יום חמישי, 26 במרץ 2009

הרומן הצרפתי שלי ...

לא התכוונתי לכתוב פוסט היום ... אבל כשהגעתי לעבודה ונתקלתי בארגז הספרים בצרפתית שחיכה לי ... נזכרתי בחיוך איך התחיל "הרומן הצרפתי" שלי ...
"ספרים בצרפתית? אין לי" . אני עונה לאישה העומדת מולי .
"אין?" היא שואלת באכזבה . " אבל אני קוראת רק בצרפתית ... וזה ספריה פה"...
"את יודעת מה?" אני מחייכת , "את צודקת ... זאת באמת ספריה פה"...
הראש הספרני שלי , שמתוכנת לפתור בעיות - מתחיל לעבוד... ואני נזכרת בשיחה שהייתה לי עם חברה ספרנית ...
אני מתקשרת אליה:" שושי , איזו ספריה עושה השאלות בינספרייתיות בצרפתית?" אני שואלת .
"ספרית דימונה" , היא עונה לי . " יש להם אוסף גדול בשפה הצרפתית" ...
אח... כמה זה יעיל שיש חברות ספרניות ... סיעור מוחות ספרני - זה דבר מאוד מפרה ... נסו פעם ...
ואני מצלצלת לספרית דימונה , מדברת עם אילנה האחראית על האוסף בצרפתית ומסכמת איתה , שהיא תשלח לי ארגז עם רומנים בצרפתית ומדי חודשיים שלושה , אני אחזיר לה את הארגז והיא תשלח לי ספרים נוספים ...
השאלה בינספרייתית .
נפתרה הבעיה , מבלי לרכוש ספרים בשפה שאין מי שיקטלג - בספריה שלנו ...
הקוראת שלי - שבוחנת אותי במשך הדקות הללו , שואלת בהיסוס:"אז יהיו לי ספרים בצרפתית?"
"בשבוע הבא" , אני עונה "יהיו פה גם ספרים בצרפתית" ...

יום שלישי, 24 במרץ 2009

"לקורס הזה , דווקא ממש התכוונתי לבוא"...

זוכרים את הקורס הקודם שכתבתי עליו?
קורס:"ספרים וסיפורי מסע ברשת?" שהתקיים במרכז ההדרכה לספריות ?
זה , שממש לא התכוונתי ללכת אליו?
הקורס ההוא ...
שהחיים שלי נחלקים לשניים , לפני שלמדתי אותו ואחרי שלמדתי אותו ... (כמו שיגאל נוהג להגיד) , זוכרים?
אז אתמול התחלתי עוד קורס במרכז ההדרכה .
"ארגז הכלים המקצועי לספרן ולמידען" . קורס נוסף שמלמד יגאל חמיש .
לקורס הזה - ממש התכוונתי לבוא!
אחרי שלמדתי כל-כך הרבה בקורס הקודם וגם כתבתי על כך , כאן - לא היו לי ספקות בקשר לקורס הבא שלי .
הפעם - ציפי לא הייתה צריכה לשכנע אותי ...
כבר משמו של הקורס - אתם מבינים שאנחנו הולכים ללמוד דברים חדשים שיועילו לנו .
נלמד על כלים הקיימים באינטרנט וגם על גבי המחשב שלנו . כלים - שחלקם בטח יהיו חדשים לנו , את חלקם אולי אנו מכירים , אבל נלמד למצות את הפוטנציאל הגלום בהם לתועלת עבודתנו .
למשל : מנוע החיפוש השולחני (המופלא) copernic .
אז ... קדימה לעבודה יגאל , יש לי הרבה ציפיות ...

יום שלישי, 17 במרץ 2009

"את מכירה את הצב והעקרב?"

שואל אותי חייל צעיר וגבוה שנכנס לספריה .
שעת צהריים , עדיין שקט .
מה? אני מתבלבלת לרגע ורואה בעיני רוחי , מבעד למדים הירוקים והרובה - את הילד שהיה מסתובב פה בספריה , לעיתים די רחוקות , וממש לא ממהר להחזיר ספרים ...
"מה אתה מחפש?"
"את הספר הצב והעקרב" - הוא אומר בבישנות .
ואני לא יכולה שלא לתהות , מה לו - חייל ביחידה מובחרת ולספר ילדים? הרי כשהיה ילד בעצמו - בקושי קרא ספרים ...
אבל אני מחפשת ו... לא מוצאת .
"אין ספר כזה" - אני מודיעה לו בפסקנות .
"בטח שיש ", הוא עונה לי . "סיפרו לנו כשהיתי בגן ... אני זוכר" ... הוא מוסיף כמעט בלחש .
"רגע , רגע" אני אומרת , " זה בטח סיפור שנמצא בתוך ספר . יהיה לי מאוד קשה לאתר אותו אם אתה לא זוכר מי הסופר".
"לא , אני לא זוכר ... אבל אני חייב את הסיפור הזה"...
ואני רואה אותו ממהר לספרית הילדים ומתחיל לחטט במדפים ...
בשלב בזה , אני מתחילה לצחוק :"תגיד , אני שואלת אתה חושב שתמצא ככה את הסיפור ? תדפדף במאות ספרים וככה תמצא אותו?" ...
הוא צוחק יחד איתי ושואל :"יש לך אולי רעיון יותר טוב?" .
ויש לי .
אני מתקשרת לאחת הגננות בישוב ושואלת:" יהודית , מי כתב את הסיפור: הצב והעקרב"?
עודד בורלא , היא עונה מיד .
מכאן הדרך אל הסיפור קצרה מאוד .
אני ניגשת למדף , לוקחת את:"הספר הגדול של עודד בורלא"והנה "הצב והעקרב" ממש כאן ...
"איזה יופי!" הוא שמח , "אני רוצה להכין לחברה שלי הפתעה"...
"חברה?" אני סקרנית קצת ... "כן ... חיילת , הוא נבוך . חשבתי לצלם את זה , להדביק , לכתוב לה משהו ..."
"נו , אני אומרת - אז קדימה לעבודה "...
"הבעיה שאני צריך את זה למחר , אני נוסע אליה ואני לא כל-כך טוב בלגזור ולהדביק"...
אני מחייכת אליו :" להשתמש בנשק אתה יודע?..." "בטח שאני יודע!" , הוא צוחק .
בוא שב . אני אומרת , מנצלת את השקט הזמני של שעת הצהריים ... ותוך רגע , אני סורקת את הסיפור , גוזרת , צובעת , מדביקה ... מרגישה כמו בשיעור אמנות ...
הוא יושב לצידי , נבוך מתפעל בשקט וכשאני מסיימת ומגישה לו , אני מזהירה אותו :" שלא תגלה לאף אחד שאני עשיתי את זה"...
ואז הוא אומר לי בשקט בשקט :"את יודעת יש בסיפור הזה משהו במיוחד לחברה שלי ויש לה מחר יום הולדת ".
"מזל טוב ", אני אומרת ," חבר משקיען אתה" .
והוא ממשיך באותו קול שקט :" היא חולה"...
"לא נורא , אני מנחמת אותו , כמה ימים וזה יעבור ".
"זה לא שפעת ", הוא ממשיך כאילו מוכרח לספר לי,
"יש לה סרטן"...
ואז אני מבינה מה לחייל ביחידה מובחרת ולסיפור ילדים ...
ואני כל-כך שמחה שעזרתי לו ...

יום רביעי, 4 במרץ 2009

"את מוכנה לדבר בשם האימהות?"

הכתרה .
לא של מלך או מלכה .
הכתרת רבנית פורים באולפנא , אתם יודעים ...
החגיגה הגדולה של השנה .
השיא של כתה יב'.
הצגה שמעלות בנות השיכבה , עם במאיות ותפאורה מערכת הגברה משוכללת ושחקניות ... ואתה מדמה בנפשך שאתה נמצא ב"הבימה" או "בקמארי" ...
ואז ... אז מגיעה הרבנית .
נערה מהשיכבה שנבחרה לתואר הרם והיא תנהל את האולפנא במהלך שבוע החגיגות של פורים .
"אז את מוכנה לברך בשם האימהות?" שואלת אותי נאוה , הסגנית .
"אני? אני תוהה , למה דווקא אני? , מכל האימהות דווקא אני? הרי אני לא אמא "רגילה" ...
די בעייתית לצורך העניין ...
לא תמיד מסכימה עם דרכה של האולפנא , כועסת על כך שהבנות ישנות בשקי שינה בטיולים שנתיים , מתווכחת , אומרת את דעתי בקול , גם כשיודעת שבטח אהיה היחידה ...
לא בדיוק נכנסת לריבוע ...
ודווקא ממני מבקשים ?
אבל כמובן שאת המחשבות הללו , אני שומרת לעצמי ...
ולנאוה אני עונה מיד :" כן בטח , בשמחה" .
ואז התחלתי לחשוב , מה אומר ? יהיו המון נשים ובנות ואורחות באולם ...
ואני אהיה לבד על הבמה ... אני והמיקרופון ...
בשלב הזה , התחילה לפרפר לי הבטן ... אבל אין ברירה , הרי הסכמתי ...
וכשעמדתי על הבמה , משתדלת שלא ירעד לי הקול - כדי לא לעשות בושות ...
בחרתי לשתף את כולן בחוויה שלי עם האולפנא .
חוויה שהתחילה לפני כארבע שנים , כשבתי הבכורה עלתה לכתה ט' .
כשאני הגעתי לאולפנא - לא הכרתי אף אחד , לא ידעתי מה הולך לקרות ואיך דברים יראו מעכשיו.
קשיי הקליטה שלי היו רבים ...
פתאום להתרגל לישון לבד בלי ילדתי לידי , לא לדעת מה היא עושה כל רגע וכל שניה ,
מה היא אוכלת ואם טעים לה ...
פתאום להידחק טיפה הצידה...
ואז אמרתי תודה .
תודה למחנכות על הסבלנות והאהבה שלהן לבנות .
תודה לאימהות הבית על הנשמה שהן מכניסות בכל מעשיהן .
תודה למורים המקצועיים שמתעקשים גם עם בנות סרבניות .
תודה לאנשי האחזקה ולגננים על החזות היפה של האולפנא .
תודה לצוות המיטבח .
תודה רבה לרב שלמה שבצניעות ובהדרת פנים מוביל את האולפנא קדימה .
תודה לעדנה , מנהלת התיכון .
ואז , פניתי לבנות - הכוכבות האמיתיות של הערב ואמרתי להן :
"בנות יקרות עוד רגע אתן מסיימות כתה יב', עוד שניה אתן יוצאות לחיים האמיתיים , קבלתן כאן מטען גדול ומלא משמעות ואיתו , אני בטוחה השמיים הם הגבול. צאנה לעולם בנות יקרות והטבענה בו את חותמכן - כי יש לכן חותם להטביע" .
בסיום דברי ביקשתי שיתנגן שירו המופלא של אברהם פריד , "עלה קטן שלי " , כשאני שמעתי שיר זה לראשונה - בתי סיימה כתה ו' וחשבתי שיהיה זה נכון להקשיב לו גם בערב זה , כמעט סיום יב' ...
כשירדתי מהבמה , לא שמעתי את מחיאות הכפיים , ליבי הלם חזק יותר ...
וכשאמרו לי אח"כ חברותי האימהות , שהעברתי בדיוק את תחושות ליבן ,
חשבתי לעצמי , שאולי בעצם אני כן אמא רגילה ...