יום הולדת חמישי לבלוג ...

כמעט פספסתי את התאריך הזה ...
לא בגלל ששכחתי , דווקא זכרתי מצוין . 
איך אפשר לשכוח את התאריך מלפני חמש שנים , בו העליתי את הפוסט הראשון בחיי??? 
זה היה פוסט קצר , פרי של למידה. מאותו קורס שבכלל לא התכוונתי ללכת אליו ...
הרבה דברים קרו בחמש השנים האלו מאז שהבלוג נולד .
אני חושבת שהדבר הכי משמעותי אולי שקרה הוא :שהבנתי שיש אנשים שממש קוראים את מה שאני כותבת ...
הרי כשהתחלתי לכתוב אי שם ב - 2009 , או בעצם אם נדייק כשהתחלתי לשתף , כי אני הרי כותבת מאז שהייתי בכיתה א' ...  הייתי בטוחה שרק אני קוראת את מה שאני כותבת ...
אני ואימא שלי בעצם ...
אולי גם האחים שלי , מתוך נימוס ...
אולי גם האיש שלי , מסיבות השמורות עימו ...
אבל לאט לאט התברר לי , שכנראה אני טועה ...
ויש עוד אחד או שניים או יותר - שקוראים ומזדהים ...
פתאום התחלתי לקבל מיילים מאנשים שאני לא מכירה , שכתבו לי ...
מישהו ביקש לפרגן אחרי שתיארתי את זה ...
מישהו ביקש להקריא קטע שלי באירוע פרטי של המשפחה שלו ...
אנשים כתבו תגובות בבלוג , ואחר כך בפייסבוק כששמתי שם קישור ...
התחלתי למדוד את מספר הכניסות לבלוג דרך גוגל אנליסיקס , וראה זה פלא ... גם מחוץ לישראל הבלוג הזה נקרא ...
אני מודה שעם השנים, אני כותבת פחות . זה לא בגלל שאין לי מה להגיד כמובן ...
בעצם זה לא שאני כותבת פחות ... אני מעלה פחות לרשת .
אני כותבת למחברת שלי ... 
זה בעיקר בגלל הלחץ והטירוף של החיים המודרניים ...
זה לא שאני מתלוננת שאין לי זמן ,
יותר שאין לי כוחות נפש . 
כל מי שמכיר קצת את אופן הכתיבה שלי יודע עד כמה אני משקיעה בכל פוסט ופוסט ...
ולמרות שהמורה המיתולוגי , היקר שלי טען :"שלכתוב פוסט  לוקח עשר דקות" ...
אז בפועל ... לי זה לוקח הרבה יותר זמן ...
אז נכון שאם שמים את מידת ההנאה שאני מפיקה מהכתיבה אל מול מידת ההשקעה ...
יש סיכוי שמידת ההנאה גדולה יותר ...
יכול להיות שאני צריכה להתאמץ קצת יותר .

יום הולדת חמישי לבלוג ...
כשאמרתי לבתי הצעירה שהיום הזה מתקרב היא קפצה כנשוכת נחש :"את חייבת לכתוב משהו! חייבת!"
הזכירה לי את הקוראת מספר אחת שלי , שכבר לא נמצאת פה ...
זאת שהייתה נכנסת שלוש פעמים ביום לבלוג , לבדוק האם כתבתי משהו חדש ...
וכשהייתה מגלה שלא , הייתה מתקשרת אלי מאוכזבת :" נו ... תכתבי כבר משהו ... מזמן לא כתבת"...
זה עוד דבר שהשתנה פה בשנים האחרונות ...
אימא שלי כבר לא פה . ומי שעוקב אחרי הבלוג יודע שגם על זה הרביתי לכתוב .
אז  הבטחתי  לילדתי הצעירה שהיום הזה לא יעבור בשקט , שאני אציין אותו .
שאציין שכבר חלפו להן חמש שנים מאז שהבלוג נולד .
וכמו בשיר :"חמש שנים על מיכאל חלפו בריקודים" ... אולי זה הזמן להעלות אותו כתה .
את הבלוג ...
אולי אני צריכה לקחת הילוך קצת יותר גבוה בכתיבה .
אז לכבודן של שתי הקוראות הנאמנות ביותר שלי : שתי הבנות שלי , ולזכרה של הקוראת מספר אחת שלי ,
אני חוגגת לו לבלוג יום הולדת .
יום הולדת שקט .
בלי עוגה וריקודים .
יום הולדת חמישי , של הרבה פוסטים מאחור , הרבה נושאים שהעליתי והבעתי את דעתי עליהם .
נושאים שהשתדלתי לא לפגוע באף אחד - גם אם הם בערו בי והנושא היה בנפשי .
מה אני מאחלת לו ולי? 
שהרי שנינו חוגגים ביחד :-)
אני מקווה להמשיך לכתוב עוד הרבה פוסטים, אני מקווה שהרבה אנשים יקראו ויגיבו .
שהרי כל בלוגר אוהב את התגובות . 
אני מקווה לכתוב גם אם אין לי חשק וגם אם אני עייפה .
לא לוותר לעצמי , כי האמת היא שאני כל כך נהנית מהמוצר המוגמר ... שחבל לפספס!

אחי - שתמיד יהיה בשבילי הכי ...

כשהיינו קטנים תמיד היינו צמד חמד .
שני בלונדיניים שאי אפשר להפריד ביניהם .
הוא עם העיניים הכחולות והתלתלים ,
שהיה שובב שאין לתאר ,
תמיד מחפש הרפתקאות ...
תמיד ממציא תעלולים חדשים ...
ואני  הבוגרת  (רק בשנה) משתרכת אחריו ומזהירה מפני הסכנות ...
"בוא לא נטפס , זה גבוה" ...  (כמובן שאני נפלתי בסוף) .
"אמא לא מרשה לשחק בגפרורים" ... (והוא : "אמא לא בבית")...
"סבא יכעס נורא אם תיגע בזה"... (כשסבא שלנו הבין שהתגלה  המחבוא של הרובה שהיה לו בבית ... הוא החזיר את הרובה - מיד)...
הוא  שלא אהב להפסיד ...
כששיחקנו יחד במשחק קופסה (היו משחקים כאלו פעם) ...  והייתי כמעט מנצחת ... הוא היה זורק את לוח המשחק על הרצפה ובורח ...

אחר כך כשגדלנו והלכנו לבית הספר , הייתי שומרת עליו .
אם מישהו היה מרביץ לו - הוא היה חוטף ממני מיד .
גם אם זה היה ילד שמבוגר ממני .
תמיד הגנתי עליו .
כשהשנים חלפו , הוא צמח וגדל ועבר אותי בגובה , אבל תמיד הוא נשאר אחי הקטן .
שנינו הלכנו לצבא , לאוניברסיטה , התחתנו ...
הוא נהיה מהנדס , עם חליפה מחויטת ומראה של מליון דולר .
עבודה טובה ובית יפה ...
ואז ...  הוא נסע לארצות הברית .
לשלושה חודשים .
מאז עברו שלוש עשרה שנים .
הוא - עם המשפחה שלו שם ...
ואנחנו - כולנו פה .
הם באים  לבקר זה נכון .
אבל לראות את אחיך לשבועיים - פעם בשנה ... זה לא מה שדמיינתי אף פעם .
אם אתם שואלים אותי , אני לא הייתי יכולה לחיות רחוק מהמשפחה שלי .
אבל לא כולם כמוני ולא כולם חושבים אותו דבר .
הייתי יכולה לספר שאני לא אומרת לו כלום ולא מתערבת ...
אבל זה לא ככה ...
אמרתי לו הרבה פעמים שאני חושבת שהמקום שלו פה , איתנו .
אבל הפסקתי להגיד ...
זה צריך לבוא ממנו .
אם הוא לא רוצה לחיות כאן , מה יעזור מה שאני אגיד?
מצד שני ... זה רק נעשה קשה משנה לשנה ההיעדרות שלו .
עוד אירוע שלנו שהוא מפסיד ,
ועוד חג בלעדיו ,
ועוד שבת שיכולנו להיות ביחד ...
כשאמא שלנו הייתה חולה , במהלך שנת חייה האחרונה , הוא הגיע לארץ כמעט כל חודשיים כדי להיות איתנו , להיות עם אמא ואז חלקנו ביננו את האחריות הגדולה של הטיפול בה .
כשהיינו מסתובבים בבית החולים בימים של הטיפולים הכימותרפיים - הרבה פעמים שמתי לב שאנחנו מושכים מבטים ...
הייתי צוחקת אליו בשקט :"תראה כולם מסתכלים עלינו"...
והוא היה עונה :"אף אחד לא מסתכל זה רק בדמיון שלך"...
אבל שפטו בעצמכם : אני עם החצאית הארוכה וכיסוי הראש , הוא גבוה וחתיך עם עגיל באוזן וגלוי ראש ...בדרך כלל זרועותינו שלובות ...  לא הייתם מסתכלים???

בימי מחלתה של אמא שלנו - היינו הרבה מאוד ביחד ,
פעם אחת אחרי חמישה לילות שלא עצמתי עין , כי ישבתי לידה  ...
הוא , הצעיר לקח פיקוד ואמר : "לכי לישון עכשיו ! אני צריך אותך ערנית ובמלוא החושים , את לא ישנה כבר כמה לילות  ואסור שתאבדי ריכוז " .
הוא צדק . אנחנו טיפלנו באמא והתעסקנו עם חומרים מסוכנים , ואני הקשבתי לו והלכתי לישון כמה שעות ...
בשנה הזאת , השנה הכואבת שצרובה לכולנו בלב ,השנה האחרונה שלנו עם אמא גיליתי עוד דברים  באחי הקטן ...הבנתי  שהוא כבר מזמן  לא קטן ... הוא גדול ורחב לב , עם עוצמות וכוחות ושיקול דעת . ובשנה הזאת  היינו ביחד יותר מכל השנים שקדמו לה ...

ועכשיו ... שוב נגמרה החופשה שלו  והוא חזר לארה"ב .
ואני כמו בכל שנה ... כבר מתגעגעת ,
לאחי -
שתמיד יהיה בשבילי הכי הכי ...

אם היית חוזרת הנה , רק לחמש דקות ...

אם היית חוזרת הנה , רק לחמש דקות ...
הייתי אומרת לך שצדקת אז , כשאמרת לי ש"אם יש מקום בלב - יש מקום גם בחלל קטן לארח הרבה אנשים שאוהבים אחד את השני"...
אם היית חוזרת הנה , רק לחמש דקות ...
בטח היית יודעת שלבן  הקטן שלך יש יום הולדת ממש בקרוב , והיית אומרת לי:"תתקשרי  לאחיך להגיד לו מזל טוב"...
ואני הייתי אומרת לך שאחרי כל כך הרבה פעמים שהזכרת לנו להתקשר לאחים שלנו , לאחל מזל טוב ליום ההולדת - אנחנו כבר זוכרים את זה לבד ...
אם היית חוזרת הנה , רק לחמש דקות ...
בטח היית מביאה איתך שק של מתנות לילדים ולנכדים , ואני היית אומרת לך :"אין צורך , אבא לא מפספס אף יום הולדת"... ואת בטח היית מחייכת בשמחה את החיוך הגדול שלך והיית אומרת :"יופי! חינכתי אותו טוב"...
אם היית חוזרת הנה , רק לחמש דקות ...
בטח הייתי מדברת ממש מהר כדי להספיק לספר לך כל מה שקרה כאן בזמן שלא היית ... ואת היית  מהסה אותי בעדינות ואומרת :"יש זוית  ממש טובה מלמעלה , רואים טוב כל מה שקורה פה למטה . אני רואה ויודעת ושומעת הכל"...
אם היית חוזרת הנה , רק לחמש דקות ...
בטח היית שמחה שביום העצמאות כשהיינו ביחד , נטע ניגן  בגיטרה ואנחנו כולנו ישבנו סביבו ושרנו .  והיינו שמחים .
כמו שרצית שיהיה .
כמו שביקשת .
שנמשיך להיות ביחד , שנשמח , שנחיה .
אם היית חוזרת הנה , רק לחמש דקות ...
בטח היית אומרת לי :"אני במקום טוב . אל תדאגי . אני מאושרת וטוב לי"...
אם היית חוזרת הנה , רק לחמש דקות ...
בטח היית אומרת  בשקט :" זה באמת רק פרוזדור פה"...

אבל את לא חוזרת ... לא לחמש דקות , ולא לשתי דקות , וגם לא לדקה ...
כי בינתיים אף אחד לא חזר משם ...
ובטח אם היית חוזרת הנה , רק לחמש דקות ...
הן היו עוברות  ממש מהר ... ואז הייתי אומרת לך ממש לפני שהיינו נפרדות ...
שלמרות המשפט ההוא שאמרתי לך , אז מזמן ...
למרות המשפט ההוא , זה שכעסת עלי כשאמרתי לך אותו וביקשת שלא אחזור עליו ...
אז למרות זאת - החיים באמת חזקים מהכל .
וכמו שביקשת , למרות שקשה לנו לפעמים - אנחנו בוחרים בחיים ...

זה פוסט על חבר ...

רציתי לכתוב משהו שמח , משהו קופצני וקליל , אבל אני לא מצליחה ... 
אני לא מצליחה להתרחק מהנושא הקשה והכאוב , שאיתו המשפחה שלנו מתמודדת עכשיו .
אני נשאבת לאמא שלי כל הזמן ...
יש ימים שהגעגועים כמו חותכים בבשר החי ...וזה כואב פיזית , כואב עד כלות ...
ובגלל זה בעצם אני רוצה לכתוב את הפוסט הזה ...זה  פוסט על חברים ועל עוצמה של חברות ... ומה שהחברות הזאת  נותנת ...
כשקשה לי נורא ... יש מישהו אחר , שאני יודעת שאני יכולה להתקשר אליו , או לשלוח לו מייל ... והוא תמיד ימצא זמן בשבילי ...הוא יבין אותי ... הוא שעבר בעצמו דברים לא קלים ... יודע בדיוק באיזה מקום אני נמצאת ... והמילים שלו ... תמיד מצליחות להכניס אותו לפרופורציה ...
זה פוסט על חבר שאפילו לא ידעתי עד כמה שהוא חבר ...

זה סיפור שמתחיל לפני הרבה שנים , בבית הספר היסודי במושבה בה גדלתי .
אני הייתי ילדה בלונדינית עם צמה ארוכה ... ובכתה שלי היו רק בנים . ככה זה היה בבית הספר הקטן , לפני הרבה שנים ...
בכתה שלי ... היה ילד אחד , קטנטן ושחרחר , שבקושי הגיע לי עד הכתפיים . אין לי מושג עד היום , למה ... אבל שנינו ממש לא הסתדרנו ... הוא היה מציק לי , מושך בצמה ... אני לא טמנתי ידי בצלחת כמובן ... והחזרתי לו ...  אבל בכל זאת הוא היה בן , ואני  בת ... יש להם יתרון של כוח פיזי עלינו ... היום כשאני חושבת על זה , זה נראה לי כל כך תמים , לעומת האלימות שיש היום בבתי הספר ...  בכל זאת היו הרבה ימים שהייתי חוזרת הביתה ובוכה לאמא ...
באיזה שהוא שלב , אמא החליטה שהיא הולכת לדבר עם הוריו של הילד השחרחר הקטן ... אבל כשהיא הלכה לשם - היא פגשה באחיו הגדול שאמר לה בקול מאיים: "שהוא כבר יראה לאח שלו מה זה"...
אמא שלי נבהלה נורא , היא הסבירה לנער שהוא לא ההורה ... ואוי ואבוי לו אם הוא יעשה משהו לאחיו ...
זה שמציק לבת שלה ...
ופה קרה מהפך שעד היום אין לי הסבר איך הוא קרה ...

אמא שלי פגשה את הילד הקטן , השחרחר והמציק  ו...התאהבה בו .
והוא - התאהב בה בחזרה ...
היא הזמינה אותו אלינו הביתה והוא היה בא ...
ואז ... הוא הפך להיות חבר מאוד טוב של אמא ...
ואני לא הבנתי מה קורה פה ... :-)
הוא היה בא אליה , והם היו יושבים במטבח ומדברים , הוא היה מספר לה דברים , היא הייתה מכבדת אותו בארוחת צהריים . היא פשוט אהבה אותו . בלי מילים מסובכות , בלי הסברים ארוכים , היא פשוט אהבה אותו ...
ואז הוא הפך לחבר מאוד טוב של אחי .
עברו שנים וגדלנו - הוא ואחי נשארו חברים , אחר כך התחתנו כולנו , אני עברתי לדרום  ואחי עבר לארץ אחרת ... המרחק עשה את שלו והקשר התנתק איכשהו ...

כשאמא שלנו חלתה , הוא פתאום הופיע שוב בחיים שלנו ...
הילד השחרחר הקטן , זה שבקושי הגיע לי לכתפיים ... הפך לגבר גבוה , מרשים ומקסים ...
שחרחר הוא נשאר , אבל הוא כבר ממש לא קטן ...
הוא חזר לחיינו , כאילו לא נפרדנו בכלל ...
כשמישהו נעשה חולה בסרטן , הרבה אנשים וחברים מתרחקים פתאום , מכל מיני סיבות ...ואז , רק אז אפשר לגלות באמת מי החברים שלך ...
והחבר הזה שלנו , שכבר כתבתי קודם  ואני לא רוצה לפרט - עבר חוויה מאוד קשה בעצמו לפני מספר שנים , היה איתנו ברגעים מאוד קשים , ומאז שאמא איננה ... הוא לא עוזב אותי . הוא מקשיב , ותומך ומבין  ויש לו יכולת מדהימה להכיל את הצער שלי .
וכל פעם שהגעגועים מקשים לי על הנשימה ...
אני כותבת לו או מתקשרת אליו ...
והוא מבין אותי אפילו בלי מילים ...
והוא ... שמשך לי בצמה כל כך הרבה פעמים ... מנחם אותי ...
ואז ...  אז אנחנו צוחקים ביחד , על הצמה ההיא ... 

פוסט על איש אחד שאני לא מכירה ...

רציתי לפגוש אותו ,
את האיש הזה שאני לא מכירה ,
רציתי לחבק אותו ...
את האיש הזה שאני לא מכירה ...
רציתי להסתכל בעיניו ,
של האיש הזה שאני לא מכירה...
ולהודות לו ,
לאיש הזה שאני לא מכירה ...

רציתי לכתוב לו מכתב ,
לאיש הזה שאני לא מכירה...
רציתי להשתמש במילים הכי יפות שלי ...
רציתי להגיד לו ...
לאיש הזה שאני לא מכירה ...
ששום מילה לא מספיקה בשביל לתאר
מה הוא עשה בשביל המשפחה שלנו ,
שזה לא מובן מאליו ...
ההבנה והאמפטיה שלו ...
כמה טוב היה לנו
כשהיינו כולנו ביחד
בזמנים לא פשוטים בכלל ...

רציתי לשלוח לו מייל ,
לאיש הזה שאני לא מכירה ...
רציתי לכתוב לו בדואר אלקטרוני
את מה שאני מרגישה ...
רציתי כל-כך שידע ...
רציתי כל-כך להגיד לו תודה ...

ולא פגשתי אותו ...
ולא כתבתי לו מכתב ...
ולא שלחתי לו מייל ...

ורציתי כל-כך להגיד תודה ,
לבחור אחד צעיר ,
שבגדלות רוחו ,
איפשר לנו להיות ביחד
בזמנים האחרונים שלנו , עם אמא ...

פוסט בלי אימא ...

חודש וחצי לא הייתי פה ...
חודש וחצי לא כתבתי פוסט ...
מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה , לפני כמעט שנתיים - לא היה חודש שלא כתבתי .
אפילו בחודשים הכי קשים , כתבתי לפחות פוסט אחד ...
אז מה קרה בנובמבר 2010?
למה בארכיון של הבלוג שלי - אין פוסטים בנובמבר 2010?
האמת היא שיש לי סיבה ממש מוצדקת ...
מאז שאימא איננה קשה לנו מאוד ...
הסופיות של המוות היא בלתי נתפסת בעיני , למרות שאני בנאדם מבוגר ...
כל דבר מזכיר אותה , לכל מקום שאני הולכת - הלכתי לשם איתה ...
כל ארון שאני פותחת מלא בדברים שהיא קנתה לי ...
כל התכשיטים הכי יפים שלי - הם מתנות ממנה ...
כל דבר שקורה לי , אני רוצה לספר לה ... ואי אפשר .
אין לי אמא ...
ולאבא שלי - אין את אישתו ...
וכל מילה שאני אוסיף כאן , רק תגרע .
מי שאיבד בן זוג אחרי כל-כך הרבה שנים ואהבה כל-כך גדולה ... בטח יבין על מה אני מדברת ...
ועצוב לנו , וקשה לנו וריק לנו בלעדיה ...
לכן ...
בגלל כל הדברים שמניתי כאן , ועוד רבים אחרים שלא הזכרתי ...
החלטתי לעשות מעשה ...
זה מעשה לא קטן ... גילגלתי לי את הרעיון הרבה בראש , עד שהעליתי אותו על דל שפתי ...
סיפרתי לאיש שלי , שמיד אמר :"רעיון מצוין לכי על זה"...
ואז באתי לאבא ...
ואמרתי לו:"אבא יש לי רעיון" ...
ואבא מקשיב ואומר : "רעיון לא טוב בכלל , אני לא מסכים" ...
אבל אני לא מוותרת ...
"אבא , זה רעיון מצוין . זה מה שאימא הייתה רוצה שנעשה" ...
אני מזכירה לו שבאחת הנסיעות שלנו לבילנסון ... כשאני יושבת במכונית מאחור , היא פתאום הסתובבה אלי ואמרה: "כשאני אבריא , אבא אני ואת נוסעים לטיול " ...
היא הסתכלה עלי , ואני הסתכלתי עליה ... ושתינו חייכנו , ושתינו ידענו כל אחת בליבה שהיא כבר לא תבריא ...
אני רוצה לנסוע .
אני רוצה להתרחק מפה .
אני רוצה לנסוע עם אבא שלי ...
ואבא משתכנע ...
ואנחנו נוסעים ...
לאחי , לגיסתי , לאחייניות המקסימות שלי ...
נסענו לחודש ...
אבל בלי אימא ...

"זה הקיץ האחרון שלי איתכם, עם הגשם הראשון אני אעלם"...

אוגוסט 2010 .
חם נורא .
כאילו אלוהים שופך עלינו אש מהשמים .
ארבעתינו בבית של אבא ואימא .
המצב של אימא מידרדר ...
אין לנו עוד הרבה זמן ביחד איתה,
אילו הימים האחרונים שלנו - ביחד עם אימא שלנו .
היו לנו עשרה ימים אחרונים של ביחד קרוב .
אני לא מדברת על כל השנה האחרונה שבה הייתה אימא חולה , והיינו המון ביחד ...
אני מדברת על עשרת הימים האחרונים ...
אבא , אמא וארבעתינו ...
כמו מזמן , לפני שהתחתנו כולנו והקמנו משפחות ...
"תזכרו את הימים האילו שלנו ביחד " , אומרת לנו אמא .
"שיהיו לכם זכרונות יפים , זיכרונות מאושרים מהימים שלנו ביחד"...
אימא יודעת שימיה ספורים .
היא בהכרה וצלולה עד הסוף .
מחלקת לנו הוראות , מנהלת את הבית ממיטת חוליה ...
כמו שהיה תמיד ...
אמא תמיד ניהלה פה הכל ...
רצתה להיות מעורבת בכל דבר בחיי  ילדיה ונכדיה .
לא פיספסה אף אירוע בחיים שלנו .
כל קבלת תואר - הייתה חגיגה בשבילה.
כל מסיבת סידור , קבלת חומש או שבת אירגון של מי מנכדיה , היא הייתה שם .
אמא לא פיספסה אף אירוע .
היא תמיד אמרה לי :"אני לא הלכתי לאוניברסיטה , לא למדתי לימודים גבוהים ... אבל הדברים הכי חשובים בחיים , הבעל והילדים - בזה הצלחתי כל-כך "...
אימא שלי -
שהייתה האישה הכי חכמה שהכרתי
אישה של שלום , אוהבת אדם , מדברת עם כולם בכבוד , משתפת ...
אימא שלי -
שהגדולה שלה הייתה בפשטות שלה ...
כל-כך לא מסובכת .
אימא שלי -
שחלתה במחלה כל-כך קשה ובכל זאת הייתה בה שלמות והשלמה עם הכל ...
אמא שאמרה לי בשבוע האחרון לחייה : "את יכולה לכתוב בבלוג שלך מה שאת רוצה על הימים האילו"...
ואני ...
לא ממש רוצה לשתף ...
זה פרטי מדי ואישי מדי וכואב מדי ...
ובכל זאת ,
יש כמה דברים שאני כן יכולה לספר ...
למשל : על האחים שלי ...
שתמיד ידעתי שהם משהו מיוחד , אבל רק עכשיו אני מבינה כמה מיוחד ...
אחי , זה שצעיר ממני בשנה ...
היפה , החתיך , עם העיניים הכחולות .
זה שבחר לחיות בארץ אחרת ,
 זה שבשנה האחרוניה לחייה של אימא היה מגיע כל חודשיים , ונישאר איתנו שלושה שבועות ...
ובשנה האחרונה הזאת ... בילינו איתו הרבה יותר מכל השנים שהוא גר בנכר ...
זה שהיו לי איתו  שיחות לא פשוטות בכלל - בימים האחרונים האילו - כי היינו צריכים להחליט החלטות הרות גורל ...
שהרי אנחנו טיפלנו באימא שלנו , שבחרה לסיים את חייה בבית ...
אנחנו היינו רופאים ואחיות ... 
ואנחנו בכלל , ספרנית ומהנדס ...
אחי המקסים ... 
איך הוא טיפל באימא ...
בעדינות , במסירות , באצילות נפש ...
ואחותי ...
אחותי הקטנה והגיבורה ...
שרק עכשיו אני מבינה כמה היא גיבורה ...
והאח הקטן של כולנו ...
שאמנם הוא כבר אבא לחמישה ילדים ...
אבל בשבילנו הוא תמיד יהיה הצעיר ...
ושהפגין יכולות עירנות מדהימות לילה אחרי לילה ...
ואני ...
מה אני יכולה להגיד על עצמי ? ...
אני הבכורה .
זה התפקיד שלי לדאוג להורים שלי ולאחיי הקטנים ...
ולמרות שכולם כבר בסביבות הארבעים , לעולם הם יהיו האחים הקטנים שלי ...
אני שישבתי על המדרגות בבית של אימא ואבא - בדיוק לפני שנה , כשכינסנו "ישיבת חרום מיוחדת" ...
כשרק התחלנו להבין את גודל הצרה שנפלה עלינו ... ואמרתי להם בקול שקט :"מעכשיו סידרי העדיפות שלנו משתנים ...  עכשיו זה קודם כל אימא "...
והם ... לקחו את המילים במלוא תשומת הלב ... ושיתפו פעולה לאורך כל השנה האחרונה ...
איזה שיתף פעולה מעורר השראה שרר בין כולנו ...
The  A-Team - קראתי לנו בימים האלו ...
ימים אחרונים ...
ימים של עצב ושמחה ,
ימים - שנזכור אותם תמיד בתחושות מעורבות ...
הקיץ האחרון שלנו עם אימא ...