כשהייתי נערה, הייתי קוראת כל ספר על השואה , שרק יצא לאור .
מין תחושת מחויבות כזאת .
שאסור לשכוח, שחייבים לזכור , שמוכרחים לקרא .
כשהפכתי לאם , פתאום לא יכולתי יותר ...
כל ספר שקראתי – דמיינתי את המשפחה שלי .
כל סיפור שהיו מעורבים בו ילדים –דמיינתי את הילדה שלי .
התחלתי לשאול את עצמי , איך אני הייתי נוהגת במצבים הבלתי יאמנו אשר קראתי עליהם .
חווית הקריאה על השואה – הפכה קשה מנשוא .
זה כאב מדי...
מאז , עברו הרבה שנים . אבל קריאת ספרים בנושא , עדיין קשה לי , אם כי לא באופן מוחלט כמו שקרה כשהייתי אם צעירה ...
מדי פעם כשמגיע לידיי ספר שמספר על תקופת מלחמת העולם השנייה , מנקודת מבט קצת אחרת ולאו דווקא מנקודת המבט היהודית - אני ממהרת לקרא .
אני מודה שעד שלא קראתי את הספר – לא ידעתי שקיים מקום שכזה , ואחרי שקראתי , מתחשק לי מאוד לנסוע לשם ...
הסיפור מתרחש בחלקו בלונדון ובחלקו באי גרנזי .
הסופרת מביאה את סיפורם של אנשי האי המופלא הזה ,בתקופת מלחמת העולם השנייה . היא עושה זאת בדרך מלאת הומור , למרות שהיא מספרת גם על סבל, מחסור ורעב .
בה בעת הוא מספר לה על מועדון ספרותי שהוא וחבריו הקימו , מועדון אשר נוצר בהברקה של רגע - כדי להגן על חבריו ממעצר הגרמנים .
המועדון הזה עזר לכל חבריו להתמודד עם קשיי היום יום בזמן שהגרמנים שלטו באי , משנת 1940 ועד לסיום המלחמה .
ג'ולייט מסתקרנת למקרא מכתבו של הבחור ועונה לו במכתב משלה ...
היא מבקשת לדעת עוד פרטים על המועדון ועל תושבי האי .
הבחור דואג שעוד אנשים מהאי יכתבו לג'ולייט מכתבים ויספרו לה את נקודת מבטם על חייהם בשנות המלחמה , ועל חברותם במועדון הספרותי ...
תוך כדי חליפת המכתבים מתוודעת ג'ולייט לתושבי האי ולחייהם .
לאליזבט המקסימה שאף פעם לא הולכת בתלם ,לדאוסי השקט והרציני , לקיט – בתה של אליזבט שאביה הוא חייל גרמני , לאמיליה המבוגרת שבחברה שכולם סומכים עליה ...
ואז ... מגיע הרגע בו ג'ולייט מחליטה לנסוע לאי גרנזי ולראות הכול במו עיניה ...
הספר כתוב כולו בצורת מכתבים , והוא מתאר באותנטיות כמעט את החיים של תושבי גרנזי בין השנים :1940 – 1945.
הסיפור מסופר כל פעם דרך עיניים של אדם אחר .
פעמים אותה סיטואציה מסופרת דרך עיני שני אנשים שונים , היא יכולה להיות מצחיקה עד דמעות , או לחילופין עצובה עד כאב ...
ספר עוצר נשימה על תקופה חשוכה בחיי האנושות , כתוב טוב , מרגש ומצחיק .
רוצו לקרא!
מין תחושת מחויבות כזאת .
שאסור לשכוח, שחייבים לזכור , שמוכרחים לקרא .
כשהפכתי לאם , פתאום לא יכולתי יותר ...
כל ספר שקראתי – דמיינתי את המשפחה שלי .
כל סיפור שהיו מעורבים בו ילדים –דמיינתי את הילדה שלי .
התחלתי לשאול את עצמי , איך אני הייתי נוהגת במצבים הבלתי יאמנו אשר קראתי עליהם .
חווית הקריאה על השואה – הפכה קשה מנשוא .
זה כאב מדי...
מאז , עברו הרבה שנים . אבל קריאת ספרים בנושא , עדיין קשה לי , אם כי לא באופן מוחלט כמו שקרה כשהייתי אם צעירה ...
מדי פעם כשמגיע לידיי ספר שמספר על תקופת מלחמת העולם השנייה , מנקודת מבט קצת אחרת ולאו דווקא מנקודת המבט היהודית - אני ממהרת לקרא .
כזה הוא הספר: " מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים" , מאת: מרי אן שייפר ואנני בארוז .
גרנזי הוא אי שנמצא בתעלת למאנש , בין אנגליה לצרפת .אני מודה שעד שלא קראתי את הספר – לא ידעתי שקיים מקום שכזה , ואחרי שקראתי , מתחשק לי מאוד לנסוע לשם ...
הסיפור מתרחש בחלקו בלונדון ובחלקו באי גרנזי .
הסופרת מביאה את סיפורם של אנשי האי המופלא הזה ,בתקופת מלחמת העולם השנייה . היא עושה זאת בדרך מלאת הומור , למרות שהיא מספרת גם על סבל, מחסור ורעב .
סיפורינו מתחיל בשנת 1946 - לאחר שהמלחמה הסתיימה , כאשר סופרת צעירה ומוכשרת בשם ג'ולייט מקבלת מכתב מאיש צעיר , תושב גרנזי - אשר מצא את כתובתה רשומה בתוך הספר שקרא.
הוא מבקש ממנה למצוא ולשלוח לו את הביוגרפיה של הסופר . בה בעת הוא מספר לה על מועדון ספרותי שהוא וחבריו הקימו , מועדון אשר נוצר בהברקה של רגע - כדי להגן על חבריו ממעצר הגרמנים .
המועדון הזה עזר לכל חבריו להתמודד עם קשיי היום יום בזמן שהגרמנים שלטו באי , משנת 1940 ועד לסיום המלחמה .
ג'ולייט מסתקרנת למקרא מכתבו של הבחור ועונה לו במכתב משלה ...
היא מבקשת לדעת עוד פרטים על המועדון ועל תושבי האי .
הבחור דואג שעוד אנשים מהאי יכתבו לג'ולייט מכתבים ויספרו לה את נקודת מבטם על חייהם בשנות המלחמה , ועל חברותם במועדון הספרותי ...
תוך כדי חליפת המכתבים מתוודעת ג'ולייט לתושבי האי ולחייהם .
לאליזבט המקסימה שאף פעם לא הולכת בתלם ,לדאוסי השקט והרציני , לקיט – בתה של אליזבט שאביה הוא חייל גרמני , לאמיליה המבוגרת שבחברה שכולם סומכים עליה ...
ואז ... מגיע הרגע בו ג'ולייט מחליטה לנסוע לאי גרנזי ולראות הכול במו עיניה ...
הספר כתוב כולו בצורת מכתבים , והוא מתאר באותנטיות כמעט את החיים של תושבי גרנזי בין השנים :1940 – 1945.
הסיפור מסופר כל פעם דרך עיניים של אדם אחר .
פעמים אותה סיטואציה מסופרת דרך עיני שני אנשים שונים , היא יכולה להיות מצחיקה עד דמעות , או לחילופין עצובה עד כאב ...
ספר עוצר נשימה על תקופה חשוכה בחיי האנושות , כתוב טוב , מרגש ומצחיק .
רוצו לקרא!