"נו אבא , מה אכפת לך"...

"את חייבת לכתוב פוסט!"
"מזמן לא כתבת ! את צריכה לכתוב משהו"...
כך אחותי הקטנה .
אחותי , מומחית בלהגיד לי מה אני "חייבת"  לעשות ...
"את חייבת לבוא לחנות הזאת , איזה מחירים יש פה את לא מאמינה"...
"את חייבת לקרא הארי פוטר"...
"את חייבת להפסיק לקחת ללב"...
"את חייבת לכתוב פוסט !" ...
"לא רוצה לכתוב" , אני עונה לה . "לא בא לי  , אין לי חשק "...
שתינו בסלון  אצל ההורים .
אמא יושבת על הכורסה שלה  ומקשיבה בחצי חיוך .
"דווקא בגלל זה את חייבת לכתוב , זה יעזור לך . וחוץ מזה "... היא מוסיפה בתימרון אחרון (שתמיד עובד עלי אם להודות על האמת)...  "זה עושה נחת לאמא "...

באמת אין לי חשק לכתוב .
על מה אני אכתוב?
על המחלה הקשה של אמא שוב?
על הטיפולים הכימותרפיים?
על השיחות הבלתי אפשריות שאנחנו מנהלים ביננו בימים האחרונים?
כל החודשים האחרונים הדבר היחיד שמעניין אותי זה אמא שלי ...
לא בטוח שאני רוצה לשתף את כל העולם במצב הבלתי אפשרי שאנחנו נמצאים בו  ואין לי כוחות נפש להתאמץ ולכתוב על דברים אחרים .
"האמת" ... אני אומרת לאחותי "אפשר לכתוב משהו , על השבת שבילינו במלון ביחד לפני שלושה שבועות ... אפשר לעשות מטעמים ממה שהיה שם "...
לפני חודש בערך , אמא אמרה שהיא רוצה להיות עם כולנו בשבת .
כולנו - הכוונה לארבעת ילדיה , חתנים כלות נכדים ונכדות . השאלה הייתה איפה נתכנס כולנו , שהרי אנחנו שבט לא קטן בכלל ...
הוחלט על מלון : "ניר עציון" .
וככה  לפני כחודש בערך הגענו כולנו  בהרכב כמעט מלא למקום מקסים , לא רחוק מחיפה עם נוף משגע ואוירה נהדרת .
היחידות שהיו חסרות לנו היו גיסתי ושתי אחיניותי המקסימות - שכמה ימים קודם לכן חזרו לבית  בנכר . אחי נשאר איתנו לעוד קצת . החלטנו שבפעם הבאה שנתכנס כולנו , נתכנן מראש ואז אף אחד לא יחסר .
ביום שישי - ישבנו בלובי , שתינו קפה ואכלנו עוגות ביחד .הנכדות הגדולות ישבו ליד סבתא שלהן - שנהנתה מכל רגע , הקטנים והקטנות השתוללו ...
משפחה .
אחר-כך בסעודת שבת , ישבנו מסביב לשולחן ענקי כולנו ביחד .
האוכל היה נהדר והיה כל-כך כייף ביחד .
אחרי האוכל התמקמנו בחדר של אמא ואבא לשיחות וצחוקים .
הקטנים הושכבו לישון וארבעת הנכדות הגדולות (השתיים שלי והשתיים של אחותי) - שמאז שהן נולדו הן יחד ,  בילו עד שעה מאוד מאוחרת בשיחות נפש .
אבל מה שרציתי לספר זה משהו אחר ...
רציתי לספר על משהו מיוחד במשפחה שלנו ,
יותר נכון מישהו מיוחד במשפחה שלנו ,
ואם נדייק עוד טיפה ...
אבא שלי .
אבא שלי כמו כל האבות , אוהב את הילדים שלו , דואג להם , נוזף אם צריך לדעתו , וממש לא משנה לו שאנחנו כבר בני ארבעים ...
אבא .
כמו כל האבות .
אני רגילה לאבא שלי ולכן הדבר שתמיד מדהים את כל העולם - בעיני הוא רגיל לגמרי ואני לא מופתעת .
בערב שבת כשהם נכנסו לבית הכנסת - ככה סיפר לי אחי , כולם נעצו בהם מבטים...
הרחש שעבר בחדר האוכל כשנכנסנו - גרם לי לחייך חיוך קטן ...
כשאבא הציץ לאולם בו התקיימה הרצאה בשבת אחרי הצהריים , אנשים הפסיקו להקשיב למרצה ...
"תגידי"  שואלת אחותי , "למה כולם מסתכלים על השולחן שלנו ? מה אנחנו עד כדי כך מרעישים?" ...
אני צוחקת ...
כולם מסתכלים על אבא .
אבא שלי שדומה באופן מדהים ומפחיד כמעט ל ... רבי מילובביץ ...
תאמינו לי שזה לא משהו רגיל ...
בשבת כשהוא לבוש בחליפה ומגבעת - זה כאילו הרבי נמצא כאן ...
אנשים נאלמים דום כשהם רואים את אבא שלי  בשבת .
כשהבנות שלי היו קטנות והיתי נכנסת איתן לחנויות שהיתה תלויה שם תמונה של הרבי , הן היו שואלות : "אמא למה יש תמונה של סבא בכל מקום?" ...
אפילו האור שקרן מפניו של הרבי , קורן מהפנים של אבא ...
במוצאי שבת כשישבנו בלובי , נגשו אלינו שני בחורים צעירים ובחורה אחת ...
הם פנו לאבא בהיסוס : "אפשר בבקשה להצטלם איתך?" ...
אבא נבוך ... "איתי , למה ?  אני יהודי פשוט "...
אבל הוא מסכים .
והם מצטלמים איתו . תמונה , ועוד אחת ועוד אחת ...
"לא יאמינו לנו "... הם אומרים אחד לשני ...
כל הסיטואציה מצחיקה אותי מאוד ...
אחרי שנגמרה ההמולה  בלובי , כי כולם עצרו להסתכל , אני אומרת לאבא את מה שאמרתי לו כבר מזמן והוא לא הסכים ...
"אבא , מה אכפת לך ... בוא נעבוד על כולם שהייתה  תחיית המתים והרבי חזר ... מה אכפת לך , יאמינו לנו "...
"די כבר עם השטויות שלך " ...  אבא חצי נוזף בי , חצי מחייך ...
"נו אבא , יאמינו לנו  מה אכפת לך "...