הנה עוד שנה עברה לה והבלוג כבר בן ארבע ...
כמעט פיספסתי את התאריך , תאמינו או לא ...
אני זוכרת שזה בינואר ברור ...
אני אפילו זוכרת את התאריך המדויק שבו כתבתי את הפוסט הראשון שלי ...
אני זוכרת אפילו שאחרי שכתבתי את הפוסט הראשון לא הייתי בטוחה שיהיה שני ,
אבל האמת היא שזה כל כך מצא חן בעיני ... שמצאתי את עצמי כותבת עוד ועוד ...
אני חייבת כמובן להזכיר את האיש היקר הזה שבלעדיו כל זה לא היה קורה ....
כמו שכתבתי בפוסטים קודמים שבהן חגגתי לבלוג שלי יום הולדת , הכל התחיל באותו קורס לפני ארבע שנים
שאני בכלל לא התכוונתי ללכת אליו ....
והשאר הסטוריה ...
יגאל היקר הצליח להדביק אותי בהתלהבות שלו מבלוגים ,
ולמרות שאני כותבת פחות ממה שהייתי רוצה - אני כותבת .
הרבה דברים קרו כאן בשנה החולפת ...
אחד החשובים שבהם הוא שעורך עיתון מקומי גילה את הבלוג הזה ...
הוא קרא , התלהב , והזמין אותי לכתוב טור קבוע בעיתון שלו ...
שזה מאוד החמיא לי , אני מודה וגם הייתה לי הזדמנות לכתוב בעיתון פוסטים שהעליתי לבלוג עם איזכור של הבלוג בסוף הטור .
גם זה בהמלצתו האדיבה של יגאל ...
אז בואו נדבר קצת על חתן השמחה ....
הרבה לא השתנה בו מבחינה ויזואלית בארבע שנים האלו ...
גם בגלל שאני לא מוצאת זמן לעשות את זה ,
גם בגלל שאני פוחדת שכל שינוי שאני אעשה יחרב אותו (וזה כבר קרה לי פעם , ניסיתי לשנות משהו , הכל פתאום נהיה הפוך , נכנסתי להיסטריה שחבל על הזמן ... ועד שהצלחתי להחזיר אותו למראה שהייתי מרוצה - יצאה לי הנשמה) ...
וגם בגלל ...
וזאת הסיבה העיקרית אני חושבת ... שזה לא נראה לי כזה חשוב ...
לא יודעת ... תמונות , צבעים ורעש נראים לי מינוריים בבלוג .
מה שנכתב פה , הוא מה שחשוב בעיני.
ומי שמכיר קצת את האופן שבו אני כותבת , יודע שבכל פוסט מושקעת הרבה מחשבה והמון לב ...
לפעמים אני כותבת פוסט שלוש פעמים במחברת שלי , עד שאני מעלה לרשת ...
וגם אז ... עד שאני מקליקה על "פרסם" יכולות לעבור כמה שעות ...
כמו שכתבתי בפוסט הקודם כשמלאו לו שלוש ...
הקוראת מספר אחת שלי כבר לא פה לצערי ...
ואני חייבת להזכיר אותה , קודם כל מפני שהיא כל כך חסרה לי ,
אבל מעבר לזה , הבלוג הזה הוא גם בזכותה ...
היא כך כך נהנתה לקרא בו ,
הייתה כל כך גאה , אז גם כשלא היה לי חשק לכתוב ,
עשיתי את זה בשבילה ....
ואחרי שהיא עזבה אותנו ...
אין לי ספק שהיא הייתה רוצה שאמשיך ...
הרי היא הייתה בטוחה שאני מינימום שייקספיר ...
וגם אם זה בוודאות לא נכון , זה נעים שהיא חשבה עלי ככה ...
לא התכוונתי שהבלוג הזה יהיה בלוג אישי , אבל ככה יצא .
מצאתי את עצמי בלי הרבה בעיה מספרת על כל מיני חוויות , שהיה נראה לי בסדר לשתף .
ופתאום התחלתי לקבל מיילים מאנשים שנגעתי להם בלב והתרגשו ...
ופתאום החוויה שלי , שהייתה נראית לי הכי שלי - מסתבר שעוד מישהו הרגיש כך לפני ...
ובכל זאת , זה יום הולדת ...
אז מה נאחל לו -לבלוג ?
שימשיך להיות לנו כייף ביחד .
שאנשים שאני לא מכירה יכתבו לי מייל שהם נהנו לקרא ...
שאני אמשיך לכתוב ... אולי מי יודע , אולי פעם החלום של אימא שלי יתגשם ...
אולי אני אכתוב ספר ....
כמעט פיספסתי את התאריך , תאמינו או לא ...
אני זוכרת שזה בינואר ברור ...
אני אפילו זוכרת את התאריך המדויק שבו כתבתי את הפוסט הראשון שלי ...
אני זוכרת אפילו שאחרי שכתבתי את הפוסט הראשון לא הייתי בטוחה שיהיה שני ,
אבל האמת היא שזה כל כך מצא חן בעיני ... שמצאתי את עצמי כותבת עוד ועוד ...
אני חייבת כמובן להזכיר את האיש היקר הזה שבלעדיו כל זה לא היה קורה ....
כמו שכתבתי בפוסטים קודמים שבהן חגגתי לבלוג שלי יום הולדת , הכל התחיל באותו קורס לפני ארבע שנים
שאני בכלל לא התכוונתי ללכת אליו ....
והשאר הסטוריה ...
יגאל היקר הצליח להדביק אותי בהתלהבות שלו מבלוגים ,
ולמרות שאני כותבת פחות ממה שהייתי רוצה - אני כותבת .
הרבה דברים קרו כאן בשנה החולפת ...
אחד החשובים שבהם הוא שעורך עיתון מקומי גילה את הבלוג הזה ...
הוא קרא , התלהב , והזמין אותי לכתוב טור קבוע בעיתון שלו ...
שזה מאוד החמיא לי , אני מודה וגם הייתה לי הזדמנות לכתוב בעיתון פוסטים שהעליתי לבלוג עם איזכור של הבלוג בסוף הטור .
גם זה בהמלצתו האדיבה של יגאל ...
אז בואו נדבר קצת על חתן השמחה ....
הרבה לא השתנה בו מבחינה ויזואלית בארבע שנים האלו ...
גם בגלל שאני לא מוצאת זמן לעשות את זה ,
גם בגלל שאני פוחדת שכל שינוי שאני אעשה יחרב אותו (וזה כבר קרה לי פעם , ניסיתי לשנות משהו , הכל פתאום נהיה הפוך , נכנסתי להיסטריה שחבל על הזמן ... ועד שהצלחתי להחזיר אותו למראה שהייתי מרוצה - יצאה לי הנשמה) ...
וגם בגלל ...
וזאת הסיבה העיקרית אני חושבת ... שזה לא נראה לי כזה חשוב ...
לא יודעת ... תמונות , צבעים ורעש נראים לי מינוריים בבלוג .
מה שנכתב פה , הוא מה שחשוב בעיני.
ומי שמכיר קצת את האופן שבו אני כותבת , יודע שבכל פוסט מושקעת הרבה מחשבה והמון לב ...
לפעמים אני כותבת פוסט שלוש פעמים במחברת שלי , עד שאני מעלה לרשת ...
וגם אז ... עד שאני מקליקה על "פרסם" יכולות לעבור כמה שעות ...
כמו שכתבתי בפוסט הקודם כשמלאו לו שלוש ...
הקוראת מספר אחת שלי כבר לא פה לצערי ...
ואני חייבת להזכיר אותה , קודם כל מפני שהיא כל כך חסרה לי ,
אבל מעבר לזה , הבלוג הזה הוא גם בזכותה ...
היא כך כך נהנתה לקרא בו ,
הייתה כל כך גאה , אז גם כשלא היה לי חשק לכתוב ,
עשיתי את זה בשבילה ....
ואחרי שהיא עזבה אותנו ...
אין לי ספק שהיא הייתה רוצה שאמשיך ...
הרי היא הייתה בטוחה שאני מינימום שייקספיר ...
וגם אם זה בוודאות לא נכון , זה נעים שהיא חשבה עלי ככה ...
לא התכוונתי שהבלוג הזה יהיה בלוג אישי , אבל ככה יצא .
מצאתי את עצמי בלי הרבה בעיה מספרת על כל מיני חוויות , שהיה נראה לי בסדר לשתף .
ופתאום התחלתי לקבל מיילים מאנשים שנגעתי להם בלב והתרגשו ...
ופתאום החוויה שלי , שהייתה נראית לי הכי שלי - מסתבר שעוד מישהו הרגיש כך לפני ...
ובכל זאת , זה יום הולדת ...
אז מה נאחל לו -לבלוג ?
שימשיך להיות לנו כייף ביחד .
שאנשים שאני לא מכירה יכתבו לי מייל שהם נהנו לקרא ...
שאני אמשיך לכתוב ... אולי מי יודע , אולי פעם החלום של אימא שלי יתגשם ...
אולי אני אכתוב ספר ....