"שבת בבוקר יום יפה"...

שבת בבוקר , אני יושבת בגינה עם חברה ... בשמש. שקט , ציפורים , דשא... שיחת בנות .

פתאום מתקרבת אלינו אחת מחברות הישוב .

"תודה"! היא פונה אלי בחיוך גדול .

"תודה"? אני תוהה , חוץ מלשתות קפה עם עוגה אני לא זוכרת שעשיתי משהו טוב היום ...

"על יום חמישי" - היא ממשיכה . "הבן שלי"...

ואני כמובן נזכרת בילד החמוד שעשה עבודה בספריה ופתאום נתקע לו המחשב ואז הסתבר לי שהוא לא שמר את העבודה ...

קודם כל , הצלחתי "להציל" את העבודה , אח"כ לימדתי אותו שדבר ראשון כשפותחים קובץ word - שומרים אותו . בסוף עוד עבדנו יחד על העיצוב , יצאה עבודה יפה .

והיא ממשיכה: "את צריכה לדעת את זה , הוא היה כל-כך מרוצה כשחזר הבייתה שהייתי מוכרחה לומר לך "...

"אחלה" - אני עונה לה .

עוד היא מתרחקת , מתקרב אלינו עוד חבר מהישוב .

"תודה"! הוא מחייך אלי .

"תודה"? אני שואלת בלחש ...

"על הספרים ששלחת לי , אלו שאני לא מוצא באף מקום אחר , רק אצלך בספריה"...

"טוב , זה בגלל שהם מאוד ישנים ולא בכל הספריות שומרים ספרים כאלו ישנים" , אני כמעט מתנצלת בפני חברתי - שמתחילה להביט בי במבט קצת מוזר ...

כשאני רואה את האדם השלישי מתקרב אלינו ... אני רגועה . הוא לא יגיד כלום .

"תודה למפרע" - הוא אומר לי והולך...

חברתי מרימה גבה ... " תסבירי " היא אומרת לי ...

"יש לו בעיה במחשב בבית , אמרתי שאני אקפוץ בערב להעיף מבט"...

אבל חבר'ה בחייכם ... שבת היום ... הספריה סגורה ...

"נשיט סירות נייר"...

אני מבטיחה לכם , שכאשר בחרתי להזמין את אירית ר. קופר , לטקס יום השואה אצלנו - לא ידעתי ש"יד ושם" בחרו השנה את הנושא : "ילדים בשואה" .
אירית ר. קופר - הסופרת .
אירית - ניצולת שואה שהייתה ילדה בתקופת הצורר הנאצי .
אירית - שאיננה אוהבת שמציגים אותה בתואר :"סופרת" ואם אשתמש במילים שלה:
"סופר , בודה מליבו , ממציא - ואילו אני מספרת על מה שהיה באמת"...
אני מבטיחה לכם שכאשר בחרתי קטעי הקראה לטקס , מתוך שני ספרי שירה - שכתבו ילדים בשואה , אחד שניספה
ואחד שניצל -
לא ידעתי ש"יד ושם" בחרו השנה את הנושא : "ילדים בשואה" .
פשוט חשבתי שילדים בשואה - זה הכי כואב , הכי נוגע , הכי בלתי נתפס ...
אז יצא טוב , כיוונתי לדעת גדולים ממני ...
אירית - דיברה על ילדותה בתקופת השואה , על משפחתה , שלוש אחיותיה , סבא וסבתא .
היא סיפרה על אם , אמיצה כלביאה המגינה על גוריה - נחושה למצוא אוכל למשפחתה גם בדוחק הגדול ביותר ...
אוכל ... תפוח אדמה במים וצלחת מרק...
אם - שהצילה את חיי בתה בכך ששלחה אותה לעבוד אצל האיכר הפולני .
ואירית שהייתה רק בת שתיים עשרה בעוזבה את ביתה אל האיכר - לא ידעה שזאת הפעם האחרונה שהיא רואה את משפחתה .
כשאירית - עומדת מול הקהל ומספרת את סיפורה בלהט וברגש , היא נמצאת בחזרה בפולין ... נערה צעירה , רעבה , קר לה והיא פוחדת ... אך נלחמת לשרוד .
בגבורה עוצרת נשימה התחזתה אירית לנערה פולניה והצליחה לשרוד את השנים הקשות .
אירית מספרת על חברה יוסל'ה שהלך איתה לחפש עבודה אצל משפחה פולנית , אך המשפחה רצתה רק ילד אחד - ולקחה את אירית . יוסל'ה הלך משם ...
"אחכ" , אומרת אירית - "הלכתי לחפש אותו ... את יוסל'ה... ואני מחפשת אותו עד היום"...
הקהל - שממלא את האולם - חונק את דמעותיו...
אני - שזו לי , לא הפעם הראשונה שאני שומעת את אירית , הבטתי בהם , באנשים שמילאו את האולם .
אף אחד לא רצה ללכת הביתה . כולם היו מוכנים לשבת עוד שעות ארוכות ולהקשיב לה .
המבוגרים החניקו דמעות , הילדים הצעירים ישבו מרותקים ...
אישה אמיצה , חזקה , מאירת פנים עם חיוך ענק והמון אופטימיות .
לפני כארבע שנים לקחה אירית שלושה מנכדיה למסע לפולין .
מסע שבו נחשפו הצעירים למקומות בהם הייתה סבתא בזמן השואה .
בעקבות מסע זה כתבה אירית את הספר : "נשיט סירות נייר" .
הנכדים חולקים עם הקורא את חוויותיהם בפולין של היום , כשהם משחזרים את חוויותיה של סבתם מאז.
כשניפרדתי מאירית בסיומו של ערב מרגש , לאחר שהמוני האנשים שסבבו אותה ולא נתנו לה ללכת , התפזרו ...
אמרתי לה : "שתזכי לעוד הרבה שנים לספר את הסיפור המופלא שלך" .
והיא ענתה לי:"מה שנותן לי כוח להמשיך זה כל אותם אנשים צעירים שרוצים ובאים להקשיב"...

"אז מה אתם עושים ביום שישי?"...

אני יכולה לספר לכם מה אני עושה ביום הזה .
ביום שישי בבוקר , אני נכנסת למטבח , חותכת , קוצצת , מתבלת , מטגנת , מבשלת , אופה ...
אח"כ אני מנקה , מקרצפת , שוטפת , תולה , מורידה , מקפלת , שמה במקום ...
כל יום שישי .
אלא מה? המורה המיתולוגי שלי , הבלוגרית הזאת , וגם זאת - זממו מזימה נגדי ...
להראות לי שאפשר לעשות עוד דברים ביום שישי - מעבר לפעילות המכוננת שלי ... ולכן מפגש הספרנים הבלוגרים הראשון בארץ - נקבע ליום שישי ה - 15.05.09 .
נו טוב , הם לא באמת זממו נגדי... ברור שיום שישי נבחר בגלל שרוב האנשים לא עובדים ביום הזה וטכנית , זה נוח להיפגש .
אז אחרי התלבטות קצרה , החלטתי : בעד המיפגש ונגד המטבח ... למרות שזה יום שישי .
המפגש , ספרנו-ספירה יתקיים כאמור ביום שישי .
כל הפרטים כאן , ו... תבואו יהיה כייף !

"בספרייה הזאת , מקבלים גם חיבוקים"...

זוכרים את נגה? נגה החמודה , השובבה , הצחקנית?

אותה נגה שכתבתי עליה כאן .

לפני יומיים - בעודי מטפלת בעשרות הקוראים שהגיעו לספרייה בערב חג , שזהו הזמן שכולם מצטיידים בספרים , אני מרגישה שמישהו מסתכל עלי , בקושי אני מרימה את העיניים קדימה

ו... "נ ג ה " - אני קוראת בקול רם מהמותר בספרייה ...

ואני עוזבת את העמדה שלי - ממהרת לילדה הצוחקת שעומדת לה על שתי הרגליים - ומחבקת אותה חיבוק עוטף כזה .

"נגה , נגה",מרוב שמחה אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות. נגה - שלפני שלושה חודשים ישוב שלם התפלל שהרופאים יצליחו להציל את כף רגלה .

ואכן - הם הצליחו , הרופאים .

ונגה עומדת פה מולי , כבר לא בעגלת תינוק - קצת נבוכה מקבלת הפנים אבל מחייכת ושמחה .
גילי , אחותה הקטנה שעומדת לידה מקבלת גם היא חיבוק ...
אמא של שתיהן שנכנסת בעקבותיהן לספריה שואלת בחיוך: "מה זה פה , בספריה הזאת מקבלים גם חיבוקים"?
מה שלא סיפרתי בפוסט הקודם על נגה , זה שהילדה הזאת דומה דמיון מדהים לאחייניתי האהובה דניאל , שהוריה בחרו לגדלה במקום אחר , ואת כל האהבה והגעגועים שלי לדניאל - אני מרעיפה על נגה ...
"נגה - המדף שלך שם"... אני צוחקת , ומצביעה על המדף שנגה אהבה לבלגן ...
אבל היא ... מחייכת , פונה לספריית הילדים , מתיישבת לה על הכריות הקטנות ומדפדפת בספר ...
כבר לא מעניין אותה להפוך מדפים , נגה גדלה ...
אבל אל דאגה גילי , אחותה הקטנה תמשיך במסורת ...