ריבונו של עולם - שלי ...

אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים מקדימה הקדמות לפוסטים מסוימים , מסבירה למה כתבתי .
למשל במקרה של פוסט שנוגע בנושא רגיש לדעתי , או  פוסט שהנושא שלו שנוי במחלוקת ... או סתם אני לא בטוחה שכדאי לפרסם ובסוף כן מפרסמת ...
לפוסט הזה , יכולות להיות המון הקדמות , המון הסברים , הרבה תהיות ... ודווקא בגלל שאני מעריכה  שאין אחד שלא יהיה לו מה להגיד בנדון ...
אז דווקא לפוסט הזה , אני לא כותבת הקדמה ...
מה שכן , אני מדגישה שזאת רק הדעה שלי ...

איך מודדים רמה דתית של מישהו? מי קובע מי יותר ומי פחות?
זה בכלל משהו שאפשר לכמת ?  או  לספור?
מישהו פעם אמר לי שאני לא כל-כך דתית ...
בהתחלה נורא נעלבתי ...
אחר כך חייכתי לעצמי חיוך קטן ...
ובסוף?  בסוף התגלגלתי מצחוק ...
כי כמו שאני רואה את הדברים רק ריבונו של עולם , זה שבוחן כליות ולב ...
רק הוא יכול למדוד ולכמת בסוגיה הזאת ...
כי לריבונו של עולם שלי - לא משנה צבע הכיפה , הוא לא מודד כמה מהשיער נמצא בתוך כיסוי הראש וכמה גלוי ...
לריבונו של עולם שלי - לא משנה הצבע של הבגדים , או האורך של השרוול ...
ריבונו של עולם - פשוט יודע מה יש לכל אחד מאיתנו בפנים ...איך הנשמה שלנו נראית ...
כי זה מה שחשוב - הנשמה .
החיצוניות - זאת רק קליפה ...
מה שחשוב באמת זה איזה מין בני אדם אנחנו ...
איך אנחנו מתנהגים אחד לשני , איך אנחנו מכבדים את זולתינו , איך אנחנו מתייחסים להורינו ...
ריבונו של עולם שלי - יודע להבדיל בין עיקר וטפל .
ריבונו של עולם שלי - הוא לא אל קטנוני , כפי שאנחנו בני האדם לפעמים מנסים להפוך אותו להיות ...
ריבונו של עולם שלי - מודד את הדברים הבאמת חשובים , את העיקר שהוא הפנימיות , ולא הטפל שהוא החיצוניות ...
אנחנו , בני האדם לפעמים מתבלבלים בין עיקר וטפל ...
מזל שריבונו של עולם לא מתבלבל ...

זה פוסט של אין ברירה ...

אני לא ממש חייבת לכתוב את הפוסט הזה .
אין פה סיפור דרמטי או חוויה ...
אבל בעקבות בעיה שצצה פה ואני לא רואה שהיא נפתרת ...
חשבתי שזה רעיון  בכלל לא רע לכתוב על זה פוסט ...
ואולי זה יעזור אפילו למישהו ...
אז ככה :  כבר שלושה שבועות בערך  אם לא יותר ,  אנשים לא מצליחים לכתוב תגובות בבלוג .
אני יודעת שגם בבלוגים אחרים של בלוגר יש קושי בעניין .
התופעה הזאת , מעצבנת ברמות - כי אני יודעת בוודאות על אנשים ספציפיים שרוצים להגיב ולא הולך לכם ...
הם מבזבזים המון זמן בנסיונות סרק , בסוף הם נורא מתעצבנים ואז שולחים לי מייל ...
מיותר להגיד שגם אותי זה מעצבן ברמות ...
אז לטובת העניין שאלתי שאלה בפורום העזרה של בלוגר , ואז גיליתי שעוד המון אנשים נתקלו בבעיה הזאת .
כשמקליקים על "תגובות"  כדי להוסיף תגובה , המסך נתקע או הופך לבן .
ואם , מרעננים ומצליחים כביכול להגיע למקום של הוספת תגובה , אי אפשר לבחור פרופיל , ואז ברור שלא ניתן להגיב .
בקיצור בעיה ...
אבל בכל זאת יש תשובה בפורום (שזה כבר יפה) ...
הם אומרים שהבעיה היא רק עם אינטרנט אקספלורר ...ואם משתמשים בגוגל כרום , או בפיירפוקס  - אז אין בעיה וניתן להוסיף תגובות .
מיד ניסיתי ...
זה עובד .
אז אם מישהו ממש רוצה להגיב ולא הולך לו - הוא יודע עכשיו מה לעשות ...
עכשיו רק נשאלת השאלה הקטנטנה ...
איך זה שהמהנדסים של גוגל לא מצליחים לתקן את הבעיה כל-כך הרבה זמן ?
רק אני חושבת שאולי זה לא במקרה ?...

ושוב יום הולדת ...

לא לי .
לבלוג ...
הוא בן  שלוש  ,
וצריך  להזכיר את זה , כי כשהתחלתי לכתוב  - אחרי הפוסט הראשון , לא חשבתי שיהיה שני ...
והנה עברו להן שלוש  שנים ,
ושנינו  עדיין  כאן .
הוא  לא  השתנה  הרבה  בשנים  שחלפו ...
הוא  נראה  כמעט  אותו  דבר  מבחינה ויזואלית ,  כמעט  כמו  ביום  שהתחלתי  לכתוב ...
ואמרתי  לעצמי  כבר  כמה  פעמים ,  שצריך  לקשט  אותו  קצת , להוסיף לו תמונות  או  דברים שימשכו  את העין ...
ו... אני לא עושה את זה מכל מיני סיבות  .  העיקרית היא  שזה פשוט לא נראה לי כזה חשוב .
אני מתרכזת  בכתיבה .
כשאני מסתכלת  על  הפוסטים שכתבתי  כשמלאו  לו  שנה   ואחר כך שנתיים  ...
בפוסט  הראשון  - כתבתי  מעין סיכום קצר ,  ציינתי את הקוראת מספר אחת  שלי  ...
שהייתה  מתגאה  בכל  פוסט  חדש -  כאילו הוא  רב  המכר  הבא ...
ואם תסתכלו בתגובות לפוסט הזה ... יש שם תגובה  נלהבת שלה לכבוד יום ההולדת  לבלוג , ובקשה / דרישה - לכתוב לעיתים קרובות יותר ...
היא תמיד הגיבה לי .  כתבה מה שבא לה  במילים מתפעלות ... וכמה שניסיתי להסביר לה שכל העולם רואה ,  זה לא עניין אותה ... לא אכפת  היה לה שכל העולם ידע מה היא חושבת עלי ...
ואם אז - זה קצת הביך אותי ...  היום יש לי מזכרות  ענקיות ממנה בבלוג ...
המילים שלה ...
בפוסט  השני ,  כעבור  שנה - הקוראת  מספר  אחת  שלי , כבר לא הייתה  פה ...
והאמת היא  שכתבתי עליה הרבה , אחרי  לכתה . 
היא הרשתה לי .
כמה ימים  לפני שהיא עזבה אותנו , שאלתי אותה אם מותר לי לספר עליה והיא ענתה  שכן .
והבלוג  הזה ...
הרבה ממנו  הוא  בזכותה ...
היא כל-כך שמחה בו  והייתה גאה בו ,
שגם כשלא היו לי אנרגיות כדי לכתוב ...  המשכתי  לכתוב בשבילה .

שלוש  שנים  זה הרבה זמן .
צריך לחגוג לו לבלוג יום הולדת ,
כי גיל שלוש הוא גיל משמעותי ...
כפי שאמרתי לאחייני הקטן  שהגיע לגיל שלוש לפני כשבועיים ...
הרבה  קרה  פה בשלוש שנים  האלה .
אפילו הפתעות  כמו מייל שקיבלתי ממישהו שאני לא מכירה ,  שקרא  את  הפוסט  הזה , התלהב  והציע לעזור  לי ...
אני לא שוכחת  להגיד תודה ליגאל היקר  ,
שאי שם ...  לפני שלוש שנים  הצליח להדביק אותי בהתלהבותו  לבלוגים  וחדשנות ...
אז מזל-טוב  בלוג!
אני מקווה שאמשיך להנות  איתך ...
ואתה  תמשיך  להביא  לרשת  את המחשבות  והתחושות שלי ,
כי כעבור  שלוש שנים - כבר הבנתי 
שהכתיבה  מביאה לי שקט  לנשמה ...