יום שני, 29 באוגוסט 2011

"ושוב נצאה אל הדרך"...

חופש  גדול ...
קיץ , ים , בריכה , בילויים  ...
אני לא ממש בראש של בילויים .
הסיבה ידועה ...
ובכל זאת  ... החלטנו לנסוע  לחו"ל .
במתכונת קצת שונה מהפעמים הקודמות .
החלטנו לנסוע בטיול מאורגן .  אין לי כוחות לקחת מפות ולהתחיל להכין טיול .  בא לי שמישהו אחר יעשה את זה .
אחי הקטן ואישתו ביקשו להצטרף אלינו . שיכנענו גם את אבא שיבוא .
לאן ניסע?
כבר מזמן רציתי לבקר בפראג .
שיטוט קצר באינטרנט  מוביל אותי לטיול מאורגן  של חברת :"השטיח המעופף"  (שאחזור לספר עליה בהמשך)... 
פראג , וינה , בודפשט .
יאללה  , מתאים לי .תאריכים טובים , אמצע אוגוסט מעולה .
אנחנו סוגרים הכל בטלפון , גם אחי ואישתו וגם אבא ...
זה טיול  שכולל ארוחות בוקר (המדריך דואג למצרכים ולחם מהארץ , ירקות הוא קונה שם) ,  וביקור במסעדות מקומיות כשרות .
סבבה .
זה לא אומר שלא לקחנו אוכל מכאן ...
מה שבטוח ...
יום  שני , אמצע  באוגוסט  ,שתיים עשרה בלילה ...
אנחנו מחנים את האוטו שלנו בחניון לטווח ארוך ...
מגיעים  לטרמינל ....
פוגשים את אחי ואישתו ...
תקלה ראשונה ...  אבא מתבלבל ומחנה את רכבו בחניון לטווח קצר , במקום בחניון לטווח ארוך ...
זה מכניס אותי ללחץ אחרי שאני מחשבת כמה הוא יצטרך לשלם כשנחזור ...
אני שולחת אותו עם אחי  , לתקן את הטעות ולשים את האוטו בחניון לטווח ארוך ...  אלא שאז מתברר שהחניה בתפוסה מלאה , ומחזירים אותם לחניון לטווח קצר ...
יופי ...
התגברנו על התקלות .
נפרדנו מהמזוודות ....
ויאללה לדיוטי פרי...
טוב , לא בדיוק ...
אני לא במצב רוח לדיוטי פרי .
דווקא כולם הולכים , חוץ ממני .
אני יושבת  בבית הקפה מול הדיוטי ...שקועה במחשבות ...  נזכרת בכל הפעמים שהייתי פה , עם אחותי , עם אמא ... 
נזכרת איך אמא  הייתה קונה בלי הפסקה ...  לנו , לנכדים ולנכדות שלה ...
משום מה הדיוטי פרי  מאבד מהאטרקטיביות שלו בלעדיה ...
לא בא לי לקנות ...
עודי שקועה בעצמי ...  מתקרבים שני גברים ושתי נשים לשולחן שאני יושבת בו לבדי ...
כל שאר השולחנות תפוסים ...
"אפשר לשבת כאן"?  הם שואלים .
"שבו" ...  אני בקושי עונה להם ...
והם מתיישבים ...
עכשיו כשאני כותבת את השורות האלו , אני מחייכת לעצמי ...  כי מה שקרה אחר כך עם  החבר'ה  שהצטרפו אלי לשולחן ... לא יכולתי לדעת  באותם רגעים שישבתי  מכונסת בעצמי ... 
מחכה להתרגשות  מהנסיעה  שתגיע כבר ... ולשווא ...
אז ישבתי שם ... 
ליד השולחן  ,
עם אנשים שאני לא מכירה ...
וכנראה שהייתי לא ממש נחמדה ...
ואז  אבא חזר מהדיוטי  וגם האיש שלי ...
והזוגות  שאלו :"לאן אתם נוסעים?" ...
והאיש שלי ענה :" לפראג"...
והם אמרו : "גם אנחנו "...
והשאר ... (כמו שאומרים ) עוד יסופר  בתולדות ישראל ...
כי מה שקרה אחר כך ...
אפילו אני לא יכולתי לדעת ...
יאללה ...
עולים למטוס ...

המשך  יבוא ...

יום שבת, 6 באוגוסט 2011

"הקיץ עבר החום הגדול , שנה חדשה באה לכל"...

אז נכון , הקיץ עוד לא עבר ושנה חדשה עוד לא הגיעה ....
אבל אצלי עברה שנה .
עברה שנה מאז שאמא שלי איננה ...
הזמן לא עוצר מלכת  אצל אף אחד אני יודעת .
אבל במקרה הזה , כל יום שעובר רק מעצים את החוסר שלה ...
כי אמא שלי חסרה לי בכל רגע ושניה משעות היום והלילה ...
- היא חסרה לי כשאני מתעוררת  בבוקר וההכרה שהיא לא פה , מכה בי כל-כך חזק  שזה כואב פיזית .
- היא  חסרה לי כשאני מתקשרת לבית הורי והיא אף פעם לא עונה ...
- היא חסרה לי כשאני מתלבשת יפה והיא לא נמצאת כדי להתפעל , שכן לא משנה מה לבשתי ואיך זה נראה - בעיניה זה תמיד היה יפה .
- היא חסרה לי כשאני מבשלת משהו שלמדתי ממנה , ופתאום אני לא בטוחה בכמויות ...  ואין את מי לשאול ...
- היא חסרה לי כשאחת מבנותי עוברת עוד שלב בחיים והיא לא פה כדי לשמוח איתנו ....
- היא חסרה לי כשאני הולכת לישון בלילה , ועבר עוד יום בלי שדיברתי איתה ...
-  היא חסרה לי כל שבוע כשאני נכנסת לבית שלה ורואה את הכורסה שלה - ריקה ... ואז אני עולה לקומה השניה ומחפשת אותה בכל החדרים ...  וכל שבוע אני מתאכזבת  מחדש כשאני לא  מוצאת אותה ...
ואני יודעת שהיא לא פה .
הייתי לידה כל הזמן ,  בימיה וברגעיה האחרונים ...
ועדיין כל שבוע כשאני באה לאבא , היא לא שם ...  וזה מפתיע אותי כל פעם מחדש ...
"כמה פעמים ביום את חושבת על סבתא?"  שואלת הקטנה שלי בדאגה .
"פעם אחת"  אני עונה לה .
"באמת?"  היא נדהמת .
"כן"  אני עונה בשקט .
"מהבוקר כשאני מתעוררת  ועד הלילה כשאני הולכת לישון ,...  פעם אחת"...
ואמא  שלי  אמרה לי שלושה ימים לפני שהיא נפטרה ,כשישבתי לידה בלילה כשכולם ישנו:
"אל תבכי שרה'לה !  אין צורך!  תהיי גיבורה!"

והיתיי גיבורה ...
מאוד גיבורה ...
אבל  עכשיו כשהיא כבר לא פה , אין לי יותר צורך להיות גיבורה ...
ורק הזיכרון של היד שלה שמלטפת אותי בזמן שהיא ביקשה ממני לא לבכות , כי אין צורך - מצליח לעצור אוקיינוס של דמעות ...