יום רביעי, 25 ביולי 2012

"מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים"

כשהייתי נערה, הייתי קוראת כל ספר על השואה , שרק יצא לאור .
מין תחושת מחויבות כזאת .
שאסור לשכוח, שחייבים לזכור , שמוכרחים לקרא .
כשהפכתי לאם , פתאום לא יכולתי יותר ...
כל ספר שקראתי – דמיינתי את המשפחה שלי .
כל סיפור שהיו מעורבים בו ילדים –דמיינתי את הילדה שלי .
התחלתי לשאול את עצמי , איך אני הייתי נוהגת במצבים הבלתי יאמנו אשר קראתי עליהם .
חווית הקריאה על השואה – הפכה קשה מנשוא .
זה כאב מדי...
מאז , עברו הרבה שנים . אבל קריאת ספרים בנושא , עדיין קשה לי , אם כי לא באופן מוחלט כמו שקרה כשהייתי אם צעירה ...
מדי פעם כשמגיע לידיי ספר שמספר על תקופת מלחמת העולם השנייה , מנקודת מבט קצת אחרת ולאו דווקא מנקודת המבט היהודית - אני ממהרת לקרא .

כזה הוא הספר: " מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים" , מאת: מרי אן שייפר ואנני בארוז .
גרנזי הוא אי שנמצא בתעלת למאנש , בין אנגליה לצרפת .
אני מודה שעד שלא קראתי את הספר – לא ידעתי שקיים מקום שכזה , ואחרי שקראתי , מתחשק לי מאוד לנסוע לשם ...
הסיפור מתרחש בחלקו בלונדון ובחלקו באי גרנזי .
הסופרת מביאה את סיפורם של אנשי האי המופלא הזה ,בתקופת מלחמת העולם השנייה . היא עושה זאת בדרך מלאת הומור , למרות שהיא מספרת גם על סבל, מחסור ורעב .
 
סיפורינו מתחיל בשנת 1946 - לאחר שהמלחמה הסתיימה , כאשר סופרת צעירה ומוכשרת בשם ג'ולייט מקבלת מכתב מאיש צעיר , תושב גרנזי - אשר מצא את כתובתה רשומה בתוך הספר שקרא.
הוא מבקש ממנה למצוא ולשלוח לו את הביוגרפיה של הסופר .
בה בעת הוא מספר לה על מועדון ספרותי שהוא וחבריו הקימו , מועדון אשר נוצר בהברקה של רגע - כדי להגן על חבריו ממעצר הגרמנים .
המועדון הזה עזר לכל חבריו להתמודד עם קשיי היום יום בזמן שהגרמנים שלטו באי , משנת 1940 ועד לסיום המלחמה .
ג'ולייט מסתקרנת למקרא מכתבו של הבחור ועונה לו במכתב משלה ...
היא מבקשת לדעת עוד פרטים על המועדון ועל תושבי האי .
הבחור דואג שעוד אנשים מהאי יכתבו לג'ולייט מכתבים ויספרו לה את נקודת מבטם על חייהם בשנות המלחמה , ועל חברותם במועדון הספרותי ...
תוך כדי חליפת המכתבים מתוודעת ג'ולייט לתושבי האי ולחייהם .
לאליזבט המקסימה שאף פעם לא הולכת בתלם ,לדאוסי השקט והרציני , לקיט – בתה של אליזבט שאביה הוא חייל גרמני , לאמיליה המבוגרת שבחברה שכולם סומכים עליה ...
ואז ... מגיע הרגע בו ג'ולייט מחליטה לנסוע לאי גרנזי ולראות הכול במו עיניה ...
הספר כתוב כולו בצורת מכתבים , והוא מתאר באותנטיות כמעט את החיים של תושבי גרנזי  בין השנים :1940 – 1945.
הסיפור מסופר כל פעם דרך עיניים של אדם אחר .
פעמים אותה סיטואציה מסופרת דרך עיני שני אנשים שונים , היא יכולה להיות מצחיקה עד דמעות , או לחילופין עצובה עד כאב ...
ספר עוצר נשימה על תקופה חשוכה בחיי האנושות , כתוב טוב , מרגש ומצחיק .

רוצו לקרא!



יום שני, 16 ביולי 2012

בואו נדבר על צבא ההגנה לישראל ...

כל כך הרבה מהומה סביב הנושא הזה .
כן ללכת לצבא , לא ללכת לצבא ...
כן חרדים בצבא , לא חרדים בצבא ... 
כולם צריכים לשאת בנטל , כולם צריכים להתגייס ... ויכוח פוליטי , ויכוח עקרוני ...
ואם באמת פתאום יגייסו את כולם?  את  החרדים , כמובן ...לא תהיינה בעיות יותר? 
איך למשל יתארגנו עם האוכל?  יספקו לכל אחד את הכשרות שהוא מעדיף?
כל פעם שהנושא שוב עולה , אני נזכרת בעצמי ובבחירה שלי כשזה הגיע לשלב הזה בחיים שלי.
כשאני הייתי בת שש עשרה והגיע הרגע להתחיל לחשוב , צבא או שירות לאומי?
לי לא הייתה התלבטות . 
היה לי ברור לגמרי שאני הולכת לצבא .
לא הייתי מוכנה לשמוע בכלל על אופציה אחרת . 
אבא שלי , שלא אהב את הרעיון ניסה בכל דרך שהיא לשכנע אותי לוותר על הרעיון וללכת ל"שירות לאומי" .  אבל אני התעקשתי . 
רציתי ללכת לצבא .
רציתי ללבוש את מדי צבא ההגנה לישראל .
אז  לא היו כל כך הרבה מסגרות לבנות דתיות בצבא . האפשרויות היו יותר מוגבלות  ממה שיש היום לצבא להציע לבנות דתיות .
יכול להיות שבגלל שגדלתי במקום חילוני היה בי צורך להראות שגם בנות דתיות יכולות לשרת בצבא .
התגייסתי .
לא תמיד זה היה פשוט , אני מודה . 

במהלך הטירונות , שבת אחת נשארנו בבסיס ...
אני לא זוכרת הרבה מהשבת ההיא ... אבל את יום שישי ההוא , אני זוכרת מצוין ...
שעת הדלקת הנרות התקרבה , ולנו היה מסדר .  כזה שצריך לצחצח ולסדר כל דבר . 
חדרים , שירותים ,נשק . אחרי שהכול מוכן לביקורת , כולן עומדות במקומן ומחכות למ"כיות שתעשינה ביקורת ואז הקצינה מגיעה לביקורת הסופית ...
המ"כיות היו מבוגרות מאיתנו אולי בחצי שנה ...

חמש דקות לפני הדלקת  הנרות , אנחנו מחכות לביקורת שמתעכבת ... "עוד רגע מדליקים נרות" , אני חושבת לעצמי  "אני חייבת לרוץ למטה כדי להספיק"... 
המ"כית  לא הגיעה  ואני "נטשתי"  את מקומי ורצתי במורד המדרגות לקומה הראשונה שם הכנתי את הנרות ... 
"עמדי במקום!"  צעקה עלי המ"כית שהופיעה פתאום .
"אני צריכה להדליק נרות"  עניתי לה בעודי ממשיכה לרדת במדרגות .
"עצרי מיד!" היא  צרחה עלי ... 
נעצרתי .
הסתכלתי על הבחורה שהייתה בערך בגילי ואמרתי לה בשקט אבל במילים ברורות :"אני צריכה להדליק נרות עכשיו" . 
"יש לך מסדר עכשיו"  ענתה לי בגסות . 
ואז הקצינה הגיעה . 
 אחר כך התברר שהיא הייתה בוגרת אולפנא . היא הסתכלה על שתינו ואמרה לי :"רוצי  להדליק נרות "...  

היום כשאני חושבת על הסיטואציה ההיא ,  אני מניחה  שהבחורה שאז הייתה המ"כית שלי – לא ידעה מה זה זמן הדלקת נרות ואז  לא היה לי זמן להסביר לה .  אני מניחה שהיא לא עשתה משהו בכוונה .

בטקס  הסיום של הטירונות כשצעדנו על מגרש המסדרים הגדול , ראיתי את אבא שלי  בקהל , מרחוק ...
הוא ניסה למצוא אותי בין העשרות הרבות של הבנות שהיו שם .  כשהוא מצא אותי הוא נופף לי בגאווה והתרגשות  ...כי   אחרי שהוא  הבין כמה זה חשוב לי , הוא זרם איתי ...
אני מאוד אהבתי את הידיעה שאני חיילת , הייתי כל כך גאה במדים שלי , שגם כשחזרתי הביתה לא הייתי ממהרת להחליף בגדים כמו בנות אחרות ...  ורק האיש שלי , שאז עוד היה בסטאטוס של חבר , היה מעיר לי לפעמים  בקוצר רוח : "תלבשי  כבר משהו אחר"...
מבחינתי  המדים היו בגדי מלוכה ...

כשהבנות  שלי הגיעו לגיל  שבו הן היו צריכות להחליט  האם ללכת לצבא או לשירות לאומי ...
גם להן לא הייתה התלבטות ...  לשתיהן היה ברור  שהן הולכות לשירות לאומי ...
אני דווקא ניסיתי לכוון אותן  לצבא , אבל הבחירה שלהן  הייתה אחרת .
שתיהן תרמו את חלקן ועשו דברים נפלאים בשירות ,
אני בכל מקרה על חווית הצבא שלי  לא הייתי מוותרת ....

יום שני, 9 ביולי 2012

אחי - שתמיד יהיה בשבילי הכי ...

כשהיינו קטנים תמיד היינו צמד חמד .
שני בלונדיניים שאי אפשר להפריד ביניהם .
הוא עם העיניים הכחולות והתלתלים ,
שהיה שובב שאין לתאר ,
תמיד מחפש הרפתקאות ...
תמיד ממציא תעלולים חדשים ...
ואני  הבוגרת  (רק בשנה) משתרכת אחריו ומזהירה מפני הסכנות ...
"בוא לא נטפס , זה גבוה" ...  (כמובן שאני נפלתי בסוף) .
"אמא לא מרשה לשחק בגפרורים" ... (והוא : "אמא לא בבית")...
"סבא יכעס נורא אם תיגע בזה"... (כשסבא שלנו הבין שהתגלה  המחבוא של הרובה שהיה לו בבית ... הוא החזיר את הרובה - מיד)...
הוא  שלא אהב להפסיד ...
כששיחקנו יחד במשחק קופסה (היו משחקים כאלו פעם) ...  והייתי כמעט מנצחת ... הוא היה זורק את לוח המשחק על הרצפה ובורח ...

אחר כך כשגדלנו והלכנו לבית הספר , הייתי שומרת עליו .
אם מישהו היה מרביץ לו - הוא היה חוטף ממני מיד .
גם אם זה היה ילד שמבוגר ממני .
תמיד הגנתי עליו .
כשהשנים חלפו , הוא צמח וגדל ועבר אותי בגובה , אבל תמיד הוא נשאר אחי הקטן .
שנינו הלכנו לצבא , לאוניברסיטה , התחתנו ...
הוא נהיה מהנדס , עם חליפה מחויטת ומראה של מליון דולר .
עבודה טובה ובית יפה ...
ואז ...  הוא נסע לארצות הברית .
לשלושה חודשים .
מאז עברו שלוש עשרה שנים .
הוא - עם המשפחה שלו שם ...
ואנחנו - כולנו פה .
הם באים  לבקר זה נכון .
אבל לראות את אחיך לשבועיים - פעם בשנה ... זה לא מה שדמיינתי אף פעם .
אם אתם שואלים אותי , אני לא הייתי יכולה לחיות רחוק מהמשפחה שלי .
אבל לא כולם כמוני ולא כולם חושבים אותו דבר .
הייתי יכולה לספר שאני לא אומרת לו כלום ולא מתערבת ...
אבל זה לא ככה ...
אמרתי לו הרבה פעמים שאני חושבת שהמקום שלו פה , איתנו .
אבל הפסקתי להגיד ...
זה צריך לבוא ממנו .
אם הוא לא רוצה לחיות כאן , מה יעזור מה שאני אגיד?
מצד שני ... זה רק נעשה קשה משנה לשנה ההיעדרות שלו .
עוד אירוע שלנו שהוא מפסיד ,
ועוד חג בלעדיו ,
ועוד שבת שיכולנו להיות ביחד ...
כשאמא שלנו הייתה חולה , במהלך שנת חייה האחרונה , הוא הגיע לארץ כמעט כל חודשיים כדי להיות איתנו , להיות עם אמא ואז חלקנו ביננו את האחריות הגדולה של הטיפול בה .
כשהיינו מסתובבים בבית החולים בימים של הטיפולים הכימותרפיים - הרבה פעמים שמתי לב שאנחנו מושכים מבטים ...
הייתי צוחקת אליו בשקט :"תראה כולם מסתכלים עלינו"...
והוא היה עונה :"אף אחד לא מסתכל זה רק בדמיון שלך"...
אבל שפטו בעצמכם : אני עם החצאית הארוכה וכיסוי הראש , הוא גבוה וחתיך עם עגיל באוזן וגלוי ראש ...בדרך כלל זרועותינו שלובות ...  לא הייתם מסתכלים???

בימי מחלתה של אמא שלנו - היינו הרבה מאוד ביחד ,
פעם אחת אחרי חמישה לילות שלא עצמתי עין , כי ישבתי לידה  ...
הוא , הצעיר לקח פיקוד ואמר : "לכי לישון עכשיו ! אני צריך אותך ערנית ובמלוא החושים , את לא ישנה כבר כמה לילות  ואסור שתאבדי ריכוז " .
הוא צדק . אנחנו טיפלנו באמא והתעסקנו עם חומרים מסוכנים , ואני הקשבתי לו והלכתי לישון כמה שעות ...
בשנה הזאת , השנה הכואבת שצרובה לכולנו בלב ,השנה האחרונה שלנו עם אמא גיליתי עוד דברים  באחי הקטן ...הבנתי  שהוא כבר מזמן  לא קטן ... הוא גדול ורחב לב , עם עוצמות וכוחות ושיקול דעת . ובשנה הזאת  היינו ביחד יותר מכל השנים שקדמו לה ...

ועכשיו ... שוב נגמרה החופשה שלו  והוא חזר לארה"ב .
ואני כמו בכל שנה ... כבר מתגעגעת ,
לאחי -
שתמיד יהיה בשבילי הכי הכי ...