היער השחור ...

הגענו ליער השחור .

170 ק"מ של יערות מדהימים , נופים יפהפיים , עיירות וכפרים ציוריים .

כמה שמעתי על היער השחור ...

כמה תמונות ראיתי של האזורים הללו ...

סוף סוף אני כאן והמציאות עולה על כל תמונה .

הגענו לגוטאך , הולכים למוזיאון : "תחת כיפת השמים של היער השחור" .

המוזיאון - באמת תחת כיפת השמים ומתאר את החיים בעיירות ובכפרים של היער השחור - בתקופות שונות .

מרחב פתוח גדול , הרבה בקתות עץ ובכל בקתה תיעוד הסטורי אחר .

הנה - המטבח וכליו השונים .

כך - טחנו את התבואה .

כאן - הנפחיה ותמונת הסדן , שבשבילי יש לה משמעות עמוקה, בגלל סבא שלי "אריה הנפח" - שכבר כתבתי עליו כאן .

אחותי ואני מסתובבת בבקתת עץ יפה , נהנות מכלי העץ והכירכרות העתיקות .

מזוית העין , אני רואה את האיש שלי עולה לקומה השניה של הבקתה .

כמה דקות אחר כך אני מרגישה מישהו נוגע בכתפי ...

אני מסתובבת ...

האיש שלי חיוור כמת ...

"מה קרה?" אני נבהלת ,

"מה ראית?"

"אל תעלי למעלה"...

זאת תשובתו .

"בטח שאני אעלה!"

אני משיבה לו .

"בואי!" אני מושכת את אחותי ואנחנו עולות בריצה לקומה השניה ...

הלם ...

אנחנו מחווירות בעצמנו ...

מולנו - על הקיר הגדול דגל ענק של המפלגה הנאצית .

צלב קרס בגודל מפחיד ...

אנחנו מסתכלות בשתיקה על קירות המוזיאון .

תמונות רבות של חיילי הרייך השלישי , בינות לעצים , לבקתות ובתוך הכפרים של היער השחור ...

קצת קשה לי לנשום ...

הסמל הכי גדול של השינאה נגד העם היהודי בכל הדורות - מונצח על הקיר שמולי .

החדר מלא תיירים , מסתובבים , מסתכלים , מדברים זה עם זה .

אף אחד לא מופתע , לא נדהם , לא מזועזע ...

זה רק אנחנו? אנחנו החריגים ? ...

"טוב , נו ... זאת ההסטוריה שלהם , זה מה שהיה פה בשנות השלושים והארבעים , זאת גרמניה "... אני מנסה להסביר לאחותי .

"הם רק מראים את ההסטוריה של מה שהיה פה "...

אחותי הקטנה והאיש שלי - שניהם מורים להסטוריה בתיכון .

הם לא צריכים אותי כדי לספר להם על ההסטוריה ... שניהם מאוד בקיאים בתחום ...

"את טועה" , עונה לי האיש שלי .

"עושה רושם שהם מתגאים במורשת הזאת" .

"איך אתה קובע את זה?" אני שואלת .

"זאת גרמניה , הם מראים את מה שהיה , להפך הם לא מסתירים "...

התשובה שלו לא מאחרת לבוא : "אין צורך לתלות דגל כזה ענק של צלב קרס על הקיר המרכזי - כדי להראות מה שהיה ...

דגל קטן בצד החדר היה עושה את העבודה מספיק טוב . הראוותניות של הסמל הזה , מעוררת סימני שאלה"...

אני שותקת .

יש בדבריו משהו ...

"בואו נכתוב להם משהו בספר אורחים" , מציעים המורים שסובבים אותי - במקהלה כמעט ...

והוא כותב : " אני מאוד מקווה שהנצחת הרייך השלישי במוזיאון נעשתה מתוך רצון לשמר את ההסטוריה ולא מתוך גאוה לאומית"

"למה בעברית?" אני שואלת .

"אף אחד לא יבין - כתוב באנגלית " .

הוא מרים את עיניו מספר האורחים , מביט בי במבט המוכיח שלו , המבט שהוא נותן בי תמיד - כשאני עושה משהו שאינו לרוחו ...

"אני רוצה לכתוב בעברית!" הוא עונה לי וכותב ליד שמו באותיות קידוש לבנה:

"יהודי גאה מישראל "...

"המעבורת ... בהחלט המעבורת"...

"מה החויה הכי חזקה שלך מהטיול?" שאל אותי אבא שלי , כשחזרנו לארץ .
ואני , עונה בלי לחשוב בכלל :"המעבורת , ברור שהמעבורת!"...
לא הנופים , לא מרחבי הירוק העצומים , לא כמויות המים הבלתי נתפסות , לא המפלים המרהיבים שראינו בכמה מקומות .
טכנולוגיה ...
טכנולוגיה פשוטה ...
או בעצם , לא כל-כך פשוטה .
אבל המראה בהחלט שבה את ליבי .
ומעשה שהיה כך היה ...
אנחנו עוברים בעיירה סט אלדגנד , משמאלנו המוזל רחב ואינסופי .
מרחוק אנו מבחינים במעבורת מתקרבת לכיוון שלנו .
"יש פה סכר גדול " אומר האיש שלי פתאום , "בואו נעצור - אולי נצליח לראות איך המעבורת עוברת מצד אחד של הסכר לצד השני" .
שכן , אתם צריכים להבין - כבר כמה ימים שאנחנו נוסעים בינות לנהר ומשני צידי הסכר יש הבדלי גבהים במים .
בצד אחד של הסכר - המים גבוהים יותר ובצד השני - נמוכים .
במקרה שלנו המעבורת מגיעה מהמקום בו - המים גבוהים בעשרות מטרים מהמקום בו - אנו עומדים ומביטים .
המעבורות בנהרות כאן - מעבירות סחורות ממקום למקום , היות ואנחנו בארץ ישראל , לא משופעים בנהרות - המראה הזה בהחלט מעורר את סקרנותינו ...
אנחנו תוהים איך המעבורת עוברת , יש לזה הסבר הגיוני כמובן , אבל אין כמו מראה עיניים כפי שמיד נווכח ...
המעבורת כבר ממש קרובה ,
פתאום ... רעש חזק מתחת לרגלינו ...
המים מתחילים לגעוש ...
מתחת לפני המים - נפתחות דלתות ברזל אותן איננו רואים - אך שומעים את הרעש בבירור ...
המים מתחילים לזרום מצד אחד של הסכר - לצד השני ...
לאט לאט , המעבורת מהצד השני של הסכר - מנמיכה גובה - עד שהמים בשני הצדדים - שווים בגובהם .
ואז ... השערים מתחילים להיפתח ומחסום הברזל - שעובר מגדה לגדה - עולה למעלה , כמו המחסום של הרכבת אצלנו .
ברגע שהשער פתוח לגמרי - המעבורת עושה את דרכה במעבר הצר ,
"רב החובל" עומד על הסיפון עם מכשיר ניווט כלשהו , שנראה לי מלמעלה די חדשני ודואג שהמעבורת שלו - לא תפגע בשולי המעבר הצר .
כל הארוע - נראה לי מהצד כמבצע מסובך למדי ...
אנשי הסכר היושבים ב"מגדל הפיקוח" שלהם , לא רחוק מהמקום בו אנו עומדים -
נראים לי מרוכזים מאוד .
זהו .
עברה .
ובצד השני ... מחכה בסבלנות ספינת טיולים ובתוכה תיירים .
ממש כמו מפגש רכבות אצלנו ...
המעבורת ממשיכה בדרכה וספינת התיירים מתחילה לחצות את הסכר - בדיוק אותו דבר , רק בכיוון ההפוך ...
היא עוברת לצד השני ונעצרת .
הדלתות התת קרקעיות של הסכר - נסגרות וכן גם השערים .
אט אט , אני מבחינים בספינה שמגביב עוד קצת ועוד קצת ...
כשהמים מגיעים לגובה הרצוי והסופי ספינת הטיולים ממשיכה בדרכה .
היינו שם שעה וחצי מביטים בפלא המתרחש לנגד עינינו .
פתאום שמנו לב , שאנחנו כבר לא לבד שם ... עוד כמה תיירים סקרנים כמונו הצטרפו כדי להנות מ"המופע "...
המעבורת - אני אומרת לאבא ..
בהחלט המעבורת ...

"עצור בצד , אני חייבת לראות את זה"...

אנחנו נוסעים מאלנץ לכיוון היער השחור .
משני צידי הכביש על צלע ההר כרמים , נטועים בזוית אלכסונית .
"איך הם מגיעים למעלה?" אני תוהה ביני לביני . " הרי טרקטור לא מגיע לשם" ...

יש לי חולשה לכרמים .
מחוזות ילדותי מוקפים בהם .
אפשר לומר שגדלתי בתוך הכרמים של סבא שלי .
סבא היה חקלאי וכורם .
כשהיינו ילדים ואח"כ כשגדלנו היינו מתעוררים בחופשות בשעות לא הגיוניות ועוזרים לסבא בכרם .
לגפן יש ריח , אתם יודעים?
כשאני מחזיקה את האשכול המחובר לגפן ונושמת אותו אלי - אני מריחה את סבא שלי , שכבר לא נמצא פה ...
אני ממש יכולה להרגיש אותו עומד לידי ואני שומעת אותו נוזף בי:"בעדינות , שלא תשברי ענף!" .
זה לא אותו דבר, אתם יודעים - לקנות ענבים בסופר - או לקבל אותם ישר מסבא , שהרגע בצר אותם בשבילי ...
אבל סבא כבר לא פה , ואני קונה ענבים בסופר ...
"עצור ! עצור בצד! "
אני קוראת פתאום .
"מה? מה ראית?" מרים גיסי את הראש מההגה ומחפש את האטרקציה שאני ראיתי והוא לא...
"אני חייבת לראות איך הם מגיעים לכרמים למעלה , אני חייבת להבין את זה!"
הכרמים מטופלים ומטופחים - לא נראה שטרקטור יכול לעלות את המורדות האלה .
אנחנו עוצרים בצד .
יורדים מהאוטו.
מתחתית הכרם עד מעלה ההר יש מסילה ועליה קרונית לאדם אחד .
האדם מתישב בקרונית שמעלה אותו למעלה והוא יורד ברגל ומטפל בגפנים שלו .
הנה הקרונית כאן - ולידה אפשר לראות את הכורם מטפל בכרם שלו .
אני מדמיינת מה סבא היה חושב על זה ...
בטח היה אומר שהם לא יודעים לעבוד כאן ...
לא היה מפרגן להם ...
אנחנו ממשיכים לנסוע אחרי שצילמתי את הפלא , מכל זוית אפשרית ...
אבל הפלא הבא , שניתקלנו בו לגמרי במקרה ,
בעיירה סט אלדגנד - הותיר את כולנו חסרי נשימה ...
(המשך יבוא)...

סיומו של יום אחד ותחילתו של השני ...

21:30 בלילה .
אור יום בחוץ , כאילו חמש אחה"צ .
אנחנו מתחילים לחפש דירה ללילה .
"צריך להתרחק מהנהר ולעלות לעיירות שלמעלה" , אומרת אחותי . "ככה נוזיל עלויות".
אנחנו בודקים כמה צימרים בעיירה קוכם .
חדר ללילה בצימר יעלה בסביבות 55 יורו לזוג.
במלון קצת יותר מפואר יעלה בסביבות 85 יורו , ללילה לזוג .
אנחנו מחפשים דירה .
לארבעתינו .
עם מטבח - שנוכל לבשל .(ברור שהבאנו איתנו סירים ...לא גדולים - אבל כאלה שאנחנו יכולים להסתדר איתם ) .
ממשיכים בנסיעה .
אנחנו בעיירה אלנץ .
ענת הולכת לחפש לנו דירה .
למדנו במהלך הימים הבאים שלדירה שאנחנו מחפשים קוראים בגרמנית : Ferienwohnung .
(דירת נופש , בתרגום חופשי) ...
ענת חוזרת .
"סידרתי לנו דירה " , היא צוהלת . "לארבעתינו . ב - 44 יורו ללילה".
"תכתבי בפנקס שלך !" היא אומרת לי בחיוך גדול , "שאחותך , המפוזרת - שיחקה אותה!" ...
מה אתם חושבים? את הפוסטים שאתם קוראים עכשיו , אני כותבת תוך כדי הטיול , בתוך הפנקס שלי , ומדי פעם ... נלקח הפנקס ע"י מן דהוא ... כדי לקרא מה אני מנציחה ...
אנחנו יורדים מהאוטו לדירה נחמדה .
חדר שינה , סלון , מטבח , מקלחת .
אין לנו בעיה . אנחנו מתורגלים בשכאלה .
"אם אתם רוצים תישנו אתם בחדר , אנחנו נישן בסלון" אני אומרת לאחותי .
"לא , לא , תישנו אתם בחדר " , היא עונה לי . "אנחנו נסתדר בסלון".
המטען של המצלמה עושה לי בעיות , אחותי משאילה לי את שלה .
"תביאי לי מברשת לשיער " היא מבקשת ממני "לא מוצאת את שלי"...
(כבר אמרנו מפוזרת ומסודרת?... ) .
בעלת הדירה אמרה לנו בתחילת הערב: "ארבעה מבוגרים בדירה? יהיה לכם נוח? לא תהיה לכם פרטיות"...
ואנחנו צוחקים ...
היא לא מכירה אותנו .
בטיולים שלנו - פרטיות זה הדבר האחרון שאנחנו מחפשים ...
לא סתם כתבתי כבר כאן - עשרה ימים ביחד ...
שתי אחיות ושני בעלים ...

בוקר 13.07.09 .
התעוררנו מוקדם .
אנחנו כמובן ...
הזוג השני ישן עוד זמן מה ...
יצאנו החוצה למרפסת לראות את הנוף .
אתמול בלילה כבר היינו עייפים ולא ממש הסתכלנו סביב ...
בתים ציוריים , צימרים מסביב .
מצד שמאל נהר המוזל .
"לגור על שפת הנהר , איזו שלווה " , אני חושבת לעצמי .
"תראי , כל הלילה ירד גשם" . אומר האיש שלי .
אמצע יולי , ירד גשם שוטף . הכל רטוב בחוץ ...
אני מסתכלת על הבית ממול .. לא יאומן .. מישהו הדליק אח , עשן מסתלסל בארובה ...
אמצע יולי - בגרמניה גשום וקר ...