יום שני, 26 בדצמבר 2011

על סבלנות סובלנות ומה שביניהם ...

הקדמה קצרה :  לא רציתי לכתוב את הפוסט הזה . הוא בעייתי בעיני .  אין לי עניין לפגוע  או לנגח מישהו ...
אבל מאז שהאירוע הזה קרה ... לפני כחודשיים בערך , זה לא נותן לי מנוח . כמובן שכתבתי מיד . בפנקס שלי , זה שאני כותבת בו את כל הפוסטים לפני שהם עולים לכאן .ואז אני מתלבטת עם עצמי האם אני רוצה לשתף . הרבה סיפורים נשארים בתוך הפנקס , האמינו לי ...  אבל לאור כל האירועים האחרונים שמתרחשים פה במדינה , עם חרדים וחילוניים , אני מרגישה שאני חייבת את זה לעצמי .
לכתוב ולשתף .
אולי אחרי שהמילים יצאו ממני - אני ארגע ...

תמיד החשבתי את עצמי לאדם סובלני . כזאת שלא שופטת אף אחד , מקשיבה בכבוד לאחרים , לא נכנסת לאף אחד לנשמה . לעיתים , אני אפילו סופגת ביקורת מחבריי  על ... פתיחות יתר ...
כשבכורתי הייתה ממש קטנה , בת שלוש , אולי אפילו לפני - הייתי חייבת להסביר לה על דתיים וחילונים ...
הייתי מוכרחה להסביר לה , שהדוד שלה , אחי המקסים - זה שאוהב אותה מאוד , ומשחק איתה תמיד כשאנחנו נפגשים , ואנחנו אוהבים אותו מאוד ..  הדוד הזה  בוחר לנסוע בשבת .
הייתי חייבת להסביר לה , כשהייתה בגיל מאוד צעיר , על בחירות שאנשים עושים .
"דרורי הוא מקסים , והוא  איש טוב  והוא לא שומר שבת "...
והיא שהייתה קטנטנה ענתה:" אבל אמא אסור!  אסור לנסוע בשבת!"...
"נכון" , עניתי לה לפני כל כך הרבה שנים "אנחנו בחרנו לא לנסוע בשבת  ודרורי בחר כן לנסוע בשבת .  ואנחנו מכבדים אותו על הבחירות שלו"...
במשפחה , שחלק ממנה דתי  וחלק לא  - חייבים להסביר זאת לילדים מגיל צעיר .
קיוויתי  שהחינוך  שלי  יהיה מספיק  חזק  והיא  תבין שיש  אנשים שונים , וסוגים שונים של דרכי חיים .
וזה לגיטימי .
הייתי חייבת להסביר למה , למה אצל סבא וסבתא  בגבעת עדה -מכוניות  נוסעות  בשבת .
לעומת העובדה שאצלנו , במרכז שפירא - שער הכניסה סגור בשבת ...
שתי בנותי , למדו בגיל מאוד צעיר , על דתיים וחילוניים .
ולמדו לכבד .
כמו שאני חושבת שצריך להיות .

באופן כללי  מעגל חברותי הקרוב , אלה שממש מקיפות אותי , אלה  שנמצאות כשצריך אותן , אלה שאוהבות אותי בגלל מי שאני ...  הן חילוניות .
יצא ככה ...
לפני המון המון שנים , כשלמדתי לתואר ראשון ובאתי מהישוב הקטן לעיר הגדולה  , כשהפלאפונים עוד לא היו נפוצים - חיפשתי אחרי השיעור טלפון ציבורי כדי להתקשר לאבא שלי .  סיכמנו שהוא יקח אותי הביתה .
"את יודעת אולי איפה יש כאן טלפון ציבורי"?  שאלתי את הבחורה שישבה לידי .
"בטח" , היא ענתה .
"בואי אני אראה לך "...
הלכנו ביחד לפינת הרחוב שעמד בה טלפון ציבורי , וכשראתה את המספר שחייגתי אמרה בהפתעה :"חייגת 102 , זה מכבי אש "...
"נכון" ... צחקתי , אז לפני המון שנים ...
"אבא שלך עובד במכבי אש"? שאלה בתימהון .
"בתפקיד בכיר אפילו"...  חייכתי אליה .
מאז -  עברו כמעט שמונה עשרה שנים , ומאותה פינה ברחוב , ליד הטלפון הציבורי , בערב תל אביבי שקט ...
צמחה חברות ענקית ועמוקה .
מירב , (שהתגלתה כחובבת מכבי אש , ובאיזה שהוא שלב  לקחתי אותה לביקור בתחנה ) ואני - התחברנו אחת לשניה למרות שאנו כל כך שונות ...
אני הדתיה , והיא לא .
אני שמסתכלת על העולם במשקפיים מסוימות ...
המשקפיים שלה שונות לגמרי ...
אני מישוב קטן ...  היא מהעיר ..
ובכל זאת   ולמרות כל זאת - הדבק שמחבר את שתינו מושתת על ...  אהבה .
אני אוהבת אותה
והיא אוהבת אותי .
מדי פעם אני מרגיזה אותה או להפך - אבל זה לא מקטין את גודל הקשר שלנו .
כשסיימנו תואר ראשון , החצי השני שלי אמר : "זהו . תראי שהחברות הזאת תגמר"...
הוא טעה ...
אני המשכתי לתואר שני ,  היא המשיכה לדברים אחרים ,  אבל נשארנו חברות .
הכרנו בין הבעלים וגם הם התחברו .
מעולם , אבל מעולם  - עובדת היותה חילונית , ועובדת היותי דתיה - לא היו בסיס למחלוקת או לויכוח  או למשהו שיפריד ביננו .
אני מכבדת אותה והיא מכבדת אותי .
ואנחנו מסתדרות מצוין ...

אז למה , שמישהו יסביר לי , למה... 
לאור כל מה שסיפרתי לכם ...  את הסטירה הכי כואבת לבחירות שלי , חטפתי לפני כחודשיים בכנס מקצועי .
קולגה , מנהלת ספריה - שהכנס התקיים בספריה שלה , באחת הערים בארץ שאני לא אציין , כדי שלא ידעו במי מדובר ...
דאגה שהכיבוד בכנס שלה  יורכב  גם  ממרכיבים לא כשרים ...
למה אני צריכה להגיע לכנס מקצועי ולחפש לי כריך כשר , ולדאוג שאולי אני טועה , ומה שלקחתי הוא לא כשר?
והנ"ל  גם הגדילה לעשות ופרשה בפני את משנתה הסדורה :" שכל אחד יאכל מה שהוא רוצה .  מי שרוצה יאכל כשר , ומי שלא - שיאכל לא כשר" ...
שזה בסדר לגמרי מבחינתי .
אבל לא בכנס מקצועי . כשהיא מקבלת כסף ממדינת ישראל לכיבוד , ואסור לה לעשות מה שהיא עשתה .
אני חוסכת מכם את השיחה שהתנהלה בינינו ... יותר נכון : היא דיברה אני שתקתי. לא התאים לי לשתף פעולה עם הזילזול והבוז שהיא הפגינה כלפי .רק בגלל שאני אישה דתיה . רק בגלל שלדעתה אני מייצגת דברים שהיא סולדת מהם .
מיותר לציין שלא אכלתי שם כלום  .
זה לא נורא .
לא קרה לי כלום .
אבל העלבון ...
זה כבר משהו אחר ...
בחיים לא הרגשתי שמישהו שונא אותי ... כי אני דתיה ...
כי זה מה שהיה שם ...
בחיים לא התנהגו אלי בצורה מחפירה שכזאת .
זה היה מעליב .
פשוט מעליב .
אני לא רגילה להתנהגות כזאת  ...
חיכיתי לשניה שהכנס יגמר ... כדי לברוח משם ...
את הזילזול שלה לא נראה לי שאני אשכח פעם ...

יום ראשון, 11 בדצמבר 2011

רגעים קטנים של נחת ...

זוכרים  את  הפוסט  הזה ?
אז  נכון  שצחקתי , אבל  באיזה  שהוא  מקום ...  זה גם  צבט  לי טיפה בלב .
לכן  האירוע  הבא , שגם הוא התרחש  בשעת  צהריים  שקטה , גרם לי להרבה קורת רוח ...

צהריים .  הספרייה עדיין  שקטה  (לא  להרבה זמן )...
שמתי  לב  שכל  הדרמות  מתרחשות  פה  בצהריים ...  אולי כי  בשעות אחרי  הצהריים כשהספריה הומה אנשים וילדים  ועגלות ...  ולפעמים אין  מקום  לזוז  ואפילו את עצמי אני לא שומעת ,  אולי אני פשוט לא שמה לב לדרמות ...
נחזור  לאותה שעת צהריים  לפני  כשבוע .
אני עסוקה  בניירת  ( לא סובלת את זה)...  כשלספריה נכנסים שלושה  צעירים ...
לא מכירה אותם .
לא היו  פה  אף פעם  ...
"תגידי" ...  פותח  אחד  מהם  "יש  לך  ספר  על ירדן"?  ...
"אתה  צריך  לעשות  עבודה  על  ירדן "?  אני שואלת  .
מזמן כבר הבנתי ש"הראיון המסייע"  הוא לא רק בגדר המלצה , וכדאי  לתחקר טיפה את הלקוח  על מנת שאוכל לתת לו את השירות הטוב ביותר , הרבה פעמים צריך  למקד  את  העומד מולי   כדי  לתת לו  בדיוק את מה שהוא צריך .
"לא , לא" .  הוא עונה לי  "אני רוצה לנסוע לטיול  לירדן"...
"הבנתי" , אני עונה לו  ולפני שאני מספיקה  לחשוב ...  מתפלקת לי שאלה :
" תגיד , למה לא חיפשת באינטרנט?  יש המון  אתרים  עם  מדריכים מקוונים  וקישורים  למידע " .
הוא  מסתכל  בי  במבוכה  ועונה  בחשש קל :" כי אני מעדיף ספר  ,  אני רוצה לדפדף  ,
אני רוצה לראות  תמונות  בספר "...
אני מסתכלת עליו במבט  בוחן .  על  שלושתם . הם  מחזירים  לי  מבט  רציני ומחכים למוצא  פי ...
 שלושה  צעירים  ששייכים  לדור  הפייסבוק  והטוויטר ...
ואני  נוזפת  בעצמי  בשקט ...
אני שמעדיפה  הרבה  פעמים  את המדיה  המודפסת  על  פני  הדיגיטלית ...  יתכן  שששאלתי  הייתה מיותרת .
"אוקיי , בואו  נבדוק " ...
חיפוש  קצר  בקטלוג  ואני מאתרת  את  מבוקשו .
"בוא איתי  ל -915.695 " 
זהו  האזור  על  המדף  שבו  יעמדו  המדריכים  לירדן .
אני שולפת מהמדף  שלושה  מדריכים .
את זה  ואת  זה  וגם  את  זה .
"איזה יופי"!   הוא  צוהל  ,  כמו  ילד קטן  שקיבל  סוכריה ...
מביט  בי  בשמחה ואומר : " אני ידעתי  שזה  רעיון טוב  לבוא  לפה " ...
ואז  הוא  מסתכל  על  חבריו  :" אמרתי לכם נכון?  ידעתי שזה רעיון מצוין לבוא  לספריה !"...

מכירים  את  הרגעים  הקטנים  בחיים  שגורמים  לנו  להשמין  מנחת?
זה  היה  אחד  הרגעים  האלו ...

יום חמישי, 1 בדצמבר 2011

כנס מנהלי ספריות 2011

הכנס  השנה התקיים ברמת  רחל .
התחיל  בכך שבכלל לא היה לי חשק לנסוע ...
הסיבה ברורה ...
המשיך  בדיון המשפחתי הקבוע ...
כשזה מגיע למקום שבחיים לא נסעתי אליו , החצי שלי חושש שאני לא אסתדר ...
הוא: "כדאי לך לנסוע בתחבורה ציבורית"...
אני :"מתי בפעם האחרונה אתה נסעת בתחבורה ציבורית??? תזכיר לי "...
והסתיים בכך שכמובן נסעתי  עם האוטו שלי ...
כמובן  שטעיתי  בדרך ... (זה הג'י פי אס אשם ) ,
וכמובן שהסתדרתי והגעתי בשלום ...
כמה אני אוהבת לפגוש את חברי חברותי מנהלות ומנהלי הספריות מכל רחבי הארץ .
הרבה אנשים ...
ביום יום אני כל-כך לבד בעבודה שלי ...
ולעיתים כשאני מתמודדת עם בעיה מקצועית ואין לי עם מי להתלבט ... אני שולחת מייל לירדנה ...חברתי הכל כך חכמה  ואני יודעת שעוד רגע , אני אקבל מייל עם תשובה מפורטת , הצעות ודוגמאות למה אני צריכה לעשות ...
כי הרי ידוע הוא שספרנים הם עם שעוזר ומפרגן אחד לשני .
לכן , אני תמיד שמחה לפגוש את כולם .
המלון מקסים , החדרים יפים , הנוף משגע .
ירושלים מסביב , וגם בית לחם וקבר רחל ממש קרוב ...
אסור לגלות , אבל ארבע חברות לקחו יוזמה ובוקר אחד נסעו לקבר רחל ...
שתיים אחרות נסעו לכותל ...
ממה ששמעתי היו עוד אנשים שבין לבין טיילו להם בירושלים ...

ההרצאות היו חשובות . חלקן היו ממש מעניינות , חלקן פחות .
אני התחברתי מאוד להרצאתו של עופר בן דור : "הבלתי אפשרי - מאוד אפשרי" .
עופר סיפר גם על עצמו וגם על עמותת "אתגרים" .
עמותת אתגרים עוזרת לקדם נכים ומוגבלים בעזרת ספורט אתגרי .
עופר הוא איש מלא עוצמה וכוח פנימי אשר בהשראתה של אימו , אשר שכלה את אחיו הגדול במלחמת יום הכיפורים ובגיל ארבעים וארבע  החליטה להביא עוד חיים לעולם , החליט שבשבילו אין דבר  שהוא בלתי אפשרי .
עופר התחבר לבחור אתיופי עיוור בזה נבבה  אשר חלם לרוץ מרתון .
הסיפור הוא ארוך ומרגש , אני לא אספר פה את כולו ... אבל אחרי המון אימונים ומאות אלפי ק"מ שעופר ובנו גיא רצו עם בזה , כשידיהם  מחוברות ברצועה מגומי - הצליח בזה לרוץ במרתון בביג'ין ולסיים אותו חמישי בעולם .
אחרי המרתון סיפר בזה לעופר על חלומו להגיע לאוורסט ...
אני - בשלב הזה של הסיפור כבר לא נשמתי ... ומיותר לציין את הדמעות שחנקו אותי ... מזל שהיה חושך ואף אחד לא ראה ...
הוא הגיע , הבחור ... לאוורסט כמובן , בעזרת עופר וגיא ועוד מתנדבים מעמותת "אתגרים" ...

עוד הרצאה חשובה הייתה היכרות עם האתר : "כל זכות" -  אשר מרכז המון מידע בנושאים של הזכויות של כולנו .
ביום השני לכנס הייתה הרצאה מדהימה של ד"ר יניב לויתן , "השפעות הטכנולוגיה על החברה" .
יניב טוען שאנחנו כבר לא צריכים מחשבים ולפטופים ... כל מה שאנחנו זקוקים לו נמצא בתוך הסמארטפון ...
כל ההרצאה ישבתי וחייכתי לעצמי בשקט ...
חלק ניכר מהדברים שיניב אמר , אני היכרתי , מכיוון שלמדתי את הדברים אצל מורה מצוין - שכבר לפני שנתיים אמר דברים דומים ... על רשתות חברתיות , איך לרתום את המדיה החדשה לטובתינו כדי להישאר רלוונטיים , איך הספריות אמורות לתת שירותים חדשים בתוך העידן של הטכנולוגיה המתקדמת .
מרתק .

בערב נסענו למוזיאון ישראל .
מרגש אותי כל פעם מחדש להיות במוזיאון הזה , ולא משנה כמה פעמים כבר ביקרתי בו .
ראינו ממש מעט ממה שיש למוזיאון להציע ...
אבל כל מה שראינו היה יפהפה .
גם בתערוכה המודרנית . וגם בתערוכה של לבצע דברים לפי הוראות .

ביום האחרון שמענו את גיא יריב - שהעביר לנו הרצאה מרתקת , על איך לבנות טיעון ואיך להשמע יותר מעמיקים ומשכנעים ואף להפוך להיות כאלה ...

אבל הדבר הכי טוב בכנסים האלו ,דבר  שכבר הזכרתי בפוסטים קודמים - זאת הלמידה מהקולגות ...
השיחות מסביב לשולחן בזמן ארוחת הבוקר או הצהריים או הערב , השיחות אל תוך הלילה , העצות שקיבלתי ואולי גם נתתי , התובנות שלקחתי , אני אוהבת לשמוע מה עושים במקומות אחרים , מנחם אותי לדעת שהבעיות שלי , הן לא רק שלי ...
היה ממש טוב .
אני שמחה שהשתתפתי .
ניפגש בכנס ספרנים , במרץ?