
הוא מרים עיניים רטובות לבנות ומוסיף :" ארבעים דקות מרגע שיהודי נכנס לטרבלינקה ועד הרגע שהכניסו אותו לתאי הגזים ... ארבעים דקות של ריצה "... 
                                      ------------------------------------------
האם ידעתם שאת הניגון ל"אני מאמין"  הלחינו ברכבת בדרך לטרבלינקה ?
אני לא ידעתי עד ששמעתי את הסיפור  המדהים מפי ילדתי.
הסיפור על רבי  עזריאל דוד  פסטג שהלחין  את המילים העמוקות .
כאן - השיר שמספר את הסיפור כולו ...


יום שלישי, 6 באפריל 2010

מה הייתם עושים?

מה הייתם עושים ?...
 אם הייתם מכירים ילדה
יפה וחכמה
ומוצלחת וטובה ונהדרת ,
ש... לא מאמינה בעצמה?
מה הייתם עושים?...
כל מילה שאתם אומרים - לא עוזרת ...
כל משפט שאתם מנסים - מעצבן אותה ...
כל נסיון לפתור את הדילמות שלה - רק מעצים אותן בעיניה ...
מה הייתם עושים?
הייתם רואים את כל המעלות שלה ...
ולא הייתם מצליחים לעזור לה לראות את מעלותיה בעצמה...
מה הייתם עושים?
אני במצב הזה , רק מחבקת אותה ,
ואומרת לה שאני אוהבת אותה ...
כי שום דבר אחר - לא עוזר ...
ואז היא -   בחוכמתה הרבה - שממש לא מאפיינת את בני גילה , אומרת : "אמא , זה בסדר ... זה כמו הסיפור עם הפרפר"...
מכירים את סיפור הפרפר ? ...