יום שני, 18 בנובמבר 2013

כנס מנהלי ספריות - חיפה 2013

בואו נתחיל מזה , שהשנה  דווקא היה לי חשק להגיע לכנס . בניגוד ל - לפני שנה ולפני שנתיים ...
שגם בשנים  ההן  השתתפתי בכנסים , אבל אז הכרחתי את עצמי לנסוע .  הסיבה מאוד ברורה ... 
לא שהסיבה השתנתה  ... אבל לאחרונה - הצער שאני נושאת איתי  כל הזמן - טיפה יותר נסבל , או שאולי התרגלתי לחיות איתו ...
בחזרה לכנס ...
נפגשנו ברכבת בתל אביב . כמובן שהתעוררתי בבוקר בשעה לא הגיונית - כדי לא לאחר את ההסעה , הרי הזהירו אותנו כמה פעמים  שלא יחכו למאחרים ...
וכמובן שחיכו להם ...
המלון  שהתאכסנו בו השנה -הוא מלון משגע .  יפה , מזמין , מפואר .
והאמת היא שאיך שהגענו כמעט מיד התחילו המושבים , אחרי הברכות כמובן ...

ליאור צורף  - דיבר איתנו על חוכמת ההמונים . חוכמת ההמונים אומרת שכאשר שואלים קבוצה של אנשים שאלה בנושא מסוים - ממוצע  הדעות שלהם  יהיה יותר קרוב לאמת מאשר דעתו של מומחה בתחום .
חוכמת ההמונים מבוססת על ניסויים ומחקרים .
היום כאשר כל אחד מאיתנו מחובר לרשת חברתית זו או אחרת - כל אחד יכול להשתייך לקבוצה מסוימת ולהביע את דעתו בכל מיני תחומים.
ליאור סיפר לנו את מעשה השור  ב Ted מה שמוכיח שהמציאות עולה על כל דמיון ... וגם שלפעמים חלומות מתגשמים ...
המוטיבציה העיקרית לחוכמת ההמונים היא שאנשים אוהבים להרגיש שהם חלק ממשהו חשוב ...
אני חייבת להגיד באופן אישי , גם אם אהיה בדעת מיעוט : כאשר אני צריכה דעה של מומחה , אני הולכת למומחה!
אני לא אשאל שאלה בענייני רפואה בפייסבוק , לא אשאל על דברים אינטימיים או אישיים בפייסבוק .... אולי זה מקובל  היום , - אבל אני   לא מתכוונת להשתתף בעניין הזה !

פרופ' יורם יובל - דיבר איתנו על המוח הנשי והמוח הגברי -  אני חייבת להגיד לפני הכול ... לכל הקולגות ,הגברים הנחמדים שישבו איתנו באולם ונעלבו ... אין צורך לקחת את מה שהוא אמר באופן אישי 
:-) .
האמת שהוא לא גילה שם משהו חדש .
ברור שהמוח הנשי , שונה במבנה שלו מהמוח הגברי ...
ברור שאנחנו שונים במהות .
אנחנו נשים  אתם גברים ...
וכמו שאמרתי , לפרופ' המכובד : היתרון היחיד של גברים על נשים הוא כוח פיזי  :-) ...
אבל אני אומרת את זה ממקום של אמפטיה . 
נשים שונות מגברים לא יעזור . וזה לא משפט שבא להגיד משהו טוב או רע על אחד מהמינים ...
וגם פמיניסטית ידועה שכמוני , מודעת להבדלים ...
בכלל כל היום ההוא  היה נגד הגברים ...
שלוש הרצאות , אחת אחרי השניה על נשים ובעד נשים וקצת בגנות המין שבלעדיו יהיה מה זה משעמם פה
:-) ...
אני חייבת לציין שבין הרצאה אחת לשניה אנחנו כמובן נפגשים עם הקולגות מכל הארץ , מנהלים שיחות מרתקות .
הייתה ארוחת צהריים אחת - ששתיים מחברותי ניהלו שיחה ביניהן , ואני שישבתי לידן העדפתי לשתוק ולהקשיב ...
לא קורה לי הרבה , זה נכון ... (שאני שותקת)  אבל הן דיברו על תקציבים שאני רק יכולה לחולם עליהם ... והיה מעניין לשמוע מה קורה במקומות אחרים .

ביום השני הייתה לנו סדנת outdoor מהממת בחוץ .
בחורה צעירה ומקסימה יש לומר -  מאמנת מחברת תות של אלון גל - הפעילה אותנו במשחקים בחוץ , כדי להעצים אותנו כחבורה . היה מעולה ! שיתפנו פעולה , משכנו חבלים , חשבנו ביחד , חשבנו לחוד . הייתה אוירה  נהדרת .

מישל קישקה -  נתן לנו הרצאה ביום השני  ...
מישל הוא מאייר ידוע ומפורסם  אשר לאחרונה כתב ספר קומיקס : "הדור השני , דברים שלא סיפרתי לאבא" .
כשהספר הזה הגיע אלי לספרייה לפני כמה חודשים , חשבתי שהוא ספר מרהיב . לספר על השואה בקומיקס נראה לי גאונות .  אחרי ששמעתי את הרצאתו של מישל , הבנתי שצדקתי ...  האדם גאון . סיפור חיים מאלף , חוש הומור נדיר , ובכלל  - היה תענוג לשמוע אותו .

אורן ויואב - לימדו אותנו איך למשוך את תשומת ליבו של הגולש אלינו , איך לכתוב נכון באינטרנט .

אבל ההרצאה שמשכה הכי הרבה את תשומת ליבי הייתה הרצאתה המאלפת של עינב גלילי  .
עינב דיברה על האינטרנט העמוק  , על שבע השכבות של האינטרנט . על מה קורה בכל שיכבה ,
היא הסבירה לנו קצת על מנוע החיפוש TOR , ו...  כן גם הפחידה אותנו קצת .
וכמו בכל כנס בשנים האחרונות ... קורה שיש את זה שמעצבן אותי ...  טוב , אז אני חייבת להודות שעינב הייתה מאוד חיננית , אבל בשלב שהיא אמרה :"כולם יודעים לחפש באינטרנט , לא צריך ספרנים , אתם תעלמו " ...
פה התעצבנתי .
לא נעלבתי . אני כבר לא נעלבת מהמשפט הזה .
אבל זה הרגיז אותי . 
אני כמובן מסכימה עם חלקו הראשון של המשפט :"כולם יודעים לחפש" ...
אבל למשפט הזה יש חלק שני , והחלק השני אומר :"מעטים באמת יודעים למצוא" ...
ולא יעזור , כאן נכנסים הספרנים והמידענים . זה התפקיד שלנו . אנחנו יודעים למצוא .
אבל אני אגיד לכם מה יותר הרגיז אותי ...
הרגיז אותי ששתקנו ... אף אחד לא אמר כלום , אף אחד לא אמר לגברת המאוד נחמדה בעיני ,
"חכי שניה , סליחה , אנחנו לא מיותרים " ...
כן , הביקורת שלי מופנית גם כלפי לצערי ...
ולמרות זאת למדתי המון בהרצאתה של עינב , גם הדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי הביתה  היה  לחפש את Tor  ולבדוק איך הוא עובד ... אז ניחה , נסלח לה ...

והדובדבן שבקצפת ... היה כמובן ערן שחר דוקטור התלהבות -
מה אני יכולה לכתוב עליו? הוא הצחיק אותנו ברמות מטורפות .  כשקראתי עליו קצת מידע , אחרי שחזרתי הביתה מהכנס ... הייתי די בהלם .  הבחור שהופיע לפנינו כסטנדפיסט ... מסתבר שיש לו עבר רציני ביותר ... הוא הציע לנו דרכים שיעזרו לנו להיות יותר מרוצים מעצמנו ומהחיים שלנו . הדרך שלו  להציע - הייתה מלאה צחוק והומור .  היה כייף לסיים כך את הכנס .
בכלל היה כנס מעולה . אנרגיות טובות , מיקום מצוין , הרצאות נהדרות .
נהניתי .
מה שהכי כייף כמובן בכנסים שלנו , וכאן אני בטח חוזרת על עצמי ...
בלי לבדוק את הפוסטים הקודמים שלי על הכנסים , בטוח סיימתי אותו דבר ...
הכי כייף זה בין ההרצאות . השיחות עם החברים והחברות שתמיד מעניינות אותי מחדש .
לשמוע איך דברים עובדים במקומות אחרים , עם איזה אתגרים מתמודדים בספריות אחרות , וכן גם להתנחם בכך שהצרות שלי הן גם צרות במקומות אחרים ... איך פותרים בעיות במקומות אחרים , זה גם משהו שמעניין אותי תמיד ... ורעיונות . המון רעיונות חדשים אני מקבלת מהחברות שסביבי .
אני לומדת המון בכנסים האלו .
נראה לי שכולם נהנו , לא רק אני .
נפגשים  במרץ נכון ?

יום שני, 26 באוגוסט 2013

ושוב הטיול של הקיץ ...

שוב מגיע החופש הגדול . ושוב אנחנו מתכננים לאן ניסע הקיץ ...
האמת שכבר היינו בהמון מקומות באירופה אבל אנחנו עדיין לא שבעים ...
פיני מאוד רצה לנסוע ל"יער השחור" .  
האמת היא ... שכבר היינו שם לפני ארבע שנים , אבל האיזור מופלא ולכן זרמתי איתו .  
לי לא כל כך משנה לאן נוסעים ...  העיקר שנוסעים .

אני אוהבת את כל ההכנות לקראת הנסיעה ... הרשימות של כל הדברים שצריך לקחת , הבגדים , המיטריה - שמזל שלא הקשבתי לפיני שאמר שאין צורך ...   ברור שהיה צורך!!!!   גשם שוטף ירד לנו בציריך ביום האחרון ... שאפילו המיטריה לא ממש עזרה .  אבל בל נקדים את המאוחר :-) , אנחנו עוד אורזים מזוודות ...
אז ארזנו שתי מזוודות ושני תיקי עלייה למטוס ויצאנו לשדה ברבע לשלוש לפנות בוקר ...
איזה כייף לנהוג בכבישים בשעות האלו ....  הכל ריק .  וההתרגשות של טרום טיסה , וטרום כניסה לדיוטי פרי כבר מתחילה לעבוד עלי ...  אני מתה על נתב"ג !  נוצץ , יפה , חדשני ...
ושוב אינני מבינה את הליך הביטחון  בכניסה לשדה ... אנחנו עוצרים , איש הבטחון מביט לתוך האוטו אומר לנו "בוקר טוב "... ומאפשר לנו להיכנס ... זהו .  לא מצליחה להבין את זה . מה? לפי זה שהוא מסתכל עלי הוא יודע שאני לא מחבלת???
האמת היא שאני באמת לא מחבלת ...  אבל אם מישהו עוין ינסה להיכנס ? עם חומר נפץ עליו?   לפי הבדיקה הזאת ,  המחבל כבר בפנים .  בתוך השדה ואלוהים שישמור מה שיכול לקרות ...
פיני אומר שאני פוחדת לשווא והשדה מלא אנשי ביטחון .  גם סמויים .  אני באמת מקווה שהוא צודק ...

טוב , הגענו , פרקנו את המזוודות , נפגשנו עם המדריך המקסים שלנו , שאנחנו כבר מכירים מהטיול הקודם - והוא כנראה הסיבה שפיני התעקש על הטיול הזה .  ואחרי הליך הבידוק ...  התעופפנו לנו לדיוטי-פרי כמובן ... 
אני עובדת עם רשימות ... הכינותי מראש  רשימה של הדברים שאני רוצה לקנות , כדי לא להיסחף ... צריך לדעת שבדיוטי יש דברים גם לא זולים בכלל , אבל אני הלכתי רק על הרשימה שלי ... ויצאתי מרוצה!!!
קצת קוסמטיקה , קצת שוקולד וקצת בשמים ... (ואין צורך להזכיר שאצלי בבית אפשר לפתוח סניף של הסופר פארם )...

זהו .   אנחנו מוכנים .  טסים ל"יער  השחור" .   גרמניה , צרפת ושוויץ .
 יום שני  22.07 - נחתנו בציריך  ב 12:00  שעון מקומי . בשדה התעופה של ציריך הייתי עדה למחזה ששיעשע אותי עד דמעות ... עמדנו בתור לבדיקת הדרכונים בכניסה לשוויץ.  מול עמדת הבידוק על הריצפה יש פס עבה בצבע צהוב , אותו לא אמורים לעבור . כל אחד מחכה בסבלנות לתורו וכאשר האדם שנבדק מסיים - הבא אחריו רק אז עובר את הפס הצהוב ומתקרב לדלפק ...
זה עבד ככה מצוין בכל הדלפקים .
חוץ כמובן מהדלפק שהישראלים עמדו בו ...כולם הצטופפו אחד אחרי השני , אף אחד בכלל לא התייחס לפס הצהוב ... 
ישראלים ...

 איזה יפה שוויץ !!!  מהממת !!
משדה התעופה יצאנו מייד לטיולינו - לכיוון מפלי הריין שנמצאים בקרבת העיירה שפהאוזן בשוויץ .  מפלי הריין הם תופעת טבע מרשימה ומהממת אשר מושכת אליה המוני  תיירים .
שפע עצום של מים  אשר גרם לכולנו הישראלים , להתבונן בעיניים כלות מקינאה ... 
למה גם לנו אין קצת כזה???
כעבור שעתיים  מענגות ביותר בקירבת מים  שכראה לנו אף פעם לא יהיו , יצאנו לכיוון מלוננו בעיר קרלסרוהה אשר בגרמניה . 
שהינו במהלך השבוע במלון רנסנס בעיר .  מלון נחמד ומפנק שאין לי הרבה טענות כלפיו .  קודם כמובן , עצרנו בבית חב"ד בעיר , אצל שליחי חב"ד מוטי ויהודית מנדלסון - הם קיבלו את פנינו בסבר פנים יפות ובאוכל טעים .
הבעייה היחידה הייתה שאין שם מזגנים , ואנחנו כמעט התעלפנו מהחום ... 
בכל מקרה הגענו למלון בלילה , עייפים אך מרוצים .
 
יום שלישי 23.07  התחלנו את טיולנו במפלי טרייברג  היפהפיים .
מפלי טרייברג הם בין המפלים הגבוהים  ביותר בגרמניה והם נופלים מגובה של 163 מטרים . מראה מרהיב של ממש . העיירה טריברג  עצמה , היא מקום מופלא ממש מהאגדות ... 
האם ידעתם שאגדות  האחים גרים  נכתבו  בהשראת היער השחור?  "עמי ותמי" , "כיפה אדומה ", "החלילן מהמלין" ודומיהן אשר  נאספו ונערכו  ע"י  האחים גרים  היו כולן אגדות עם אשר  נכתבו באיזור זה של גרמניה .
משם נסענו לאגם טיטי , או כפי שהוא נקרה בפי כל : "טיטיזי" .
הנוף מרהיב , כל הסביבה מסביב לאגם מיועדת לתיירים וחוץ משיט של כייף באגם , נהנינו מכל חנויות המזכרות היפות שהיו שם .
כעת פנינו לעיר  היפה פרייבורגפרייבורג  -במשמעות : העיר החופשית , שיש בה סחר חופשי .
מה יש להגיד ? הכול יפה ...  הבניה יפה , הרחובות יפים ... אפילו האנשים יפים ...
ובמרכז העיר , כמובן קתדרלה  עצומת מימדים  ... כמו שראינו רבות כמוה  בכל רחבי אירופה ... 
עברו יומיים  של טיול מהנה . אנחנו מתחילים להכיר את חברי הקבוצה ועושה רושם שכולם נחמדים .
מחר נטייל  בצרפת  ...
המשך  יבוא ...

יום שלישי, 9 ביולי 2013

בא לי לכתוב על ירדנה ...

בא לי לכתוב על ירדנה כי  מצד אחד היא חברה כל כך טובה ...
ומצד שני - היא תמיד מצליחה להרגיע אותי ולהכניס אותי לפרופורציות ...
מצד שלישי ... הרבה פעמים היא מצחיקה אותי עד דמעות  שזה טוב , כי יש לי תקופות (כמו לכולם אני מאמינה)  שקצת קשה לי לצחוק ...
בא לי לכתוב על ירדנה , כי לפעמים  רק מקריאת סטאטוס אחד שהיא כתבה בפייסבוק , שבכלל לא מכוון אלי ישירות ...
אני בכל זאת מרגישה כאילו היא פנתה אלי .
בא לי לכתוב על ירדנה כי היא כזאת צנועה ועדינה ואף פעם לא עושה רעש מהדברים המופלאים שהיא עושה בספרייה שלה .
בא לי לכתוב על ירדנה , כי אנחנו כל כך שונות זו מזו ובכל זאת החיבור ביננו היה כמעט מיידי ...
בא לי לכתוב על ירדנה כי למרות ועל אף שהיא שם בצפון ... ואני כאן בדרום ... הטכנולוגיה מאפשרת לשתינו להיות בקשר כל כך רציף וצמוד ...  עד שלפעמים נדמה לי שהיא ממש יושבת על הכסא לידי , ולוחשת לי באוזן ...
בא לי לכתוב על ירדנה , כי אין הרבה אנשים בחיים שלי , כמוה ... שגם כשאני יודעת  שעכשיו היא בוודאות , לא תסכים איתי , או אפילו תרים גבה ... אני עדיין מצפה להקשיב למה שיש לה לומר ...
בא לי לכתוב על ירדנה  , כי  החברות הזאת ראויה שידברו עליה ...
מעולם לא דיברנו בטלפון ...
"בהסכם"  החברות ביננו  , אנחנו מתקשרות דרך האימייל , והוואטאפ , וההודעות בפייסבוק  ...
זה קטע קטע ...  עכשיו כשאני חושבת על זה ...
כמו בפעם ההיא שנסעתי לאנשהו , ובעצם בכל פעם שאני בדרכים ואנחנו מתקשרות ... הטכנולוגיה מיד מגלה לה איפה אני נמצאת ...
ברור שאנחנו נפגשות בכל הכנסים  שרק אפשר ...
וברור שקורים שם דברים מצחיקים שאי אפשר להעלות על הכתב ...
כמו למשל , דמיינו סיטואציה : אי שם בארץ ...  המון ספרנים וספרניות ופתאום .... שתי נשים צורחות ומתחבקות וצוחקות ...
שלא לדבר  על  הכנס ההוא  שחטפנו על הראש מכל היושבים מסביב ...
כי הפרענו כל הזמן ...(בלי כוונה כמובן ...   היה הרבה מה לדבר) ...
אם הייתם עדים למחזה הזה ...
אילו הן כנראה אנחנו ...
 
והאמת היא ...
שבעיקר בעיקר בא לי לכתוב על ירדנה  ,
כי אני אוהבת אותה .
את השקט שלה , את החוכמה שלה , את היכולת שלה להבחין בפרטים הכי קטנים ... שאני תמיד מפספסת .
הקולגות שלי בוודאי יבינו אותי כשאומר : שדווקא במקצוע שלנו , אנחנו יכולים להיות מאוד בודדים ...
אצלי לפחות , הרבה פעמים אין לי עם מי להתעיץ  , אין לי את מי לשאול .
לפעמים צריך להחליט החלטה של רגע ...וזה כל כך טוב שיש חברה כזאת טובה , שאפשר לשלוח לה איתות ולדעת  שעוד מעט ... ממש עוד מעט היא תענה .
וגם אם לא יהיה לה פיתרון קסם , היא תקשיב ותבין .
בא לי לכתוב על ירדנה ,
כי מאז שנפגשנו לפני כמה שנים  ונדמה לי שזה היה קודם בכנס ואח"כ אצל יגאל ...
אני מרגישה שהרווחתי חברה ממש טובה ...
אז ככה , בלי לתכנן את הפוסט הזה יותר מדי
ובאופן די ספונטני
החלטתי לכתוב על ירדנה ...

יום חמישי, 30 במאי 2013

גם אני רוצה להגיד משהו על קנאביס רפואי ...


כולם מדברים על זה עכשיו . בגלל שמשרד הבריאות רוצה להקשות את הנהלים לקבלת  התרופה  ואני בכוונה משתמשת במילה תרופה  ... זה מאוד פופולרי  לפחד מהקנביס . שמרנות יכולה להיות מאוד מאוד גרועה , אם היא משאירה אותנו בתוך ריבוע שלעולם לא נצא ממנו . המתנגדים חוששים שאם השימוש בקנאביס יתאפשר ביתר קלות - ליותר אנשים , הוא  יגיע לרחובות ולסוחרי הסמים .  חשש לכאורה מוצדק .
אני רוצה לדבר על החולים דווקא .  על אילו שזקוקים לקנאביס על מנת לקיים אורח חיים לכאורה נורמלי , עם המחלה הקשה שלהם ...
אני רוצה לדבר על חולי הפרקינסון , על הלומי הקרב ,על חולי ניוון השרירים , על חולי האלצהיימר , על חולי סרטן , על כל החולים במחלות סופניות ...

אני רוצה לדבר על אימא שלי ...
כשאימא חלתה בסרטן בפעם השנייה ... זה היה הרבה יותר נורא מהפעם הראשונה ...
בפעם השנייה , הגוף יותר חלש , גם הנפש . קשה יותר להילחם .
בפעם השנייה , אימא גם סבלה מכאבים קשים – שלא היו כשהיא חלתה בפעם הראשונה . כשראיתי כמה היא סובלת ... נזכרתי בתוכנית שאברי גלעד עשה – על הקנאביס הרפואי .
והחלטתי שאני רוצה קנאביס .
אני רוצה קנאביס לאימא שלי . 
ולא אכפת לי מה יגידו , ומה יחשבו , ועד כמה הבורות בנושא הזה חזקה .
ואמרתי לה :" אימא , בואי ננסה קנאביס . בואי נבקש מהרופא . את זכאית . ואת תקבלי . וזה יעשה לך רק טוב"... 
אימא שלי חששה . גם היא הייתה שבויה בדעה שקנאביס זה סם מסוכן . בתור מעשנת לשעבר – היא ממש לא רצתה לעשן שוב . אבל מצאנו פיתרון . קנאביס אפשר לצרוך בכמה אופנים ,לא רק בעישון . שכנעתי אותה  שזה רעיון מעולה  בשבילה . הקנאביס יעזור לה עם הכאבים , הוא משפר תיאבון , אפילו מאזן לחץ דם וסוכר .  קנינו מכשיר אידוי (וופורייזר) . ואחרי הבירוקרטיה -  היא קיבלה אישור לצרוך את התרופה .
קיבלנו אישור מהמשטרה לשנע את החומר , ואבא היה מביא  אותו מאזור המרכז .

עכשיו תשמעו : מדובר באימא שלי , שהייתה חולת סרטן והיה ברור שהיא נמצאת על זמן שאול ...  הקנאביס היה אמור להקל על הסבל שלה בחודשי חייה האחרונים . ואין ספק שהוא עשה את זה .
אחרי שהיא הייתה שואפת את האדים דרך הפיה של המכשיר , מיד היא כבר הייתה מרגישה אחרת . היא פשוט הייתה הופכת לבנאדם אחר .  הכאבים היו נעלמים . היא הייתה נרגעת  . זה היה משהו לא יאומן . בהרף עין , היא הייתה מרגישה יותר טוב . ולא . היא לא הייתה מסוממת . הייתי יושבת לידה  כשהיא הייתה משתמשת  בתרופה , וההקלה שאני הרגשתי כשראיתי את השינוי על פניה ... הייתה מאפשרת גם לי , לנשום כמה שעות ביתר קלות ...  הידיעה הזאת  , שעכשיו כמה שעות היא לא  תסבול , עזרה גם לנו .

כשמטפלים באדם אהוב חולה סרטן , או כל מחלה קשה אחרת והוא  כל כך סובל ממנה , ובעצם אין לנו דרך לעזור לו  התסכול הוא נורא . הקנאביס עזר לנו . עזר לאימא שלנו .  הוא לא מרפא את המחלה , זה ברור ... אבל הוא מקל על הסבל הנורא . והסבל , תאמינו לי הוא נורא . ולא רק לחולה . גם כל המשפחה הקרובה סובלת איתו ביחד . 
לכל אלה שצועקים :"סם מסוכן . סם מסוכן "... אני מאחלת שלעולם לא יזדקקו לסגולותיו של הקנאביס .  למי שפוחד שהקנאביס יגיע לידיים לא נכונות ... יש לנו משטרה שאמורה לשמור על החוק .
ואני רוצה לבקש משרת הבריאות :אנא ממך ,  אל תקשי על אנשים כל כך חולים  , גם ככה ההתמודדויות שלהם ביום יום הן קשות  דיין , אין שום סיבה להוסיף להם עוד .
אני בטוחה שאם אימא שלי עוד הייתה פה בסביבה ... היא הייתה אומרת לך את זה בעצמה ...

יום שני, 15 באפריל 2013

ונזכור את כולם ...

רציתי לכתוב משהו ליום הזיכרון לחללי מערכות  ישראל ...
בגלל שהיום הזה הוא כל כך קונצנזוס ואין אחד פה שלא שייך איכשהו למשפחת השכול .
גם אם לא ממש נהרג לך אח , אז מישהו מהכתה , או מהשכונה , או ממעגל החברים הקרוב או הרחוק ...
רציתי לכתוב גם בגלל תמונה מסוימת שאבא נתן לי לפני שבוע .
תמונה בשחור בלבן , שהבחור האמצעי בה - הוא האח הצעיר של סבתי , שהיה בחטיבת אלכסנדרוני  ונהרג בקרב בכיס פלוג'ה .
זאת תמונה יפה , משפחתית כזאת . קבוצת אנשים עומדים ויושבים אחד ליד השני . אנשים יפים . לבושים בבגדים חגיגיים .
ו...חוץ מהבחור המסוים הזה , אין לי מושג קלוש מי האנשים המצולמים בתמונה .שאלתי את האחים שלי , אבל חוץ מניחושים פרועים ... לא התקדמנו הרבה .
הבעיה היא שאין כל כך את מי לשאול ...
לסבתי ז"ל  יש אח אחד מבוגר  שאנחנו לא כל כך פוגשים ... וחוץ ממנו אין אף אחד ...
וישבתי מול התמונה הזאת ... כאילו שאם אני אמשיך לנעוץ בה מבטים ... אני אגלה מי האנשים האלו , שכבר אינם ...
אולי בגלל זה דווקא דחוף לי לספר על מישהו שנהרג .
מישהו שהכרתי ממש מזמן , וכבר הרבה שנים שהוא חלל צה"ל ...

רציתי לכתוב על שלמה .
שלמה מהכיתה שלי ,למדנו ביחד בבית הספר היסודי .
הוא היה ילד קטן כזה . חמוד ושקט .
אני לא זוכרת הרבה דרמות איתו ...
והיו לי דרמות ביסודי , תאמינו לי ...
היינו כתה קטנה . שניים עשר ילדים בסה"כ ...
אני הצטרפתי אליהם בכתה ד' .
היינו עשרה בנים ושתי בנות ...
ביה"ס  היסודי שלי , היה לפני המון שנים .
ובתור בת כמעט יחידה בין כל-כך הרבה בנים ...
אולי תוכלו לדמיין לכם  עם מה הייתי צריכה להתמודד ...
שלמה נהרג כשהיינו בני עשרים ושש .
הוא היה במילואים .
בשבילי זה היה הלם .
בחור מהכיתה שלי - נהרג .
זה היה כאילו המוות - מתקרב אלי ...
אני הייתי אם צעירה .
היו לי שתי בנות קטנות , והוא ממש לא הספיק כלום ...
המוות של שלמה היה הלם כפול ...
כי שלמה נהרג מאש כוחותינו ...
והעובדה הזאת למשל , לא כתובה באתר ההנצחה של משרד הביטחון ...

אני זוכרת בעיקר את העיניים הכחולות היפות שלו .
בכלל , הוא היה ילד יפה תואר .
ילד חיובי .  בכתה אהבו אותו ...
על עצמי אני יכולה לספר שבתור ילדה בלונדינית בתוך מסה כזאת של בנים ... סבלתי לא פעם מהצקות  מצידם .
לא שנשארתי חייבת כמובן ... 
אבל שלמה ... הוא היה כזה ילד טוב וביישן. הוא אף פעם לא העליב , לא דחף , לא הציק .
והאמת היא , שכשחשבתי לכתוב עליו , התקשרתי לאחד מחבריי הטובים , שהיה איתנו באותה כתה
וכבר כתבתי עליו  כאן - וביקשתי ממנו שיספר לי עוד , מה הוא זוכר משלמה .
והוא סיפר לי שכשהוא ושלמה היו בגן (כאמור אני הצטרפתי אליהם רק בכתה ד') - הם עשו מעשה קונדס יום אחד ...
לקחו מטאטא ולא נתנו לילדים להיכנס לגן .
חסמו את הכניסה ...
כשהגננת ראתה מה הם עושים היא רצה אחריהם ... והם ברחו כל אחד לכיוון אחר ...
דווקא את שלמה היא תפסה .
חברי , שהיה שובב גדול - הצליח לברוח ...
על שלמה היא כעסה מאוד והענישה אותו בחומרה ...
"ואתה לא חטפת כלום"???  אני  שואלת את חברי שמספר לי את הסיפור במבוכה ...
"אני ברחתי"....  הוא כמעט מתנצל ...
"היא הרביצה לו "...  הוא ממשיך . 
"ההורים שלנו , בתקופה ההיא - היו בטוחים שאם הרביצו לנו , כנראה הגיע לנו"...
אותו הסיפור הזה משעשע , והוא צוחק .  אני ממש לא מבינה את הבדיחה ...
"די נו , אל תהיי כזאת רצינית . זה קרה לפני מיליון שנה"...  הוא אומר .
"תסתכלי על זה  ככה , שהיו לנו חוויות ביחד"... הוא מוסיף .
"זה כל כך עצוב שאנחנו התחתנו והקמנו משפחות והוא נשאר בן עשרים ושש"... אני אומרת לו בשקט .
הוא שותק שניה ואז אומר :
"אם את כותבת עליו "...  "תכתבי שכולם אהבו אותו .  אבל באמת . כולם אהבו אותו"...

יום רביעי, 27 במרץ 2013

"אור בין האוקיינוסים"...

"אולי תכתבי משהו מיוחד לגיליון פסח?"  ביקש /  שאל העורך המכובד של העיתון בו אני כותבת טור מדי שבוע בשנה האחרונה ...  אני מודה שלאחרונה  אני מספיקה פחות . אני כותבת פחות מכל מיני סיבות שלא כאן המקום לפרט . יש תקופות כאלו בחיים של כולנו , שאנחנו עסוקים יותר , מוטרדים מכל מיני דברים שלא תכננו ופשוט קרו ...

אז גם בגלל שקשה לי לסרב לבקשתו של העורך וגם בגלל שלכתוב זה תמיד מזכך את הנפש , החלטתי בכל זאת להניח את הסמרטוטים והמגבים וכל שאר התוספים לניקוי הבית ולכתוב משהו .  יש סיכוי שכאן יש מחלוקת ביני ובין העורך ... מה זה "משהו מיוחד"...  נראה לי נדוש לכתוב שוב על פסח ... כולנו ניקינו , לכולנו כואבים הגב  או השרירים  או כל מקום אחר בגוף ... כולנו עמדנו בתורים הארוכים בחנויות , וכולנו מארחים או מתארחים ...  גם לא בא לי לכתוב שוב על החותנת או הגיסה , כי גם את זה כולנו עוברים מדי שנה ...וגם לא על המתנות שקנינו או שנקבל , ויש סיכוי טוב שממש לא יהיה להן  שימוש ... ופשוט נעביר אותן הלאה ... מה שהכי בא לי לעשות עכשיו ... אחרי שכל הבלגאן נגמר , זה פשוט לשקוע לתוך ספר טוב . ספר שישכיח ממני את  כל  ה"צרות" שעכשיו ציינתי . אז אני הולכת להמליץ לכם על ספר .  אבל לא כזה שעושים לו יחסי ציבור כל שעה ברדיו , אני גם לא זוכרת שראיתי אותו מככב ברשימות רבי המכר בעיתונים . (למרות שבעולם הוא כן רב  מכר) . ספר "אלמוני" דווקא ... לפעמים אני נתקלת בספר כזה , שנוגע בי במקומות כל כך עמוקים שאני פשוט חייבת להגיד עליו משהו . האמת היא שבמהלך העבודה השוטפת שלי אני כל הזמן ממליצה על ספרים . לרוב אני גם מצליחה לקלוע לטעמם של מבקשי ההמלצות .אני פשוט מכירה אותם . יודעת מה כל אחד אוהב לקרא , ומה לא כדאי להמליץ לקורא זה או אחר . פעם אמרה לי אחת הקוראות שלי :"חבל על כל רגע שאת מאחורי הדלפק . את צריכה להיות כל הזמן בין המדפים ולהמליץ לנו על ספרים ...רק מלשמוע אותך מתחשק לקרא"...

אז אחרי כל ההקדמה הזאת ... דווקא הספר שאני הולכת להמליץ לכם עליו , הוא ספר שמאוד קשה לקרא . לא בגלל שהוא ספר אקדמאי או כתוב בשפה גבוהה , אלה בגלל שהנושא שלו כל כך כאוב שאני נשארתי חסרת נשימה בחלקים גדולים שלו .

"אור בין האוקיינוסים " מאת מ.ל. סטדמן   - הוא ספר שבאמת לא הייתי נותנת לכל אחד לקרא.  אני בעצמי לא הצלחתי לקוראו בפעם הראשונה  אם להודות על האמת . אבל בגלל שהייתה תחושת בטן חזקה לגביו , לא ויתרתי . זהו סיפור מטלטל על טום שרבורן , הבוחר לעבוד בעבודה שמרחיקה אותו מכל העולם . הוא מפעיל את המגדלור בג'אנוס רוק , אי קטן שבוקע מן הים לא רחוק מאוסטרליה , ומסמן את הנתיב לספינות בין האוקיינוס ההודי לאוקיינוס הדרומי . ממה הוא בורח? למה הוא רוצה להתרחק? הפרטים הללו מתבררים אט אט במהלך הסיפור .

קצת לפני שהוא מתחיל לעבוד באי המבודד הוא פוגש באליזבט  הצעירה ממנו בעשר שנים . הם מתאהבים ומתחתנים וקובעים את ביתם בג'אנוס רוק , בבדידות מזהרת . אליזבט העליזה והתוססת מצליחה לסחוף את טום ברוח הנעורים שלה , ומצליחה להגיע למעמקי בדידותו . אליזבט חולמת על משפחה גדולה ,  אולם ההיריון הראשון שלה ואחריו גם השני – מסתיימים בהפלה ובמפח נפש גדול .
הבחורה הצעירה והתוססת מתכנסת לתוך עצמה בעצב גדול . המצב קשה עוד יותר נוכח העובדה ששניהם חיים  לבד על האי .

ואז בתוך כל הכאב העמוק נסחפת לאי סירה , ובתוכה יש גבר מת ותינוקת בת חודשים ספורים ...
אליזבט בטוחה שהתינוקת נשלחה אליה משמיים ... והיא מתחננת לטום שירשה לה להשאיר את הילדה אצלה . הוא מסכים בהתחלה , מכיוון שהוא בטוח שאליזבט תתעשת ותוך כמה ימים הם יוכלו להחזיר את התינוקת ליבשה , לאמה ... אך לאליזבט יש תוכניות אחרות . היא לא מוכנה לוותר על הילדה בשום אופן...  סיפור האהבה הגדול בין טום לאליזבט מפנה את מקומו לכעס , תסכול ואין אונים , בעיקר מכיוונו של טום . ברור לו שלתינוקת יש אימא , ברור לו שהמעשה שהוא נוטל בו חלק , פסול מהיסוד – אך קשה לו להילחם באשתו הצעירה .  הם מגדלים את התינוקת שנתיים וחצי והם ההורים היחידים שהיא מכירה כשכול הסיפור מתגלה ...

זהו סיפור קורע לב . אין בו טובים ורעים . סיפור על כמיהה לילד , סיפור על אם שלא מפסיקה להאמין שבתה בחיים ותחזור אליה . סיפור על תינוקת שניצלת – אך נלקחת מאמה בשנים הקריטיות לחייה .
זה סיפור שבו השמחה של צד אחד היא האומללות של הצד האחר ...
אני לא הצלחתי להחליט באיזה צד אני כשקראתי את הספר ...
גם ניסיתי לא להכניס את עצמי לנעליה של אף אחת מהדמויות ...פשוט מהסיבה שזה נורא כל כך.
שלא תבינו לא נכון , הספר מצוין . הוא כתוב טוב , העלילה זורמת ו... אי אפשר להפסיק עד הסוף.  הדילמה פשוט ... כל כך בלתי נתפסת ...

אני ממליצה לכל מי שיבחר לקרא , להצטייד בחבילת ממחטות  גדולה , שתעזור לו לשקוע לתוך עולם שאין בו צדק חד מימדי ...  
מקור: קטלוג הספרים הישראלי

יום שלישי, 5 במרץ 2013

כנס ספרנים ארצי 2013

הנה עוד שנה חלפה לה ... ושוב כולנו נפגשים בכנס השנתי , בכפר המכביה .
אבל הפעם אני רוצה להתחיל דווקא מהסוף ...
איזה כייף זה לפגוש את כולם . איזה יופי לפגוש אנשים ממקומות אחרים וללמוד מהם ...
איזה תענוג זה לדבר בשפה , שזה שיושב מולי בטוח מבין ...
כמה פעמים אני מספרת על העבודה שלי לאנשים שמרימים גבה ... שהרי הם בטוחים שאני עסוקה בלקרא ספרים כל היום ...
הכי הצחיקה אותי , חברתי הטובה  שדי בתחילת הכנס הסתכלה עלי במבט מחויך ואמרה:
"בואי נעשה תחרות"...
"איזו תחרות"?  אני שואלת בתמיהה ...
"מי תכתוב ראשונה בבלוג , חוויות" ... היא צוחקת .
"יאללה ניצחת" .  אני עונה לה . "ניצחת אותי בהליכה "... אני מוסיפה כדי שהיא תרגיש טוב .
היא צוחקת .
"מעניין מה כל אחת תכתוב " .  היא תוהה בקול .
אני מסכמת כמעט את כל מה שנאמר . ככה אני אוהבת .
והיא - כותבת משפטים חשובים בחוברת התקצירים שקיבלנו .
שתינו  נשמע את אותן ההרצאות וכל אחת תראה את הדברים בעיניים שלה ...
אז הנה , ריקי התחרות מתחילה ... ואני מספרת את נקודת המבט שלי .
מרים פרבר  פתחה את  הכנס ומכל הדברים היפים שהיא אמרה , המשפט שהכי נחרט לי הוא:"הספרייה הציברית בלב הקהילה תוך שימוש באמצעים הכי מודרניים".
היו ברכות , כרגיל .
לימור לבנת שהבטיחו שתגיע - לא הגיעה , וגם זה כרגיל ...
ואז חילקו פרסים.
לספרנים מצטיינים ולספריות מצטיינות .
זה החלק שתמיד מרגש אותי מאוד .
כשספרן מקבל הוקרה וכבוד על עבודתו , יש לזה ערך  עצום בעיני .
אז מי הזוכים ?
מספריית כפר סבא : משה ונדה . בחור אתיופי , שהיכולות הטכנולוגיות שלו הן לשם דבר. מסור , אכפתי , מקצועי ואהוב על כולם בספרייה .
מספריות  רמת גן : לודמילה ברייטמן , שראש העיר הגיע עד לכנס כדי לברך אותה על הזכייה .
שלוש ספריות מצטיינות : קריית מלאכי , ערד , ונתיבות .
הדרום בהחלט כיכב בהצטיינויות השנה ...
כל הכבוד לורדה , לסמדר , לעופר ולצוותים שלהם !
מחמם את הלב לשמוע כמה דברים נפלאים נעשים בספריות שלהם .
אות הוקרה מיוחד קיבלה ספריית קריית גת  , על פעילות מיוחדת בזמן  "עמוד ענן".
כל הכבוד לגלית שהפעילה מערך שלם של פעילויות בזמן שהילדים היו מושבתים מבית הספר .

אחר כך דיבר ד"ר גדי טאוב , על ספרו : "אלנבי" ועל הסדרה שנעשתה בעקבות הספר .
אני קצת אמביוולנטית בעניין ההרצאה הזאת ...
מצד אחד : גדי טאוב , אדם מרתק , סופר מוכשר ומרצה בחסד .
מצד שני : ספרו , "אלנבי" ... ספר שהפסקתי לקרא אחרי עשרים עמודים בערך ... לא עמדתי בזה פשוט ...
תיאורים אלימים (בטירוף ), שפה נמוכה (קללות  עסיסיות במיוחד , שבחיים לא שמעתי ) ...
אני לא היחידה אגב , שהתקשתה לקרא את הספר ...
ספרו של טאוב מתאר את עולמם של מועדוני החשפנות בתל אביב . זהו עולם נמוך , ירוד , על גבול הפשע .
הקריטריונים שלנו על טוב ורע , לא קיימים בעולם הזה ...
זהו עולם שמתנהל ע"פ חוקים ומנהגים משלו .
הספר מביא את סיפורם של שומרי המועדונים ...
גדי אמר שהוא מספר על העולם הזה , ולא מסביר אותו כפי שיש לסופרים נטייה לעשות בספרים שהם כותבים .
הוא מביא את העולם המורכב הזה - כפשוטו .
לטענתו , אנשי המעמד הבינוי לא יודעים איך מתנהלים החיים באמת , מתחת לקו העוני ... אלנבי מקיף חלק מהאנשים שחיים במצב הזה ומספר איך מתנהלים שם החיים לפרטי פרטים ...
אלנבי מציג עולם קשה בלי לשפוט אותו .
אני מודה שחלק מהדברים שאמר גדי , היה קשה לי לשמוע ... הוא דיבר על אלימות קשה , ופירט אותה ...
היה לי קשה במיוחד מכיוון שכל הזמן נזכרתי באיזו תוכנית רחוקה בטלביזיה שגדי השתתף בה , על ספרי ילדים ...
החיבור שלו לעולם האפל הזה , היה לי קשה כי ... הוא היה די גיבור ילדות שלי ...
מצד שני , גדי הציג לנו תופעה חברתית שרחוקה מאיתנו שנות אור .
עולם פראי ואלים שמתקיים כנראה מתחת לאף של כולנו ...
בקיצור ... יצאתי עם הרגשה מעורבת מההרצאה הזאת .
אני מעדיפה את גדי של : "דברים שאני לא מגלה"...
אחר כך דיבר  ד"ר אמנון דקל  על עולמם הפלאי של הסמטארטפונים , ועל ניצול אפליקציות לשימוש בספריה .
הוא דיבר על הפרויקט :  Amazon on Earth ... זה היה נראה לי מדע בדיוני , אבל מסתבר שהמערכת עובדת בחלקה בספריית הרמן באוניברסיטה העברית .
זוהי אפשרות לחיפוש מידע בקטלוג ישירות דרך הטלפון החכם ואפשרות ניווט אל הספר , בעזרת מערכת ניווט שמותקנת בטלפון החכם ...
וואלה ... אני מנסה לדמיין את הקוראים שלי מחפשים ספרים  בעזרת הסמרטפון ... ולא שואלים אותי :-) ...  לא מצליחה לדמיין את זה ... והם בטח לא צריכים ג'י.פי.אס כדי להתמצא פה ...

שני אבשטיין דיברה על פרויקט בן יהודה שהוא פרויקט נפלא - מאגר חופשי לשימוש הציבור של יצירות עבריות , שאת חלקן הגדול קשה מאוד להשיג בפורמט מודפס .

היום השני התחיל בחלוקת פרס הספריות לספרות ילדים , לסופרת רונית לוינשטין - מלץ , על סיפרה : "מבצע אחים" .
סיפורם של אנשי מוסד שפעלו בעורף האויב על מנת להביא את עולי אתיופי לארץ.
רונית ריגשה את כולם בדבריה על איך נולד הספר ... היא סיפרה שבמהלך התחקיר היא פגשה אנשים מיוחדים , אנשי סוד שבדרך כלל לא מדברים הרבה ...
ואז ...אז עלה לבמה מפקד המבצע ... איש מוסד ותיק , שסיפר לנו שהוא הסכים לדבר עם רונית רק בגלל שעמד מיד על טוהר כוונותיה בכתיבת הספר ...
אני יכולה לספר לכם שרונית הייתה אצלנו בספרייה לפני כשנתיים , במפגש עם הילדים  והיא ריתקה אותם בסיפורים על ספריה ועל עצמה . היא בהחלט אישה מיוחדת וראויה מאוד לפרס .

הרבה בכנס דובר על קידום ופרסום ומיתוג הספרייה .
כולם מדברים במילים גבוהות ומכובדות ... וזה חשוב , שאף אחד לא יחשוב שאני מזלזלת ... אבל , אם תשאלו למשל , את בנות כתה ח' שביום שהן מסיימות מוקדם ללמוד , הן תמיד נכנסות לספרייה בדרך הביתה .
חבורה רעשנית של בנות עשרה , שפשוט נכנסות לכאן בדרך הביתה להגיד שלום , ולשתף אותי בחוויות .
כייף להן פה . פשוט כייף .
וזה הדבר שהכי חשוב לדעתי לתת לקוראים שלנו .
תחושה נעימה , שיש מי שיקשיב להם ומבין אותם .  והם כבר יבואו , תאמינו לי .

כמובן שהגיעה תורה של ההרצאה שכבר שמעתי , והיא חשובה למדי ... אך תמיד גורמת לי להרגיש רע עם עצמי ...
לפתוח לספרייה דף אוהדים בפייסבוק ...
כן , כן , אני יודעת שזה חשוב ... הקהל שלנו נמצא שם וגם אנחנו צריכים להיות שם ...
רק ... מי יעשה לי את זה????
כוח האדם שלנו הוא כל-כך דל שאני במירוץ מטורף מהבוקר ועד הערב , לפעמים בלי רגע לנשום ... 
ו...לא!  אני לא קוראת ספרים כל היום למי שחושב כך ....

הייתה עוד הרצאה נהדרת על קריאייטיב בספריות , ועוד הרצאה מצוינת על עיתונות ... אבל כבר כתבתי יותר מדי , ואני מניחה שכמה מחבריי יכתבו אף הם ... אז אני משאירה גם להם מקום .
וכמו שכתבתי כבר בהתחלה ... הכי כייף זה להיפגש  עם הקולגות .
לשתף , לקחת רעיונות , וכן גם קצת לצאת מהשיגרה .
תודה למארגנים ,
ונתראה אה?
בכנס הבא , אולי אפילו לפני...

יום שבת, 16 בפברואר 2013

הידד לטכנולוגיה...

זה היה די פתטי אני מודה ...לצאת מהחנות בדילוגים ובקריאות שמחה ...
אני יודעת שהאישה המוזרה ( אני )  והצוהלת , משכה אליה כמה מבטים וכמה גבות הורמו אפילו למראיה ,  אבל לא יכולתי להתאפק .
אחרי הרבה התלבטויות והרבה מחשבות , אחרי  הרבה בעד  והמון נגד ...
החלטתי להצטרף למין האנושי  ובאיחור לא אלגנטי בכלל , לקנות לעצמי סמארטפון ...
למה בעד?  זה הרי ברור .  להיות מעודכנת , לצעוד עם הקידמה והטכנולוגיה , להיות כמו כולם ...
למה נגד?  כי קודם כל הסתדרתי טוב מאוד בלי . אז בשביל מה?
זה נכון שכולם אמרו לי , שברגע שאני אתרגל לפלא החדש , לא אבין איך הסתדרתי קודם , וכנראה שהם צדקו , אבל באמת  שלא היה לי חסר .

הסיבה השנייה והפרוזאית משהו היא ... שפשוט אני כל-כך אוהבת את מכשיר הטלפון הנייד הישן והלא מתקדם שלי , שממש היה קשה לי לוותר עליו .

הסיבה השלישית והכי אמיתית אני חושבת  היא : שגם ככה אני מכורה קשות לטכנולוגיה .  למחשב , ללפטופ .  לפעמים נדמה לי שאני מבלה ברשת יותר שעות מאשר אני נמצאת בעולם האמיתי ...אז להוסיף על זה עוד סמארטפון שהוא כמובן מחשב לכל דבר ,  נראה לי  שאני בכלל אתנתק מכל מגע אנושי ...

אתם יודעים , יש מרפאות מיוחדות בבריטניה שמטפלות באנשים שמכורים לטכנולוגיה ... גם לפני הסמארטפון יש חלקים  במשפחה שלנו שחושבים שצריך לשלוח אותי דחוף לשם ...
האמת היא שמה ששבר אותי היה הוואטצאפ .   מכירים נכון?  אפליקציה מתוקה להפליא שאפשר לתקשר דרכה בחינם , ומה שהכי כייף בה זה שאפשר לבנות קבוצות , ואז מתקשרים עם כמה אנשים ביחד .  אז אחרי שהבנתי שאחיי משתעשעים להם בקבוצת  משפחה – בלעדי...  החלטתי שזה ממש לא יעלה על הדעת!  קבוצת משפחה בלעדיי ...
ופתאום כל-כך התחשק לי מכשיר חכם ...  פשוט לא שלטתי  בעצמי, והלכתי לקנות .
זהו .
עכשיו אני מתקדמת באופן רשמי . מחוברת בכל מקום לכל מקום ו... אז התחילו הבעיות .
הבעיה הראשונה התגלתה בפעם הראשונה איתו , כשרציתי לנסוע  באוטו שלי לאנשהו ...
"איך לעזאזל אני מחברת את הדבר הזה לבלוטוס  של האוטו"?  אני שואלת את עצמי ...   את הטלפון הישן חיברתי בשנייה . לא היו יותר מדי אופציות . אבל החבר החדש והנוצץ שלי ... זה כבר סיפור אחר .
"אימא תשחקי איתו " .   כך הקטנה שלי ... היא הראשונה אצלנו בבית שקיבלה סמארטפון מתנה מסבא . והיא אלופה , אין דברים כאלה ... "תיזהרי על האצבעות שלך "... אני מעירה לה תמיד , "שלא תקבלי נקע מרוב המהירות שהן זזות על הסמארטפון"...

לדור שלהם אין בעיה . הם הרי נולדו מחוברים לחיבור אלחוטי . הדור הזה שכבר מהגן שיחקו עם משחקי מחשב , כמו שאנחנו היינו אלופים בדוקים ...  הם לוחצים פה , מזיזים שם ... והכול עובד  להם כמו שעון שוויצרי ... "שיחקתי" , אני עונה לה .  "לא עובד"...
טוב , זאת לא בדיוק האמת .  הסמארטפון חדש ונוצץ ... אני לא רוצה לקלקל אותו חלילה ...

מזל שאחותי  קצת יותר נועזת ממני ... לחצה פה , החליקה שם והמכשיר התחבר לבלוטוס ...  יופי , סוף סוף אפשר לנסוע ברוגע . (לפני שמצאנו את החיבור , נאלצתי לעצור בצד כדי לקבל  שיחות , שזה מסוכן כשלעצמו ... אבל הכי מרגיז היה שגם את הרמקול , לקח לי זמן למצוא)...
בעיה נוספת התגלתה כשהבנתי שאמנם אני מחזיקה מעצמי מתקדמת טכנולוגית (יחסית לגילי) ... אבל מסתבר שבזמן שסירבתי להתחבר לעולם האמיתי של הסמארטפונים  העולם הלך עוד כמה מאות צעדים קדימה , ואני נותרתי מאחור .  אין ברירה אלה להיעזר  בילדה הקטנה שלי , שהיא כנראה כבר לא כל-כך קטנה ... ולא תמיד יש לה עצבים לאימא שלה , מה לעשות ...

אז אנחנו יושבים בערב בסלון ...  ואני לא מפסיקה לשאול שאלות ...  "אוף אימא , נסי לבד . אמרתי לך כבר , תשחקי איתו .  ככה תלמדי "...  כך הקטנה .  "וחוץ מזה אימא , את ממש מכורה אולי תעזבי אותו קצת?"...   ממשיכה הקטנה שלי להטיף לי מוסר ... זאת שקמה בבוקר עם המכשיר החכם שלה , הולכת איתו לישון , ויש לה גם מטען נייד עבורו שחלילה לא תתקע באמצע הדרך בלי סוללה ...

אני הרי ידעתי שזה יקרה !  ידעתי שאם יהיה לי מכשיר חכם הוא יהפוך לאחד האיברים החיוניים בגוף שלי ... "אימא"!   מישהו קורא לי ...   אופס , לא שמעתי .  "מה"?  אני מרימה את בבהלה את הראש מהמכשיר . לא נעים ...  הבנות צריכות אימא ...  הבעיה שכל צפצוף מהווטצאפ מקפיץ אותי בחזרה אליו ...   טוב די זהו !  אני מחליטה לכבות את הרשת האלחוטית ולהתנתק קצת מהעולם האמיתי , וירטואלי , רשתי  ...  קצת שקט .  סלון , בנות , כוס קפה  וזהו ...  זאת הבעיה של הדור הזה . אנחנו כל הזמן מחוברים למשהו ... כבר  שכחנו מה זה סתם ערב שקט , בבית , בחיק המשפחה .  אז אחרי שאני כיביתי את הרשת האלחוטית שלי וככה עשו גם כל בני הבית  , גם אלו שמקטרים עלי ... היה לנו ערב שקט ונחמד ביחד .

יום שבת, 26 בינואר 2013

יום הולדת ארבע ... לבלוג כמובן ...

הנה עוד שנה עברה לה והבלוג כבר בן ארבע ...
כמעט פיספסתי את התאריך , תאמינו או לא ...
אני זוכרת שזה בינואר ברור ...
אני אפילו זוכרת את התאריך המדויק שבו כתבתי את הפוסט הראשון  שלי ...
אני זוכרת אפילו שאחרי שכתבתי את הפוסט הראשון לא הייתי בטוחה שיהיה שני ,
אבל האמת היא שזה כל כך מצא חן בעיני ... שמצאתי את עצמי כותבת עוד ועוד ...
אני חייבת כמובן להזכיר את האיש היקר הזה שבלעדיו כל זה לא היה קורה ....
כמו שכתבתי בפוסטים קודמים שבהן חגגתי לבלוג שלי  יום הולדת , הכל התחיל באותו קורס  לפני ארבע שנים
שאני בכלל לא התכוונתי ללכת אליו ....
והשאר הסטוריה ...
יגאל היקר הצליח להדביק אותי בהתלהבות שלו מבלוגים ,
ולמרות שאני כותבת פחות ממה שהייתי רוצה -  אני כותבת .
הרבה דברים קרו כאן בשנה החולפת ...
אחד החשובים שבהם הוא שעורך עיתון מקומי  גילה את הבלוג הזה ...
הוא קרא , התלהב , והזמין אותי לכתוב טור קבוע בעיתון שלו ...
שזה מאוד החמיא לי , אני מודה  וגם הייתה לי הזדמנות לכתוב בעיתון פוסטים שהעליתי לבלוג עם איזכור של הבלוג בסוף הטור .
גם זה בהמלצתו האדיבה של יגאל ...

אז בואו נדבר קצת על חתן השמחה ....
הרבה לא השתנה בו מבחינה ויזואלית בארבע שנים האלו ...
גם בגלל  שאני לא מוצאת זמן לעשות את זה ,
גם בגלל שאני פוחדת שכל שינוי שאני אעשה יחרב אותו (וזה כבר קרה לי פעם  , ניסיתי לשנות משהו , הכל פתאום נהיה הפוך , נכנסתי להיסטריה שחבל על הזמן ... ועד שהצלחתי להחזיר אותו למראה שהייתי מרוצה - יצאה לי הנשמה) ... 
וגם בגלל ...
וזאת הסיבה העיקרית אני חושבת ... שזה לא נראה לי כזה חשוב ...
לא יודעת ... תמונות , צבעים ורעש נראים לי מינוריים בבלוג .
מה שנכתב פה , הוא מה שחשוב בעיני.
ומי שמכיר קצת את האופן שבו אני כותבת , יודע שבכל פוסט מושקעת הרבה מחשבה והמון לב ...
לפעמים אני כותבת פוסט שלוש פעמים במחברת שלי , עד שאני מעלה לרשת ...
וגם אז ... עד שאני מקליקה על  "פרסם" יכולות לעבור כמה שעות ...
כמו שכתבתי בפוסט הקודם כשמלאו לו שלוש ...
הקוראת מספר אחת שלי כבר לא פה לצערי ...
ואני חייבת להזכיר אותה , קודם כל מפני שהיא כל כך חסרה לי ,
אבל מעבר לזה , הבלוג הזה הוא גם בזכותה ...
היא כך כך נהנתה לקרא בו ,
הייתה כל כך גאה , אז גם כשלא היה לי חשק לכתוב ,
עשיתי את זה בשבילה ....
ואחרי שהיא עזבה אותנו ...
אין לי ספק שהיא הייתה רוצה שאמשיך ...
הרי היא הייתה בטוחה שאני מינימום שייקספיר ...
וגם אם זה בוודאות לא נכון , זה נעים שהיא  חשבה עלי ככה ...
לא התכוונתי שהבלוג הזה יהיה בלוג אישי , אבל ככה יצא .
מצאתי את עצמי בלי הרבה בעיה מספרת על כל מיני חוויות , שהיה נראה לי בסדר לשתף .
ופתאום התחלתי לקבל מיילים מאנשים שנגעתי להם בלב והתרגשו ...
ופתאום החוויה שלי , שהייתה נראית לי הכי שלי - מסתבר שעוד מישהו הרגיש כך לפני ...

ובכל זאת , זה יום הולדת ...
אז מה נאחל לו -לבלוג ?
שימשיך להיות לנו כייף ביחד .
שאנשים שאני לא מכירה יכתבו לי מייל שהם נהנו לקרא ...
שאני אמשיך לכתוב ... אולי מי יודע , אולי פעם החלום של אימא שלי יתגשם ...
אולי אני אכתוב ספר ....
 

יום רביעי, 9 בינואר 2013

כנס מנהלי ספריות 2012

טוב , אני חייבת הקדמה קטנה .
לקח לי יותר מדי זמן להעלות את הפוסט הזה , בכל זאת הכנס היה לפני חודשיים ...
פשוט לפעמים ... בחיים כמו בחיים האנרגיות שלי מופנות לדברים אחרים .
אז למרות שהכל היה כתוב - כבר יומיים אחרי הכנס ...  במחברת המפורסמת שלי ,זאת שאני כותבת בה כל דבר לפני שאני מעלה לרשת , רק עכשיו אני מתפנה להעלות את הכתוב לכאן .
אז הנה הסיכום , מנקודת  המבט הכי פרטית שלי ...

הכל התחיל כמובן מזה שחיפשתי במפה : איפה זה בכלל קיבוץ הגושרים? ...
"מה זה? מישהו השתגע?" ... חשבתי בבהלה ראשונית . "למה לגרור אותנו כל-כך רחוק?" ...
ואז נזכרתי שבעצם צריך להתחשב גם בצפוניים . תמיד הם נוסעים למרחקים , אז מותר גם לדרומיים לנסוע קצת , לא נורא ...חוץ מזה כל הארץ הזאת , היא כזאת קטנטנה ... אז מה אני מקטרת בכלל ...
אז ...  מתל אביב בהסעה לצפון - שלוש שעות ...
היה שמח .
פיטפטנו , צחקנו , הכרנו מנהלות חדשות .
הייתה אחלה נסיעה , ואני ממש לא חובבת נסיעות באוטובוס ...
השנה הכנס היה בסימן הפרידה מויקטור ...
ההרצאה הראשונה של הסופרים אמנון שמוש ומשה סקאל - לא דיברה אלי ...
אמנון שמוש דיבר על :"כתיבה מזרחית"  לעומת :"כתיבה אשכנזית" ...
פעם ראשונה שאני שומעת את המונחים הללו ...
אני מודה שכל פעם שהשד העדתי , יוצא מהבקבוק אני מתרגזת .
מכל מיני סיבות שאני לא אפרט עכשיו .  דווקא בגלל שאני אשכנזיה , דווקא בגלל שגדלתי בחברה מזרחית ... דווקא בגלל שבן זוגי היקר - הוא גבר מזרחי . יש לי הרבה מה להגיד בנושא ... אבל עזבו ...
כשיצאנו מההרצאה וכולי עצבים ... הרגיעה אותי בשניה חברתי הטובה ...
"עזבי , הוא עבר את השמונים ... כתב בתקופה אחרת משלנו ... אל תכעסי עליו"...
צודקת , אין מה להגיד .
עדיף להשקיע את האנרגיות בדברים מהותיים יותר .

אירוע הפרידה מויקטור  היה מרגש במיוחד .
לצלילי מחיאות כפיים סוערות נכנס ויקטור לאולם מלא אורחים מכובדים , ומנהלי ומנהלות ספריות .
ויקטור פורש וכולנו נרגשים ונרגשות .
מאז שאני זוכרת את עצמי בספרייה , ויקטור היה שם .
תמיד קשוב , תמיד אכפתי , תמיד עניני , כשטובת הקוראים הוא הכוח המניע אותו - בכל שנות עבודתו רבת הפעלים .
"מלך הספרים" - כך כינה אותו אבשלום קור שהנחה את הערב המרגש ..
ויקטור הוביל מהפכה בספריות הציבוריות והפך אותן למרכזים קהילתיים, תרבותיים המשרתים את כלל הקהילה .
הרבה אנשים מכובדים בירכו את ויקטור .
ראינו סרט מרגש שהפיקו לכבודו , הקשבנו לשירו המרגש של פרנק סינטרה : 
I did my way  שהיה כל-כך במקום ... ולסיום ארבע מנהלות ספריה מוכשרות במיוחד : יורית , תרצה , סיגלית ואווה - שרו לויקטור שיר שהן כתבו לפני המנגינה של :"אהבה בת עשרים" .
היה ערב מדהים , מרגש , מתוכנן בקפידה ובאמת מגיע למארגנים יישר כוח גדול .

ויקטור בהחלט ראוי לכבוד הכבוד לו זכה בערב זה .
ישבתי באולם , מקשיבה למילים החמות שנאמרו על האיש ונזכרתי באירוע אישי שהיה לי איתו לפני שנתיים וחצי ...
זה היה סמוך מאוד לזמן בו איבדתי את אימי .
הייתי בספרייה , שקועה בניירת  ומזוית העין ראיתי מישהו מגיע לספרייה ומסתכל על הלוח בו כתובות שעות פעילות הספרייה .
לא הרמתי את הראש כי באמת הייתי עסוקה , אבל אני זוכרת שחשבתי לעצמי :"כמה זמן בנאדם מסתכל על השעות?"...
ואז ... הדלת נפתחה ושמעתי קול מוכר אומר לי :"שלום".
עכשיו הרמתי את הראש ... וראיתי להפתעתי את ויקטור , שהיה מסתבר בביקור בחוף אשקלון  והחליט על הדרך לקפוץ לבקר אצלנו ...
מאוד שמחתי לקראתו , והוא שאל :"מה שלומך?" ...
ומצאתי את עצמי אומרת :" האמת ... לא כל כך טוב  ויקטור" ...
והוא שאל :"מה קרה?" ...
ואני עניתי :" איבדתי את אימא שלי לפני שבועיים"...
והוא אמר :"אני כל כך מצטער , אני משתתף בצערך "...
ואני אמרתי :" היא הייתה כל-כך צעירה"...
והוא שאל :" בת כמה?" ...
ואני עניתי .
והוא אמר :"אוי ואבוי ... היא הייתה בגילי"...   ואחרי רגע של שתיקה  הוסיף בחיוך גדול :" את יכולה להיות הבת שלי"...
והוא ישב איתי בספרייה , לפני כשנתיים וחצי , כשכל נשימה שנשמתי הכאיבה לי מרוב צער ...
ושוחחנו על המון נושאים , אישיים ומקצועיים ... וכל פעם כשמישהו נכנס הוא הפסיק לדבר והניד בראשו כאומר : "יש לך קהל , טפלי בו"...
אני זוכרת שאחרי שהוא הלך חשבתי לעצמי :"איזה איש מדהים"...

התחלנו את הבוקר ביום השני להשתלמות עם יוסי יסעור . הוא דיבר על ההגיון של קבלת החלטות .
הצחיק אותנו עד דמעות , זאת הייתה דרך נהדרת להתחיל את היום .
אחר כך יצאנו לטייל .  אני בחרתי בטיול של ה"קשישים "...  אלו שנוסעים ממקום למקום באוטובוס .
התחלנו בשאר ישוב , באנדרטה המדהימה שעשו לזכר חללי אסון המסוקים , המשכנו לאריה השואג בתל-חי
וסיימנו ב"מצפה בניה"  לזכרו של בניה ריין .
אני נהניתי .

הרצאה נוספת שהרשימה אותי מאוד וגם גרמה לי להחוויר מחרדה , הייתה הרצאתו של גלעד האן .
גלעד הוא חוקר עבירות ופשעי מחשב .
האולם כולו הזדעזע  כאשר גלעד סיפר לנו איך פועלים פדופילים ברשת .
איך ילדים יכולים להיפגע דרך הרשתות החברתיות .
וכמה חשוב ללמד ילדים גלישה בטוחה מהי .
זאת הייתה הרצאה שהשאירה בי חותם עמוק .
אני מודה שנבהלתי מאוד .
למרות שהבנות שלי כבר גדולות , היה מבהיל להקשיב לנתונים .
איך אנשים מתחזים , מרמים ופוגעים בילדים תמימים .

הכנס היה מעולה . אבל כאמור , כמו שאני תמיד מסיימת פוסטים על כנסים והשתלמויות ...
הלמידה הכי טובה והכי פוריה , היא בארוחות , בהפסקות , בשעות הקטנות אל תוך הלילה ...
הזמן שבו ישבנו אחת עם השניה  והקשבנו לאיך עושים דברים במקומות אחרים .
אז זהו , למרות המרחק הגדול שנדרש מאיתנו לנסוע , ולמרות הטעות המרגיזה בתעודה של סיום ההשתלמות , שכל הפרטים שלי שם שגויים ...   היה אחלה כייף .
נהניתי , למדתי , ונתראה בכנס הבא . אולי בעצם לפני ...