ילדה לתפארת מדינת ישראל ...

יש  ילדים  שנולדים  עם  אופי .  כזאת  היא הקטנה שלי .
מהיום שנולדה היא יודעת בדיוק מה היא רוצה ...
גם כשהייתה ממש קטנה ורצונות שתינו התנגשו , היא לא ויתרה  ובעקשנות  חסרת  פשרות השיגה  את כל מבוקשה ...
כבר כתבתי  עליה : כאן  ...  (ויש כאלו שלא הבינו את הבדיחה שהסתתרה בתוך המילים , אבל כאמור אסור לי להסביר) ...
וגם כתבתי על הפרויקט  שיזמה ...
אני רוצה לחזור לפרויקט הזה , כיוון שעברו שנתיים מאז כתבתי , מאז שהפרויקט התחיל לפעול , וקרו דברים בינתיים ...

הקטנה שלי , שבעצם היא כבר לא כל-כך קטנה .... הייתה לפני שנתיים בסיור בהר הרצל  ושם היא נוכחה  לדעת שיש חללים מתש"ח שלא נשאר מי שיזכור אותם , לא נשאר מי שיעלה לקברם ...
בתום  השואה עם סיום מלחמת העולם השניה  - הגיעו ארצה ניצולי שואה , נצר אחרון למשפחתם .
הם איבדו את כל מה שהיה להם בחייהם הקודמים , במזרח אירופה ובאו לארץ חדשה  להתחיל הכל מחדש ...
רבים מהם התגייסו מיד כדי להילחם על המדינה שבדרך .
חלקם  נהרגו . 
לא נשאר איש מבני משפחתם שיעשה אזכרה ביום נפילתם .
הילדה שלי הבינה לתדהמתה שיכול להיות שיש אנשים  אשר נפלו למען המולדת ושנים רבות איש לא עולה לקיברם ...
אמנם  הם רשומים באתר ההנצחה של צה"ל ומדינת  ישראל  מזכירה את כל חלליה ביום הזיכרון ,  אבל אזכרה אישית , ביום הפטירה ממש ... לזה הם לא זוכים ...

שיר  שלי - החליטה לעשות מעשה.  עצם הרעיון שאף אחד לא זוכר , זיעזע אותה . היא התחילה לאסוף  את שמות כל חללי תש"ח  אך משהבינה שמדובר על אלפים  רבים -  החליטה להתמקד בחללי  "נצר אחרון" .   אותם ניצולי שואה , אשר הגיעו ארצה בודדים  ונהרגו על הגנת המולדת .
היא הכינה רשימה מסודרת  של שמם , מקום קבורתם  ותאריך הפטירה שלהם .
ברגע  שהיה לה קלסר מסודר עם כל השמות (יש כמעט 300 ) ,
היא החלה לגייס את  חבריה וחברותיה  לענין .
הרעיון פשוט :  כל מי שמוכן להתנדב ולאמץ חלל - עושה משהו  לכבודו ביום הפטירה .
אפשר  להדליק נר נשמה , אפשר לעלות לקבר  להתיחד עם זיכרו,  אפשר  להגיד פרק תהילים לעילוי נשמתו  .
כל מתנדב  כפי  הבנתו .
העיקר  שנזכור ...
המהדרין  (והיו כאלה)  אירגנו מניין  ועשו אזכרה לחלל "שלהם" בבית  העלמין .
מישהי  הדפיסה  מאתר  "יזכור"  את דף  המידע  על  החייל שלה ,  והניחה כמה עותקים על המצבה שלו , כדי שאנשים שעוברים שם יוכלו לקרא קצת על תולדות חייו .
יש מישהי שמלמדת שיעור שבועי לעילוי נשמת החייל שלה .
יש כמה סיפורים מרגשים על מספר  חללי נצר אחרון , שפעם ראשונה אחרי  עשרות שנים , עשו להם אזכרה בבית העלמין .

הילדה  מאוד  מסורה לענין . היא מסתובבת דרך  קבע  עם  הקלסר ,  כך שאם מתקשר אליה מישהו  , היא מיד יכולה למסור לו שם של חייל , תאריך נפילה  ומקום קבורה ...
אבל , עדיין חסרים מתנדבים .
שיר אומרת שיכול להיות שאנשים פוחדים להתנדב , מכיוון שהם חוששים שזה יחייב אותם מדי ...
אבל בעצם  זה לא דורש מהמתנדב הרבה ...
אפשר לעשות גם משהו קטן ,  העיקר לזכור .

הסיפור על העניין הזה התגלגל ואיכשהו הגיע לכתבת "עולם קטן"  ,  אחד העלונים של שבת .
ביום שישי לפני שבועיים , בגליון של ליל הסדר  היא פרסמה כתבה על הפרויקט של שיר -  תחת הכותרת :"אמץ חלל" .
ממוצאי שבת הנייד של שיר לא מפסיק לצלצל ...  הרבה אנשים רוצים לקחת חלק  בפרויקט ...
אנשים מתקשרים ומספרים לה סיפורים אישיים בנושא הנצחה ,חלק רוצים להביע התפעלות ולתמוך ,
ויש כאלו שאף מתייעצים איתה איך לקיים את טקס  יום הזיכרון .  בגלל שהיא כל-כך מסורה לנושא  היא צברה גם ידע לא מועט בענייני הנצחה ...

אבל  כמו שכבר כתבתי ,  עדיין חסרים מתנדבים .
מי שרוצה לקחת חלק  מוזמן  לשלוח לשיר מייל , לכתובת :  shircohen22@walla.com

                                                 תמונה מאחת  האזכרות

חוויה אחת מטרבלינקה ...

מחר ערב יום השואה .
אנחנו יושבות ביחד .
שתי בנות ואימא .
שתי הבנות היו  בפולין .
האמא לא .
הגדולה הייתה שם  לפני שנתיים .
הקטנה חזרה משם  לפני שבועיים ...
הקטנה מספרת , אני שואלת , היא מסבירה , הגדולה מחדדת , נזכרת במסע שלה .
הן מחליפות חויות .
"את לא יכולה להבין אמא , לא היית שם"...
"נסי אותי " - אני אומרת לה .
והיא מספרת על חוויה אחת ,
מיוחדת  וקשה  ומעצימה ...
ואני - מביאה את החוויה במילים  של  ילדתי  הקטנה :
טרבלינקה , הייתה מחנה  השמדה גדול . היום זה שטח פתוח פתוח , אין שם כלום .
טרבלינקה היום היא אתר הנצחה .
הגענו בצהריים ,  הכל מושלג , הכל לבן .  במקום שהיו פסי הרכבת יש אבנים ענקיות - לזיכרון .
אנחנו נכנסות  לשם . ב'  המדריך שלנו הולך בראש ופתאום מתחיל לרוץ ...
כולנו רצות אחריו .יש שלג וקר אנחנו נזהרות לא לשקוע ...
ב' נעצר - מסביר לנו איך מתנהל מחנה השמדה , אנחנו עומדות סביבו דקות ספורות ו... "אין לנו זמן " , הוא אומר "חייבים למהר"  ו... ממשיך לרוץ  ואנחנו אחריו ...
לא ברור למה אנחנו רצות ,  אבל רצנו ...
ואז אנחנו מגיעות לרמפה .  ב' מספר לנו ששם היו מספרים את היהודים . ליהודי שסיפר הקציבו שניות בודדות לכל תיספורת -  ואם לא הספיק היו הורגים אותו . לכן  הוא עבד במהירות ולא אחת פצע את היהודים שסיפר . שם גם היו לוקחים מהם את בגדיהם ...
הם היו יוצאים פצועים  וערומים  וקרחים ...
ואז ב' ממשיך לרוץ ...
הוא מגיע לאנדרטה גבוהה .  האנדרטה עומדת במקום שבו היו  תאי הגזים ...
"מה השעה" ?  הוא שואל את הנערה שעומדת קרוב אליו .  היא עונה לו .
ואז הוא אומר : " שלושים ושבע  דקות עברו מאז שנכנסנו לטרבלינקה ועד עכשיו , עד תאי הגזים ...יש לנו עוד שלוש דקות לחיות "...
הוא מרים עיניים רטובות לבנות ומוסיף :" ארבעים דקות מרגע שיהודי נכנס לטרבלינקה ועד הרגע שהכניסו אותו לתאי הגזים ... ארבעים דקות של ריצה "... 
                                      ------------------------------------------
האם ידעתם שאת הניגון ל"אני מאמין"  הלחינו ברכבת בדרך לטרבלינקה ?
אני לא ידעתי עד ששמעתי את הסיפור  המדהים מפי ילדתי.
הסיפור על רבי  עזריאל דוד  פסטג שהלחין  את המילים העמוקות .
כאן - השיר שמספר את הסיפור כולו ...

"נשיט סירות נייר"...

אני מבטיחה לכם , שכאשר בחרתי להזמין את אירית ר. קופר , לטקס יום השואה אצלנו - לא ידעתי ש"יד ושם" בחרו השנה את הנושא : "ילדים בשואה" .
אירית ר. קופר - הסופרת .
אירית - ניצולת שואה שהייתה ילדה בתקופת הצורר הנאצי .
אירית - שאיננה אוהבת שמציגים אותה בתואר :"סופרת" ואם אשתמש במילים שלה:
"סופר , בודה מליבו , ממציא - ואילו אני מספרת על מה שהיה באמת"...
אני מבטיחה לכם שכאשר בחרתי קטעי הקראה לטקס , מתוך שני ספרי שירה - שכתבו ילדים בשואה , אחד שניספה
ואחד שניצל -
לא ידעתי ש"יד ושם" בחרו השנה את הנושא : "ילדים בשואה" .
פשוט חשבתי שילדים בשואה - זה הכי כואב , הכי נוגע , הכי בלתי נתפס ...
אז יצא טוב , כיוונתי לדעת גדולים ממני ...
אירית - דיברה על ילדותה בתקופת השואה , על משפחתה , שלוש אחיותיה , סבא וסבתא .
היא סיפרה על אם , אמיצה כלביאה המגינה על גוריה - נחושה למצוא אוכל למשפחתה גם בדוחק הגדול ביותר ...
אוכל ... תפוח אדמה במים וצלחת מרק...
אם - שהצילה את חיי בתה בכך ששלחה אותה לעבוד אצל האיכר הפולני .
ואירית שהייתה רק בת שתיים עשרה בעוזבה את ביתה אל האיכר - לא ידעה שזאת הפעם האחרונה שהיא רואה את משפחתה .
כשאירית - עומדת מול הקהל ומספרת את סיפורה בלהט וברגש , היא נמצאת בחזרה בפולין ... נערה צעירה , רעבה , קר לה והיא פוחדת ... אך נלחמת לשרוד .
בגבורה עוצרת נשימה התחזתה אירית לנערה פולניה והצליחה לשרוד את השנים הקשות .
אירית מספרת על חברה יוסל'ה שהלך איתה לחפש עבודה אצל משפחה פולנית , אך המשפחה רצתה רק ילד אחד - ולקחה את אירית . יוסל'ה הלך משם ...
"אחכ" , אומרת אירית - "הלכתי לחפש אותו ... את יוסל'ה... ואני מחפשת אותו עד היום"...
הקהל - שממלא את האולם - חונק את דמעותיו...
אני - שזו לי , לא הפעם הראשונה שאני שומעת את אירית , הבטתי בהם , באנשים שמילאו את האולם .
אף אחד לא רצה ללכת הביתה . כולם היו מוכנים לשבת עוד שעות ארוכות ולהקשיב לה .
המבוגרים החניקו דמעות , הילדים הצעירים ישבו מרותקים ...
אישה אמיצה , חזקה , מאירת פנים עם חיוך ענק והמון אופטימיות .
לפני כארבע שנים לקחה אירית שלושה מנכדיה למסע לפולין .
מסע שבו נחשפו הצעירים למקומות בהם הייתה סבתא בזמן השואה .
בעקבות מסע זה כתבה אירית את הספר : "נשיט סירות נייר" .
הנכדים חולקים עם הקורא את חוויותיהם בפולין של היום , כשהם משחזרים את חוויותיה של סבתם מאז.
כשניפרדתי מאירית בסיומו של ערב מרגש , לאחר שהמוני האנשים שסבבו אותה ולא נתנו לה ללכת , התפזרו ...
אמרתי לה : "שתזכי לעוד הרבה שנים לספר את הסיפור המופלא שלך" .
והיא ענתה לי:"מה שנותן לי כוח להמשיך זה כל אותם אנשים צעירים שרוצים ובאים להקשיב"...