יום שני, 27 בדצמבר 2010

"רוני ושמחי בת ציון"...

בשבוע האחרון לחייה של אמא , יצאנו אחותי ואני לרגע למספרה .
בעודנו צועדות בשביל המוליך לשם ,
אומרת פתאום אחותי :"תראי ... השמש זורחת והשמיים כחולים"...
אני מסתכלת עליה בשקט ולא עונה ...
"החיים שלנו נעצרו והכל רגיל בחוץ"... היא מוסיפה .
זה באמת לא יאומן , איך הכל ממשיך ...
אמא שלנו כבר לא פה ...והכל ממשיך כרגיל .
השמש זורחת , השמש שוקעת , לילה ויום ,
הקיץ היה וחלף , הגיע סוג של חורף ... 
ואמא שלנו לא פה ... 
למרבה הפלא , החיים ממשיכים ...
ועם הכאב , הצער והגעגועים ,  יש גם שמחה פתאום ...
לאחי האהוב , שכבר כתבתי עליו : כאן
נולדה בת שלישית .
אחי , שביליתי בביתו הרחוק  עם אבא - בנובמבר האחרון ...
כל נובמבר התפללתי בסתר ליבי ... שהקטנה תגיע כבר ,
כדי שאספיק לפוגשה לפני שאני חוזרת לארץ...
אך היא ... הגיעה מתי שנוח לה ...
בלי להתחשב בדודתה חסרת הסבלנות ...
רוני שלנו הגיחה לעולם ב - 14 לדצמבר  בלילה - שעון אטלנטה ...
את צהלות השמחה שלי ... אני מניחה ששמעו  בקצה העולם ...
כמעט כמו צהלות השמחה של אמא שלי - כשאני ילדתי את נכדתה הבכורה ...
הנכדה הארבע עשרה  של סבתא ציונה נולדה ...
תינוקת קטנטונת , עטורת  רעמה של שיער שחור ...
שדומה להפליא לסבתה ...
סבתא - שאותה היא לא תכיר ...
רוני שלנו ...
רוני - ציונה שלנו ...
רוני ושמחי בת ציון ..

יום שבת, 11 בדצמבר 2010

פוסט על איש אחד שאני לא מכירה ...

רציתי לפגוש אותו ,
את האיש הזה שאני לא מכירה ,
רציתי לחבק אותו ...
את האיש הזה שאני לא מכירה ...
רציתי להסתכל בעיניו ,
של האיש הזה שאני לא מכירה...
ולהודות לו ,
לאיש הזה שאני לא מכירה ...

רציתי לכתוב לו מכתב ,
לאיש הזה שאני לא מכירה...
רציתי להשתמש במילים הכי יפות שלי ...
רציתי להגיד לו ...
לאיש הזה שאני לא מכירה ...
ששום מילה לא מספיקה בשביל לתאר
מה הוא עשה בשביל המשפחה שלנו ,
שזה לא מובן מאליו ...
ההבנה והאמפטיה שלו ...
כמה טוב היה לנו
כשהיינו כולנו ביחד
בזמנים לא פשוטים בכלל ...

רציתי לשלוח לו מייל ,
לאיש הזה שאני לא מכירה ...
רציתי לכתוב לו בדואר אלקטרוני
את מה שאני מרגישה ...
רציתי כל-כך שידע ...
רציתי כל-כך להגיד לו תודה ...

ולא פגשתי אותו ...
ולא כתבתי לו מכתב ...
ולא שלחתי לו מייל ...

ורציתי כל-כך להגיד תודה ,
לבחור אחד צעיר ,
שבגדלות רוחו ,
איפשר לנו להיות ביחד
בזמנים האחרונים שלנו , עם אמא ...

יום ראשון, 5 בדצמבר 2010

פוסט בלי אימא ...

חודש וחצי לא הייתי פה ...
חודש וחצי לא כתבתי פוסט ...
מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה , לפני כמעט שנתיים - לא היה חודש שלא כתבתי .
אפילו בחודשים הכי קשים , כתבתי לפחות פוסט אחד ...
אז מה קרה בנובמבר 2010?
למה בארכיון של הבלוג שלי - אין פוסטים בנובמבר 2010?
האמת היא שיש לי סיבה ממש מוצדקת ...
מאז שאימא איננה קשה לנו מאוד ...
הסופיות של המוות היא בלתי נתפסת בעיני , למרות שאני בנאדם מבוגר ...
כל דבר מזכיר אותה , לכל מקום שאני הולכת - הלכתי לשם איתה ...
כל ארון שאני פותחת מלא בדברים שהיא קנתה לי ...
כל התכשיטים הכי יפים שלי - הם מתנות ממנה ...
כל דבר שקורה לי , אני רוצה לספר לה ... ואי אפשר .
אין לי אמא ...
ולאבא שלי - אין את אישתו ...
וכל מילה שאני אוסיף כאן , רק תגרע .
מי שאיבד בן זוג אחרי כל-כך הרבה שנים ואהבה כל-כך גדולה ... בטח יבין על מה אני מדברת ...
ועצוב לנו , וקשה לנו וריק לנו בלעדיה ...
לכן ...
בגלל כל הדברים שמניתי כאן , ועוד רבים אחרים שלא הזכרתי ...
החלטתי לעשות מעשה ...
זה מעשה לא קטן ... גילגלתי לי את הרעיון הרבה בראש , עד שהעליתי אותו על דל שפתי ...
סיפרתי לאיש שלי , שמיד אמר :"רעיון מצוין לכי על זה"...
ואז באתי לאבא ...
ואמרתי לו:"אבא יש לי רעיון" ...
ואבא מקשיב ואומר : "רעיון לא טוב בכלל , אני לא מסכים" ...
אבל אני לא מוותרת ...
"אבא , זה רעיון מצוין . זה מה שאימא הייתה רוצה שנעשה" ...
אני מזכירה לו שבאחת הנסיעות שלנו לבילנסון ... כשאני יושבת במכונית מאחור , היא פתאום הסתובבה אלי ואמרה: "כשאני אבריא , אבא אני ואת נוסעים לטיול " ...
היא הסתכלה עלי , ואני הסתכלתי עליה ... ושתינו חייכנו , ושתינו ידענו כל אחת בליבה שהיא כבר לא תבריא ...
אני רוצה לנסוע .
אני רוצה להתרחק מפה .
אני רוצה לנסוע עם אבא שלי ...
ואבא משתכנע ...
ואנחנו נוסעים ...
לאחי , לגיסתי , לאחייניות המקסימות שלי ...
נסענו לחודש ...
אבל בלי אימא ...