... איש תם וישר וירא אלוהים ...

היה היתה פעם ילדה חמודה .
ולילדה היו אמא ואבא טובים ,
שני אחים ואחות
ובית וצעצועים
ואפילו סבא וסבתא בכפר .

והיה היתה פעם משפחה מקסימה .
ובמשפחה היו חמש בנות ושני בנים ואמא ואבא טובים .
ויהי ערב ויהי בוקר ...
ויהי היום ...
הילדה והמשפחה נפגשו.
הייתה זו אהבה ממבט ראשון .
 הילדה התאהבה במשפחה והמשפחה אימצה לחיקה את הילדה .
והילדה שהיתה מאושרת וכלום לא היה חסר לה ,
זכתה לעוד זוג "הורים" ...
וחמשת הבנות ושני הבנים - קיבלו "אחות"  שישית במתנה...
ויהי ערב ויהי בוקר ...
ונפשה של הילדה נקשרה בנפש "משפחתה" החדשה ...
הוריה של הילדה ו"ההורים המאמצים" התחברו אף הם .
האבות הפכו לידידים והאימהות לחברות .
מגורים בכפר... בשכנות ...
והימים - ימי מלחמת לבנון הראשונה ...
הילדה והשכנים המאמצים היו יושבים במטבח המואר , שותים כוס תה - ודואגים ביחד לבן הבכור ששירת בלבנון .
הילדה - היתה מכינה כוס תה לאבי המשפחה והייתה זוכה לברכות אינספור ממנו ..."אבל רק הכנתי תה" - היא הייתה אומרת במבוכה , אבל הברכות - לא נפסקו ...
ויהי ערב ויהי בוקר ...
הילדה גדלה , התחתנה , הקימה משפחה ועברה לגור במקום אחר .
והמשפחה - ארזה את מיטלטליה ועזבה את הכפר למקום אחר .
אבל האהבה הישנה - בין הילדה והמשפחה , לא נעלמה . היא רק גדלה והתעצמה עם השנים .
ויהי ערב ויהי בוקר ...
ולילדה - שכבר לא הייתה יותר ילדה , נולדה תינוקת והיא נסעה לבית הוריה .
"והאב המאמץ"
עם העיניים המאירות והברכות השופעות - הגיע לבקרה.
הוא הסתכל בגאוה על התינוקת - כאילו הייתה נכדתו .
וסיפר על הנכד הבכור שלו - שנולד חודשיים בדיוק לפני שנולדה התינוקת של הילדה , שכבר לא הייתה יותר ילדה ...
ויהי ערב ויהי בוקר ...
וחלפו להן השנים .
הילדה בביתה עם בנותיה והאיש שלה .
ובמשפחה , התחתנו חמשת הבנות והקימו להן משפחות לתפארת ושני הבנים בנו לעצמם חיים מלאים וטובים .
והאהבה הישנה בין הילדה למשפחה לא נעלמה... היא רק גדלה והתעצמה עם השנים ... 
ויהי ערב ויהי בוקר ...
ו"האב המאמץ" נפל למשכב - ממנו לא קם עוד .
ולא היינו מוכנים.
זה קרה פתאום .
כי אף פעם לא באמת מוכנים לדברים האילו .
כי היית איש צעיר , נמרץ  וטוב ... כל-כך טוב ...
עם העיניים המאירות והברכות , והצניעות שכל-כך איפיינה אותך ...
ואני - שהקפדתי לבוא כל שנה לאזכרה שלך , בערב סוכות , אני שמחבקת את כולכם , נושמת אתכם , ממלאת את עצמי במשפחתיות המופלאה שלכם .
והשנה ...
אתה יודע את הסיבות שבעטיין לא יכולתי לבוא ...
ושבועיים - ניסיתי למצוא פיתרון ...
ומצאתי ...
באתי היום .
יום אחד לפני האזכרה .
עם שתי הבנות שלי .
והן - עמדו לצידי ליד המצבה שלך .
ואמרנו תהילים ביחד - לזיכרך .
ושתיהן שהן בערך בגיל - בו הייתי אני , עת הצטלבו דרכינו , עזרו לי לאסוף אבנים ולהניח על הקבר ...
ופתאום באו שני אנשים שאני לא מכירה ... והסתכלו עלינו ...
מחזה מוזר היינו , אני מודה ...
אישה צעירה ושתי נערות עומדות לבדן מול מצבה ואומרות תהילים ...
"את עושה אזכרה?" שואל אותי האיש . "את צריכה עזרה? אנחנו נעזור לך "...
חייכתי אליו חיוך עצוב , "האזכרה מחר ואני לא יכולה לבוא מחר , אז באתי היום " - אני מסבירה לאיש הזה , שאני לא מכירה ...
"אישה לא יכולה לעשות אזכרה"
אני יודע , אני יודע הוא משיב לי , חשבתי לעזור לך . תהיי בריאה".
והוא הולך משם אבל ממשיך להסתכל עלי כשאני מלטפת את האותיות שחרוטות על המצבה ...
 ויהי ערב ויהי בוקר ...

"הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל, אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים" ...

סיפור חסידי  ידוע מספר על בצורת  ששררה ברוסיה  של  תחילת  המאה .

עקב המצב , רעבו היהודים ללחם ובצר  להם  פנו לראשי הקהילה  בבקשת עזרה .

התפילות והתחנונים לא עזרו - גשם לא ירד .

עקב המצוקה  הקשה , הזמינו האדמו"רים את הקב"ה  לדין תורה , ושטחו  בפניו  את טענותיהם הקשות:"אנו בניך , עובדים אותך , מתפללים אליך , שומרים את מצוותיך , ואתה מרעיבנו?"...  

בדין הזה - ידם של האדמו"רים הייתה על העליונה .

הקב"ה - הוריד גשם והרעב הסתיים .

סיפור חסידי .

ואני - שכידוע אינני חסידה של חסידות זו או אחרת , מכובדת ככול שתהיה , דווקא אני מרשה לעצמי להיתלות בסיפור הזה , בעיתות שכאלה .

עיתות שיש לי כמה שאלות נוקבות לאבינו שבשמים ...

ולעיתים ...

למרות  החינוך שקיבלתי , ואולי בגללו - אני מרשה לעצמי לפנות לאל  עליון באופן אישי , ולשאול:

למה?

למה?

לא מספיק לקחת את האב?

למה גם את הבן?

למה?

איפה אתה אל רחום וחנון?

איפה?

למה אתה מסתיר פניך מאיתנו?

למה להכות פעמיים  באותו המקום?

ואני מכירה גם את התשובות ...

אתה מקיף את עצמך בטובים ביותר ...

אבל יש שם למעלה , לצידך - כבר כל-כך הרבה טובים ...

רועי ובניה  ודרור  ואלקנה ... וכיוון שאינני יכולה להעלות כאן את כל השמות אסתפק באילו ... ויסלחו לי האחרים -

טובי בנינו שיושבים שם , לצידך ...

הרף לך מאיתנו ריבונו של עולם ,

ערב ראש השנה - וזאת מתנתך לעם הנבחר?

איך אפשר להכיל את הצער?

איך אפשר לקום ולהמשיך אחרי מכה כפולה שכזאת?

הבט נא למטה , ריבונו של עולם ,

הבט וראה :

כמה טובים הם בניך ,

כמה חסד הם עושים ,

כמה טוב - הם משפיעים על עולמך ,

כמה ערבות הדדית ועזרה לזולת יש ביננו ,

ולמען הסר ספק ... המילים שלי אינן מגיעות ממקום של מחסור באמונה , נהפוך הוא ... 

הרף לך מאיתנו , ריבונו של עולם ...

הרף לך מאיתנו ...

"אמא , תכתבי עלי פוסט"...

אני לא מאמינה למישמע אוזני ...

הילדה שלי ,

 הגדולה ,

זאת שאוטוטו תהיה בת 18 ...

זאת שצחקה עלי  ביום  שנכנסתי הביתה , בסיום הקורס ההוא - כשסיפרתי לכולם שלמדנו בלוגים - ופתחתי בלוג

"זאת שאמרה : "מה את מתלהבת שיש לך בלוג ... לכל ילדה בת שתים עשרה יש בלוג היום ...

הילדה הזאת , שכבר לא צוחקת על הבלוג של אימא שלה ...

  שקוראת כל פוסט ראשונה ...  לפעמים כשהפוסט עוד בפנקס , מבקשת :"נו ...אמא , תכתבי עלי פוסט ... תכתבי כבר "...

מה לכתוב עליה?

שנדמה שעבר רק זמן קצר , מאז יצאתי מבית החולים מחזיקה צרור קטן וצורח - לבוש בחליפה צהובה עם פסים... ומהר מהר נסעתי לבית הורי , כי פחדתי לגעת בה ...

מה לכתוב עליה?

שכשהייתה בת שש ועלתה על המיגלשה - וילד מהכתה שלה דחף אותה , והיא נפלה למטה בדיוק על הבטון שהיה מתחת  למיגלשה - ואני שראיתי את קצות אצבעותייה מכחילות כבר דמיינתי כסא גלגלים...

לספר על הנסיעה המטורפת לבית החולים - ועל השעות שאח"כ - עד שידענו שהיא בסדר?

מה לכתוב עליה?

ששנה שלמה כשהיתה בכתה ט' ובכתה שקשה לה באולפנא , בכיתי אני בבית?

מה לכתוב עליה?

שכשנסעה לפולין בכתה יא' - ויומיים שלמים לא היה לי קשר איתה , אז התקשרתי לראש האולפנא ואמרתי לו בקול שקט ונוקב :" אם אני לא שומעת עכשיו את הקול של הילדה שלי , הולך לקרות לי משהו רע"...

והוא שלח מיסרונים דחופים לכל המורים שהיו איתן בפולין :"אנא דאגו שגברת כהן הצעירה תתקשר מיד

לאימא שלה" ...

מה לכתוב עליה?

שכשהיא ישנה בלילה , אני מתגנבת אליה לחדר ומנשקת אותה בלי שתרגיש?

מה לכתוב עליה?

שאני אף פעם לא מתעייפת מלהסתכל עליה?

מה לכתוב עליה?

שאתמול היא התחילה שירות לאומי , ואני עוד לא מעכלת את זה ?

"עזבי" , ילדה שלי אני אומרת לה , "אין לי מה לכתוב בנושא זה" ...