יום שבת, 26 בינואר 2013

יום הולדת ארבע ... לבלוג כמובן ...

הנה עוד שנה עברה לה והבלוג כבר בן ארבע ...
כמעט פיספסתי את התאריך , תאמינו או לא ...
אני זוכרת שזה בינואר ברור ...
אני אפילו זוכרת את התאריך המדויק שבו כתבתי את הפוסט הראשון  שלי ...
אני זוכרת אפילו שאחרי שכתבתי את הפוסט הראשון לא הייתי בטוחה שיהיה שני ,
אבל האמת היא שזה כל כך מצא חן בעיני ... שמצאתי את עצמי כותבת עוד ועוד ...
אני חייבת כמובן להזכיר את האיש היקר הזה שבלעדיו כל זה לא היה קורה ....
כמו שכתבתי בפוסטים קודמים שבהן חגגתי לבלוג שלי  יום הולדת , הכל התחיל באותו קורס  לפני ארבע שנים
שאני בכלל לא התכוונתי ללכת אליו ....
והשאר הסטוריה ...
יגאל היקר הצליח להדביק אותי בהתלהבות שלו מבלוגים ,
ולמרות שאני כותבת פחות ממה שהייתי רוצה -  אני כותבת .
הרבה דברים קרו כאן בשנה החולפת ...
אחד החשובים שבהם הוא שעורך עיתון מקומי  גילה את הבלוג הזה ...
הוא קרא , התלהב , והזמין אותי לכתוב טור קבוע בעיתון שלו ...
שזה מאוד החמיא לי , אני מודה  וגם הייתה לי הזדמנות לכתוב בעיתון פוסטים שהעליתי לבלוג עם איזכור של הבלוג בסוף הטור .
גם זה בהמלצתו האדיבה של יגאל ...

אז בואו נדבר קצת על חתן השמחה ....
הרבה לא השתנה בו מבחינה ויזואלית בארבע שנים האלו ...
גם בגלל  שאני לא מוצאת זמן לעשות את זה ,
גם בגלל שאני פוחדת שכל שינוי שאני אעשה יחרב אותו (וזה כבר קרה לי פעם  , ניסיתי לשנות משהו , הכל פתאום נהיה הפוך , נכנסתי להיסטריה שחבל על הזמן ... ועד שהצלחתי להחזיר אותו למראה שהייתי מרוצה - יצאה לי הנשמה) ... 
וגם בגלל ...
וזאת הסיבה העיקרית אני חושבת ... שזה לא נראה לי כזה חשוב ...
לא יודעת ... תמונות , צבעים ורעש נראים לי מינוריים בבלוג .
מה שנכתב פה , הוא מה שחשוב בעיני.
ומי שמכיר קצת את האופן שבו אני כותבת , יודע שבכל פוסט מושקעת הרבה מחשבה והמון לב ...
לפעמים אני כותבת פוסט שלוש פעמים במחברת שלי , עד שאני מעלה לרשת ...
וגם אז ... עד שאני מקליקה על  "פרסם" יכולות לעבור כמה שעות ...
כמו שכתבתי בפוסט הקודם כשמלאו לו שלוש ...
הקוראת מספר אחת שלי כבר לא פה לצערי ...
ואני חייבת להזכיר אותה , קודם כל מפני שהיא כל כך חסרה לי ,
אבל מעבר לזה , הבלוג הזה הוא גם בזכותה ...
היא כך כך נהנתה לקרא בו ,
הייתה כל כך גאה , אז גם כשלא היה לי חשק לכתוב ,
עשיתי את זה בשבילה ....
ואחרי שהיא עזבה אותנו ...
אין לי ספק שהיא הייתה רוצה שאמשיך ...
הרי היא הייתה בטוחה שאני מינימום שייקספיר ...
וגם אם זה בוודאות לא נכון , זה נעים שהיא  חשבה עלי ככה ...
לא התכוונתי שהבלוג הזה יהיה בלוג אישי , אבל ככה יצא .
מצאתי את עצמי בלי הרבה בעיה מספרת על כל מיני חוויות , שהיה נראה לי בסדר לשתף .
ופתאום התחלתי לקבל מיילים מאנשים שנגעתי להם בלב והתרגשו ...
ופתאום החוויה שלי , שהייתה נראית לי הכי שלי - מסתבר שעוד מישהו הרגיש כך לפני ...

ובכל זאת , זה יום הולדת ...
אז מה נאחל לו -לבלוג ?
שימשיך להיות לנו כייף ביחד .
שאנשים שאני לא מכירה יכתבו לי מייל שהם נהנו לקרא ...
שאני אמשיך לכתוב ... אולי מי יודע , אולי פעם החלום של אימא שלי יתגשם ...
אולי אני אכתוב ספר ....
 

יום רביעי, 9 בינואר 2013

כנס מנהלי ספריות 2012

טוב , אני חייבת הקדמה קטנה .
לקח לי יותר מדי זמן להעלות את הפוסט הזה , בכל זאת הכנס היה לפני חודשיים ...
פשוט לפעמים ... בחיים כמו בחיים האנרגיות שלי מופנות לדברים אחרים .
אז למרות שהכל היה כתוב - כבר יומיים אחרי הכנס ...  במחברת המפורסמת שלי ,זאת שאני כותבת בה כל דבר לפני שאני מעלה לרשת , רק עכשיו אני מתפנה להעלות את הכתוב לכאן .
אז הנה הסיכום , מנקודת  המבט הכי פרטית שלי ...

הכל התחיל כמובן מזה שחיפשתי במפה : איפה זה בכלל קיבוץ הגושרים? ...
"מה זה? מישהו השתגע?" ... חשבתי בבהלה ראשונית . "למה לגרור אותנו כל-כך רחוק?" ...
ואז נזכרתי שבעצם צריך להתחשב גם בצפוניים . תמיד הם נוסעים למרחקים , אז מותר גם לדרומיים לנסוע קצת , לא נורא ...חוץ מזה כל הארץ הזאת , היא כזאת קטנטנה ... אז מה אני מקטרת בכלל ...
אז ...  מתל אביב בהסעה לצפון - שלוש שעות ...
היה שמח .
פיטפטנו , צחקנו , הכרנו מנהלות חדשות .
הייתה אחלה נסיעה , ואני ממש לא חובבת נסיעות באוטובוס ...
השנה הכנס היה בסימן הפרידה מויקטור ...
ההרצאה הראשונה של הסופרים אמנון שמוש ומשה סקאל - לא דיברה אלי ...
אמנון שמוש דיבר על :"כתיבה מזרחית"  לעומת :"כתיבה אשכנזית" ...
פעם ראשונה שאני שומעת את המונחים הללו ...
אני מודה שכל פעם שהשד העדתי , יוצא מהבקבוק אני מתרגזת .
מכל מיני סיבות שאני לא אפרט עכשיו .  דווקא בגלל שאני אשכנזיה , דווקא בגלל שגדלתי בחברה מזרחית ... דווקא בגלל שבן זוגי היקר - הוא גבר מזרחי . יש לי הרבה מה להגיד בנושא ... אבל עזבו ...
כשיצאנו מההרצאה וכולי עצבים ... הרגיעה אותי בשניה חברתי הטובה ...
"עזבי , הוא עבר את השמונים ... כתב בתקופה אחרת משלנו ... אל תכעסי עליו"...
צודקת , אין מה להגיד .
עדיף להשקיע את האנרגיות בדברים מהותיים יותר .

אירוע הפרידה מויקטור  היה מרגש במיוחד .
לצלילי מחיאות כפיים סוערות נכנס ויקטור לאולם מלא אורחים מכובדים , ומנהלי ומנהלות ספריות .
ויקטור פורש וכולנו נרגשים ונרגשות .
מאז שאני זוכרת את עצמי בספרייה , ויקטור היה שם .
תמיד קשוב , תמיד אכפתי , תמיד עניני , כשטובת הקוראים הוא הכוח המניע אותו - בכל שנות עבודתו רבת הפעלים .
"מלך הספרים" - כך כינה אותו אבשלום קור שהנחה את הערב המרגש ..
ויקטור הוביל מהפכה בספריות הציבוריות והפך אותן למרכזים קהילתיים, תרבותיים המשרתים את כלל הקהילה .
הרבה אנשים מכובדים בירכו את ויקטור .
ראינו סרט מרגש שהפיקו לכבודו , הקשבנו לשירו המרגש של פרנק סינטרה : 
I did my way  שהיה כל-כך במקום ... ולסיום ארבע מנהלות ספריה מוכשרות במיוחד : יורית , תרצה , סיגלית ואווה - שרו לויקטור שיר שהן כתבו לפני המנגינה של :"אהבה בת עשרים" .
היה ערב מדהים , מרגש , מתוכנן בקפידה ובאמת מגיע למארגנים יישר כוח גדול .

ויקטור בהחלט ראוי לכבוד הכבוד לו זכה בערב זה .
ישבתי באולם , מקשיבה למילים החמות שנאמרו על האיש ונזכרתי באירוע אישי שהיה לי איתו לפני שנתיים וחצי ...
זה היה סמוך מאוד לזמן בו איבדתי את אימי .
הייתי בספרייה , שקועה בניירת  ומזוית העין ראיתי מישהו מגיע לספרייה ומסתכל על הלוח בו כתובות שעות פעילות הספרייה .
לא הרמתי את הראש כי באמת הייתי עסוקה , אבל אני זוכרת שחשבתי לעצמי :"כמה זמן בנאדם מסתכל על השעות?"...
ואז ... הדלת נפתחה ושמעתי קול מוכר אומר לי :"שלום".
עכשיו הרמתי את הראש ... וראיתי להפתעתי את ויקטור , שהיה מסתבר בביקור בחוף אשקלון  והחליט על הדרך לקפוץ לבקר אצלנו ...
מאוד שמחתי לקראתו , והוא שאל :"מה שלומך?" ...
ומצאתי את עצמי אומרת :" האמת ... לא כל כך טוב  ויקטור" ...
והוא שאל :"מה קרה?" ...
ואני עניתי :" איבדתי את אימא שלי לפני שבועיים"...
והוא אמר :"אני כל כך מצטער , אני משתתף בצערך "...
ואני אמרתי :" היא הייתה כל-כך צעירה"...
והוא שאל :" בת כמה?" ...
ואני עניתי .
והוא אמר :"אוי ואבוי ... היא הייתה בגילי"...   ואחרי רגע של שתיקה  הוסיף בחיוך גדול :" את יכולה להיות הבת שלי"...
והוא ישב איתי בספרייה , לפני כשנתיים וחצי , כשכל נשימה שנשמתי הכאיבה לי מרוב צער ...
ושוחחנו על המון נושאים , אישיים ומקצועיים ... וכל פעם כשמישהו נכנס הוא הפסיק לדבר והניד בראשו כאומר : "יש לך קהל , טפלי בו"...
אני זוכרת שאחרי שהוא הלך חשבתי לעצמי :"איזה איש מדהים"...

התחלנו את הבוקר ביום השני להשתלמות עם יוסי יסעור . הוא דיבר על ההגיון של קבלת החלטות .
הצחיק אותנו עד דמעות , זאת הייתה דרך נהדרת להתחיל את היום .
אחר כך יצאנו לטייל .  אני בחרתי בטיול של ה"קשישים "...  אלו שנוסעים ממקום למקום באוטובוס .
התחלנו בשאר ישוב , באנדרטה המדהימה שעשו לזכר חללי אסון המסוקים , המשכנו לאריה השואג בתל-חי
וסיימנו ב"מצפה בניה"  לזכרו של בניה ריין .
אני נהניתי .

הרצאה נוספת שהרשימה אותי מאוד וגם גרמה לי להחוויר מחרדה , הייתה הרצאתו של גלעד האן .
גלעד הוא חוקר עבירות ופשעי מחשב .
האולם כולו הזדעזע  כאשר גלעד סיפר לנו איך פועלים פדופילים ברשת .
איך ילדים יכולים להיפגע דרך הרשתות החברתיות .
וכמה חשוב ללמד ילדים גלישה בטוחה מהי .
זאת הייתה הרצאה שהשאירה בי חותם עמוק .
אני מודה שנבהלתי מאוד .
למרות שהבנות שלי כבר גדולות , היה מבהיל להקשיב לנתונים .
איך אנשים מתחזים , מרמים ופוגעים בילדים תמימים .

הכנס היה מעולה . אבל כאמור , כמו שאני תמיד מסיימת פוסטים על כנסים והשתלמויות ...
הלמידה הכי טובה והכי פוריה , היא בארוחות , בהפסקות , בשעות הקטנות אל תוך הלילה ...
הזמן שבו ישבנו אחת עם השניה  והקשבנו לאיך עושים דברים במקומות אחרים .
אז זהו , למרות המרחק הגדול שנדרש מאיתנו לנסוע , ולמרות הטעות המרגיזה בתעודה של סיום ההשתלמות , שכל הפרטים שלי שם שגויים ...   היה אחלה כייף .
נהניתי , למדתי , ונתראה בכנס הבא . אולי בעצם לפני ...