למה אני כועסת ...

למה אני כועסת ? שאלה טובה ...
אני כועסת  כשאנשים  נוהגים  בחוסר  הגיון , זה באמת מכעיס אותי ...
אני מנסה לכתוב  את  הפוסט  הזה  בעדינות  כדי  לא  לפגוע במישהו חס וחלילה ...
אני כועסת על חברי ...
על חברי  הספרנים ...
ספרני  הדרום - אם נדייק ...
כשאני חושבת על המקצוע שלי ועל  חברי למקצוע - תמיד נדמה לי , שאנחנו הספרנים ...
אנחנו  האנשים הכי חכמים  שיש ...
הרי  כל  אוצרות  הדעת  נמצאים בידיים  שלנו ואנחנו מפזרים  אותם  ללקוחות  שלנו .
תמיד  חשבתי  שספרנים - הם הכי חכמים שיש ...
אני נזכרת  בסיפור  אמיתי שקרה  לי  כשלמדתי  לתואר ראשון והייתי צריכה חומר לעבודה  מסוימת .  משום  מה לא מצאתי את החומר  בספריה שלי  ופניתי  לספריה  שכנה , לחברה ספרנית  שתעזור לי .
תוך  כדי  ההתרוצצות שלה בספריה אחרי ספרים ומאמרים שיעזרו לי ... שכחתי לשניה שאני ספרנית  ומצאתי את עצמי חושבת בהתפעלות : " איזו חכמה שהיא , היא יודעת הכל!" ...
אז למה אני בכל זאת כועסת???
להלן  התשובה :
מרכז  ההדרכה  לספריות  - דואג  לנו , הספרנים  בכל  שנה  לקורסים  בנושאים  שונים .
הקורסים - טובים מאוד , מעשירים  ונותנים לנו המון  מבחינה  מקצועית .
השנה היה חידוש  מרענן  בחוברת  הקורסים :  הקורסים יתקיימו  גם  בצפון  הארץ  ובדרומה , ולא רק  באזור המרכז.
אני מניחה שעשו זאת  כדי  להנגיש  את  הקורסים  לאנשים  שגרים רחוק , ואולי קשה להם להגיע מוקדם  בבוקר לבני-ברק .
אני - הראשונה שברכתי  על כך , וכבר בספטמבר  תכננתי  איך תראה  השנה שלי .
לא כל התוכניות שלי יצאו אל הפועל , ובכל זאת  על הקורס שהיה אמור להיפתח בקרית גת , לא התכוונתי לוותר ...
כבר בכנס השנתי - אמרה לי ציפי  ממרכז ההדרכה שהיא סקפטית ...
אנשים לא נרשמים לקורס בקרית גת .
גם בצפון מסתבר התבטלו קורסים - כי לא היו מספיק נרשמים ...
זה הדהים אותי ...
נותנים לכם קורס , מטר מהבית - ואתם לא נרשמים???
החלטתי  להתקשר  לספריות באזור , לנסות לתת דחיפה , לדבר עם הספרניות ... לספר להן על מרצה שאסור לפספס... 
ועשיתי זאת ...
אבל זה לא עזר ...
בשבוע שעבר הודיעה לי ציפי  - שהקורס לא יפתח ...
אני מניחה שאירגון  קורסים שנתיים - זאת  עבודה  מאומצת .
לתאם תאריכים עם מרצים - שנה מראש , לארגן מקום  שיתאים  לאופי הלימוד , לחדש כל שנה ...
ההגיון שלי אומר  שיותר  לא נקבל  מתנות  כאילו ...
מרכז ההדרכה  - לא יארגן לנו יותר קורסים בדרום ...
ואתם יודעים מה?  הם צודקים ...
למה שיתאמצו  אם  ההיענות  היא כל-כך דלה?
שנבוא אנחנו למרכז  ההדרכה ...
אז זהו ...
אני כועסת .
במקום לנסוע רבע שעה , אני אקום בבוקר  בשעה לא הגיונית כדי לדלג על הפקקים ואסע למרכז ההדרכה .
מה לעשות?
אני רוצה ללמוד ...

חייל אחד שהיה ...

"אני נוסעת להר הרצל" - מודיעה לי בתי הקטנה , זאת שכתבתי עליה כאן וכאן ...
"מה?  מתי?" אני שואלת .
"אני נוסעת להר הרצל , לא ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל - כי אז עמוס שם מאוד , אני אסע בערב יום הזיכרון .
אני נוסעת עם חברות - אל תדאגי " . היא מוסיפה .
כבר למדתי  שעם הילדה הזאת - אין לי מה להתווכח ...
אם היא החליטה משהו ... שום דבר לא יעצור אותה .
עקשנית , נחושה ונחרצת היא צועדת לכיוון המטרה שלה .
אני נאנחת ולא אומרת כלום ...
ילדה בת 16 , שלא מפספסת אף אזכרה של יאיר שטרן , שתמונתו של גלעד שליט מונחת במקום של כבוד על השולחן שלה , שפעילה למען שיחרורו של יונתן פולארד בלהט שאין שני לו ...  
אין סיכוי שאצליח לשכנע אותה לא לנסוע ...
ולמרות שלא אמרתי כלום (לשם שינוי ... ) היא מוסיפה בקול מתרעם : "אמא , בזכות האנשים שקבורים בהר הרצל - יש לנו את ארץ ישראל . זה חשוב לי ואני נוסעת להתייחד עם זיכרם של הנופלים "...
מה יש להגיד? זה לא שהיא ביקשה לנסוע לטרק במזרח הרחוק ...
ואז היא פונה לאבא שלה : "ספר לי על המלחמה " - היא מבקשת .
"יש לך חברים שנהרגו והם קבורים בהר הרצל? אני יכולה ללכת לקבר שלהם אם תרצה"...
והוא מספר לה ...
היה בן תשע עשרה כשפרצה מלחמת "שלום הגליל" .
הקפיצו אותם בערב שבת בחזרה לבסיס .
כל השבת הם התארגנו לקראת המלחמה .
הכינו את הנגמשי"ם , את הנשקים , את האוכל ...
מלחמה ...
וביום ראשון הם נכנסו ללבנון ...
הצנחנים נכנסו דרך הים - עם נחתת ...
ב - 06.06.82  , הם נכנסו ללבנון ...
ב - 10.06.82 - לפנות ערב  ... בקרב עקוב מדם בכפר סיל , פלוגה של צנחנים נלחמת בקומנדו סורי ...
הם ספגו שם שלוש אבידות קשות .
שלושה הרוגים .
אחד מהם , איציק כהן ז"ל - קבור בהר הרצל ...
"לכי לחלקה של שלום הגליל " אומר האיש שלי לילדה שלנו "ואם תמצאי את הקבר שלו - שימי שם אבן ממני " ...
והילדה הזאת  שארץ ישראל ועם ישראל בוערים בעצמותיה כמו אש התמיד , פקדה קברים רבים בהר הרצל ...
ראשונים היא הלכה לאליהו חכים ואליהו בית צורי , אחר כך לאבשלום פינברג ויוסף לישנסקי .
היא הניחה אבן על קברותיהם של הצנחנים שצנחו באירופה במלחמת העולם השניה כדי להציל יהודים :חנה סנש וחבריה ...
היתה בחלקה בה טמונים שלושה אלמונים שנהרגו בתש"ח .
ואז ...
אז היא חיפשה את הקבר של איציק כהן ז"ל ... החבר של אביה ...
והיא מצאה אותו , והניחה שתי אבנים ...
אחת בשמה ואחת בשם אבא שלה ...
                                           --------------------------------
היום בבוקר כשהאיש שלי נכנס כרגיל  לאינטרנט כדי  לראות  מה  התחדש  בעולם ,  נתקלו  עיניו בכותרת : "תמיד  צנחן" 
תחת  הכותרת  יש  סרטי הנצחה  של  נופלים  מחטיבת הצנחנים .
מבט מהיר  בתמונות הנופלים - הביא אותו לסירטון הנצחה על חברו איציק כהן ז"ל .
אותו חבר , שיום קודם  הניחה בתנו הקטנה שתי  אבנים  על קיברו ...

חוויה אחת מטרבלינקה ...

מחר ערב יום השואה .
אנחנו יושבות ביחד .
שתי בנות ואימא .
שתי הבנות היו  בפולין .
האמא לא .
הגדולה הייתה שם  לפני שנתיים .
הקטנה חזרה משם  לפני שבועיים ...
הקטנה מספרת , אני שואלת , היא מסבירה , הגדולה מחדדת , נזכרת במסע שלה .
הן מחליפות חויות .
"את לא יכולה להבין אמא , לא היית שם"...
"נסי אותי " - אני אומרת לה .
והיא מספרת על חוויה אחת ,
מיוחדת  וקשה  ומעצימה ...
ואני - מביאה את החוויה במילים  של  ילדתי  הקטנה :
טרבלינקה , הייתה מחנה  השמדה גדול . היום זה שטח פתוח פתוח , אין שם כלום .
טרבלינקה היום היא אתר הנצחה .
הגענו בצהריים ,  הכל מושלג , הכל לבן .  במקום שהיו פסי הרכבת יש אבנים ענקיות - לזיכרון .
אנחנו נכנסות  לשם . ב'  המדריך שלנו הולך בראש ופתאום מתחיל לרוץ ...
כולנו רצות אחריו .יש שלג וקר אנחנו נזהרות לא לשקוע ...
ב' נעצר - מסביר לנו איך מתנהל מחנה השמדה , אנחנו עומדות סביבו דקות ספורות ו... "אין לנו זמן " , הוא אומר "חייבים למהר"  ו... ממשיך לרוץ  ואנחנו אחריו ...
לא ברור למה אנחנו רצות ,  אבל רצנו ...
ואז אנחנו מגיעות לרמפה .  ב' מספר לנו ששם היו מספרים את היהודים . ליהודי שסיפר הקציבו שניות בודדות לכל תיספורת -  ואם לא הספיק היו הורגים אותו . לכן  הוא עבד במהירות ולא אחת פצע את היהודים שסיפר . שם גם היו לוקחים מהם את בגדיהם ...
הם היו יוצאים פצועים  וערומים  וקרחים ...
ואז ב' ממשיך לרוץ ...
הוא מגיע לאנדרטה גבוהה .  האנדרטה עומדת במקום שבו היו  תאי הגזים ...
"מה השעה" ?  הוא שואל את הנערה שעומדת קרוב אליו .  היא עונה לו .
ואז הוא אומר : " שלושים ושבע  דקות עברו מאז שנכנסנו לטרבלינקה ועד עכשיו , עד תאי הגזים ...יש לנו עוד שלוש דקות לחיות "...
הוא מרים עיניים רטובות לבנות ומוסיף :" ארבעים דקות מרגע שיהודי נכנס לטרבלינקה ועד הרגע שהכניסו אותו לתאי הגזים ... ארבעים דקות של ריצה "... 
                                      ------------------------------------------
האם ידעתם שאת הניגון ל"אני מאמין"  הלחינו ברכבת בדרך לטרבלינקה ?
אני לא ידעתי עד ששמעתי את הסיפור  המדהים מפי ילדתי.
הסיפור על רבי  עזריאל דוד  פסטג שהלחין  את המילים העמוקות .
כאן - השיר שמספר את הסיפור כולו ...

מה הייתם עושים?

מה הייתם עושים ?...
 אם הייתם מכירים ילדה
יפה וחכמה
ומוצלחת וטובה ונהדרת ,
ש... לא מאמינה בעצמה?
מה הייתם עושים?...
כל מילה שאתם אומרים - לא עוזרת ...
כל משפט שאתם מנסים - מעצבן אותה ...
כל נסיון לפתור את הדילמות שלה - רק מעצים אותן בעיניה ...
מה הייתם עושים?
הייתם רואים את כל המעלות שלה ...
ולא הייתם מצליחים לעזור לה לראות את מעלותיה בעצמה...
מה הייתם עושים?
אני במצב הזה , רק מחבקת אותה ,
ואומרת לה שאני אוהבת אותה ...
כי שום דבר אחר - לא עוזר ...
ואז היא -   בחוכמתה הרבה - שממש לא מאפיינת את בני גילה , אומרת : "אמא , זה בסדר ... זה כמו הסיפור עם הפרפר"...
מכירים את סיפור הפרפר ? ...