יום חמישי, 11 במרץ 2010

הכנס השנתי שלנו

כנס ספרנים ארצי .
תמיד מרתק להשתתף בו .
אלא שהשנה , נרשמתי אליו בלב מאוד כבד ...
אני עסוקה בדברים אחרים עכשיו  ופחדתי להתחייב לשלושה ימים .
בסוף נרשמתי .
בעיקר בגלל שאמא לחצה עלי .
אז מה היה לנו ?
המון ספרניות ומעט  ספרנים שהתקבצו יחדיו  במלון  כפר המכביה - כדי להתעדכן , להיפגש , ללמוד ולהנות ביחד .
את ההרצאה על בורחס , לא אהבתי ...
אינני ממעיטה מגדולתו כסופר כמובן , אבל ההרצאה הייתה חד גונית מדי לטעמי . 
הפעם בחרתי בסדנאות , יותר מאשר בהרצאות הפרונטליות .
אצל שירית בן ישראל - שמענו על מיתוג ושיווק הספריה .
מה יש לי להגיד על זה ?  הרבה , האמת ...
שירית נתנה טיפים מצוינים  ואמרה שספריה זה עסק .
ועסק צריך להרוויח .
אני -  לעומת זאת , ידעתי תמיד  שאנחנו גוף שלא למטרות רווח ...
אנחנו נותני שירות .
אבל מסתבר שגם "שירות"  צריך למכור ...
דיברו הרבה מאוד בכנס על הפיכת הספריה למוקד תרבותי , שאליו ינהרו המונים . לקיים יותרו  יותר פעולות תרבות בספריה - כדי למשוך את הקהל להגיע .
זה רעיון מצוין , אני בעד .
אלא שמא לעשות - לספריה שלי , כבר מגיעים המונים ...
כולם באים , קטנים וגדולים .
האוכלסיה שלנו צורכת ספרים .
ו...כן  כמעט לכולם יש טלויזיה ומחשב בבית ... ככה עניתי לכל אילו שאמרו לי ש "אצלכם אין טלויזיה או מחשב" .
הקהל שלי קורא .
הלקוחות שלי , צריכים ספרים .
אני לא צריכה "למשוך"  אנשים לבוא לספריה .
הם כולם באים . כדי לקרא , כדי לשבת  ביחד בספריה , כייף אצלנו ...
בסדר , אז יש לי ויכוח קטנטן עם אילו האחראים על התקציב שלנו . הם רוצים שחלק ניכר מהתקציב - נקצה לפעילות תרבותית  ואני אומרת - המתנ"ס שלנו מקיים פעילויות  נהדרות - למה שתהיה כפילות ?
אני מקיימת פעילויות , ואמשיך לעשות זאת . הויכוח הוא רק על המינון .

אבירמה גולן  , הנהדרת לטעמי - נתנה הרצאה מצוינת על הערך של הספרות , ועל הפיכת הספר למוצר של שוק ...
היא דיברה על המבצעים של "ארבע במאה "  - המבצעים האילו ... שתמיד מעצבנים אותי נורא , ואני מסבירה לכולם כמה נורא זה שמוכרים ספר בעשרים ש"ח ...
מסתבר שגם אבירמה חושבת ככה , כיוונתי לדעת גדולים ממני ...

נירה הראל  - הראתה לנו את אתר דף דף המחודש , שאני באופן אישי מאוד נהנית ממנו .  

ינץ לוי  - שקיבל את פרס הספריות הציבוריות  על ספרו המקסים: "הרפתקאות דוד אריה בערבות רומניה " - הראה לנו את האתר המדליק שיש לספר . 
ינץ הדגיש יותר מפעם אחת - שהפעילות שיש באתר גורמת לילדים להתרחק מהמחשב ולשחק או לצייר - מחוץ לרשת .

לסדנא על רשתות חברתיות נכנסתי ברגשות מעורבים ... 
את דעתי על פייסבוק  , אני לא מתביישת להגיד בקול ... והיא לא דעה מאוד חיובית ... אם כי אני מסכימה עם הטענה: "שעם הצלחה לא מתווכים" ...
שרון גרינברג  - לא דיבר על חשבון פרטי בפייסבוק .
הוא דיבר על :"דף אוהדים"  - לספריה .
זה נשמע לי מאוד מעניין . שמרתי על ראש פתוח  ולמדתי כמה דברים חדשים ...
האם אני איישם אותם ?  ימים יגידו ...
העבודה השוטפת הרבה שיש לנו לא תמיד מאפשרת לנו לקחת על עצמנו עוד מטלות , כדוגמת "דף האוהדים " שמצריך השקעת זמן לא מבוטלת ... אבל כמו שאמרתי , ימים יגידו ...

כמעט שכחתי ...
לדה - זכתה בפרס  ספרנית השנה .
מגיע לה בהחלט .
לדה הקימה את המחלקה למוסיקה בספריית נתניה .
לדה למדה איתי  בקורסים של מרכז ההדרכה ואת הבלוג שלה - אתם יכולים לראות פה משמאל .
הלוואי שהייתה כותבת יותר ...
אבל מה היה הכי כייף בכנס ?
לפגוש את כולם ...  לפגוש קולגות ספרניות , מאזורים אחרים , מספריות אחרות .
לשמוע איך מתמודדים עם בעיות כמו שלי - במקומות אחרים ...
לשמוע דעות שונות ...
בהפסקות - למדתי הכי הרבה :-) ...
אז תודה רבה למארגנים - היה בהחלט מוצלח !

יום שבת, 6 במרץ 2010

אמא אדמה ...

הילדה שלי , הקטנה - זאת שכתבתי עליה כאן ...
נוסעת לפולין .
בעוד שבוע וחצי , בנות כתה יא' יוצאות למסע לפולין .
אנחנו כבר מנוסים .
הילדה הגדולה שלנו , זאת שכתבתי עליה כאן ...
השתתפה במסע לפני שנתיים .
יש כמה דברים שונים במסע הזה :  
אנחנו פחות לחוצים ,
כבר יודעים מה צפוי לנו ,
אמנם לא פחות דואגים כי נשארנו אותם אנשים שהיינו לפני שנתיים , למרות הנסיון ...
ובכל זאת יודעים מה עומד לקרות .
כשקראתי  יחד  עם כל עם ישראל מה שכתב  יאיר לפיד - על המסע לפולין , נזכרתי במפגש הראשון שהיה לנו ההורים , עם ראש המשלחת שיוצא עם בנותינו למסע .
לאחר  ההסברים שקיבלנו קם אחד האבות ושאל :
"ומה קורה אם בת תרצה לצאת , ולהוריה אין אפשרות? מה קורה אז?"
וראש המשלחת , חייך חיוך קטן ואמר בשקט: " אין דבר כזה אצלנו .
בת - שמסיבות כלכליות לא תוכל להשתתף במסע - ותרצה לצאת - תעבוד אצלנו באולפנא ותממן לעצמה את הכרטיס . אנחנו נפרוס תשלומים - אפילו עד סיום כתה יב' , ואם צריך אז גם אחרי .
מי שתרצה לצאת - תצא" .
וחשבתי על הסיטואציה הזאת כשקראתי את המאמר המדובר .
חשבתי שראוי לספר על בתי-ספר שיוצאים מגידרם כדי לאפשר לתלמידיהם להשתתף במסע החשוב והקשה הזה .
יש עוד משהו שונה במסע הזה :
הבת שלי, "נידבה" אותי לכתוב משהו לטקס שהיא אחראית עליו .
הבנות שלנו מגיעות למקומות שונים בפולין ובכל מקום שכזה , הן עורכות טקס אזכרה .
כל שתי בנות אחראיות על טקס - במקום מסוים .
בתי הקטנה , אחראית על הטכס שחותם את המסע .
הטכס באושוויץ ...
"אמא" - היא אומרת לי , " נידבתי אותך לכתוב לי קטע , אותו אני אקריא באושוויץ ... כתבי לי משהו שקשור לאדמה , לזיכרון ולתקומה "...
"לאדמה ?" אני שואלת ... כי לא הבנתי כלום , מהבקשה הזאת ...
והיא מסבירה : "אמא , אנחנו לוקחים קצת אדמה מארץ ישראל ונפזר אותה באושוויץ - כתבי לי משהו שקשור לזה"....
ואני כותבת ...
כי הילדה שלי ביקשה ...
כי היא תקריא את המילים שלי על אדמת פולין ...
האדמה שלקחה כה רבים מבני המשפחה שלנו ...
כה רבים מבני העם שלנו ...
אני כותבת ...
על אמא אדמה ... :

"מביטה אלי טובה וחכמה
כמו בבן השב הביתה מן הדרך
תחבק אותי אליה בנשימה חמה
אמא אדמה"... (יעקב רוטבליט)
באנו לכאן-מהאדמה שלנו לאדמה הזאת ,
באנו לכאן - אל רעידת האדמה
שהיתה כאן פעם -
ומהאדמה שלנו , לאדמה הזאת
באנו אנחנו - דור ההמשך של עם ישראל ,
מהאדמה שלנו - אל האדמה הזאת
הבאנו תקווה , הבאנו תקומה , הבאנו עתיד
מהאדמה שלנו  הטובה , החמה ,
לאדמה הזאת - שותתת הדם ,
באנו אנחנו להגיד שאנו זוכרים
להגיד שאנו מכבדים ,
להגיד שאף פעם לא נשכח .
ומהאדמה שלנו , הבאנו קצת ,
להשאיר פה , על האדמה הקשה הזאת ,
מהאדמה שלנו - אל האדמה הזאת ...