יום ראשון, 27 ביוני 2010

ארבע שנים

בארבע שנים  ילד  נולד , לומד  ללכת ולדבר , הולך למעון  ומתחיל  את הגן .
בארבע  שנים  אפשר  להתחיל  ללמוד  לתואר ראשון  ולסיים אותו .
בארבע  שנים  אפשר  להתחיל  כתה א'  ולסיים  כתה  ד' .
בארבע  שנים  אפשר  לגמור  שלוש  שנים  סדיר  ועוד  שנה אחת  בקבע .
בארבע  שנים  אפשר  ללדת  ארבעה  ילדים .
בארבע  שנים  אפשר  להתחיל  תיכון  ולסיים  אותו .
בארבע  שנים  אפשר  לעבור  דירה  כמה  פעמים , לעשות  שיפוץ  בבית ולהחליף  אוטו .
בארבע  שנים  אפשר  ללכת  לעצרות , לצעוק  ברחובות , להיפגש  עם פוליטקאים , לחתום  על  עצומות ולהרגיש  שאתה  מדבר  לקיר ...
ארבע  שנים  אפשר  לשבת  בחדר  אפל  לבד , בלי אויר  צח , בלי אור  השמש ,  בלי אוכל  של  אמא , בלי  משפחה .
בארבע  שנים  אפשר  לשכוח ...
עברו  כבר  ארבע  שנים .
היה לכם מספיק זמן .
עכשיו  החזירו אותו הביתה .
עכשיו .

יום רביעי, 23 ביוני 2010

יאללה מונדיאל ...

"אמא את משעממת 
 את חוזרת על עצמך ,
את כותבת כל הזמן אותו דבר ...
כתבי כבר משהו מצחיק! " ...
כך  הגדולה  שלי .
באמת ?
אני משעממת?
טוב , אולי קצת ...
אני מנסה להסביר לה שאני כותבת מהבטן  וכרגע  אין בבטן שלי  דברים כל-כך מצחיקים ...
ובכל זאת ... ביקורת בונה מהבת שלי  ואני מנסה לשים לב לדברים מצחיקים שכן קורים לי .
הנה למשל , אתמול בערב ...
אני בוהה  בטלביזיה .
ערוץ אחד , ערוץ שתיים - אותו דבר .
כדורגל  מונדיאל ...
ומה לעשות שביני ובין כדורגל אין ולא כלום ...
דווקא  שמעתי שיש משחק חשוב ... יוון  מול  ארגנטינה .
בכל זאת אני מנסה להישאר מעודכנת ...
אני מסתכלת על המסך , על חבורת הגברים שמתרוצצת  אחרי הכדור ...
"טוב , איך לעזאזל אני אמורה לדעת  מי השחקנים של יוון  ומי השחקנים של ארגנטינה"??? ...
"תגיד" , אני פונה לאיש שלי  "מי השחקנים של ארגנטינה?"
הוא מסתכל על המסך , מסתכל שוב ... ואז  מביט בי ברחמים ...
"את בערוץ אחד . כאן משחקים  ניגריה  מול דרום קוריאה ... בערוץ שתיים זה יוון מול ארגנטינה"...
"מה אתה אומר " ... אני עונה לו בפליאה .
"חשבתי שמשדרים  אותו  משחק  בשני הערוצים"...
הוא מזפזפ  בין שניהם.
"שימי לב " הוא מסביר לי לאט "מצד שמאל למעלה על המסך כתוב מי משחק נגד מי ...
 וגם צבע הבגדים  של השחקנים - שונה בשני הערוצים "...
וואלה צודק ...
רק עכשיו אני שמה לב לשוני בצבעי הבגדים ...
טוב נו ... טעות קטנה לא ביג דיל ...
סה"כ  כדורגל ...
מזל שזה נגמר עוד שבועיים :-) ...
(ויסלחו  לי כל האוהדים השרופים) ...

נו - ילדה שלי  זה מספיק מצחיק? ...

יום שישי, 11 ביוני 2010

שיר הלל גדול - לאישה אחת קטנה...

כבר מזמן רציתי לכתוב את הפוסט הזה .
המילים שלו מתנגנות לי בלב כבר הרבה זמן ובכל זאת  לא העליתי אותן על הכתב .
למה?
כי חשבתי שכל מה שאומר לא באמת יצליח לתאר את מה שאני מרגישה .
רציתי לכתוב על אישה אחת .
אישה אחת קטנה .
עם שיער שחור ומשקפיים .
אישה רגילה ,
כזאת שהולכת לסופר ,
מסתובבת בקניון
וחוצה את הכביש .
אישה רגילה .
כמו כולנו .
אבל אני...
כשאני מסתכלת עליה ...
אני מדמה לראות מאחורי גבה , צל של כנפיים ...
כי בעיניי , היא לא באמת אישה רגילה ...
בעיני - האישה הזאת היא  מלאך .
בלי קלישאות , בלי מילים מיותרות ... פשוט מלאך .

אתם יודעים?
אין שום דבר טוב במחלת הסרטן .
הכל רע .
הנזקים שהיא עושה לגוף ולנפש .
המצב הלא פשוט שכל המשפחה נכנסת אליו .
ההתמודדות היומיומית עם הכאבים .
גם הדרך להחלמה קשה , תופעות הלוואי של הטיפול עלולות להיות  קשות.
וצריך סבלנות ...  הרבה סבלנות ...
וגם תפילות , כמובן .
אם אני כן מצליחה לחשוב על דבר אחד טוב שקורה ...
זה האנשים שפגשנו .
אנשים טובים , מקצועיים , שעושים את הכל כדי להקל על החולה  ובני  משפחתו .
לכן אני כותבת .
כדי לספר על ל' .
ל' - הקטנה ...  אבל המאוד גדולה .
ל' - הוא אחות  ביחידה ל"אישפוז יום"  בבית  החולים  בו אמא מקבלת טיפול .
היא מקבלת אותנו תמיד במאור פנים  , תמיד  יש לה מילה טובה להגיד , יש לה תשובות לכל השאלות שלנו ( ואנחנו שואלים בלי עין הרע )... העצות שלה חכמות  ועוזרות לנו מאוד .
מהצד אני רואה  שהרופאים  מקשיבים לה וסומכים על דעתה .
והיא ...
אישה קטנה עם משקפיים ושיער שחור ...
וכל מה שכתבתי ... לא מצליח לתאר את מי שהיא באמת .
ונכון - כל הצוות של "אישפוז יום" - מורכב מאחיות נפלאות ומסורות וטובות  ואיזו עבודה הן עושות שם ...
כל-כך הרבה חדרים , וכל כך הרבה חולים וממש לא מספיק אחיות . והן רצות מחדר לחדר נותנות טיפול לכולם ....
אבל  ל' ... נכנסה  לי ללב  באופן מיוחד .
וגם כשהיא  נוזפת  בי לעיתים (זה גם יכול לקרות) ...
אני לא כועסת  ולא נעלבת , יש לה זכויות מיוחדות  בליבי .
בזמן שהיא מטפלת באמא , אנחנו מחליפות כמה מילים והיא מספרת על עצמה בצניעות , בנועם , בגובה העיניים .
ואני מקשיבה לכל מילה שלה , כי יש הרבה מה ללמוד ממנה .
לפעמים כשאני בסיומו  של יום עבודה , אחרי שנתתי שירות לעשרות  מהלקוחות שלי ויש עוד כמה מהם שמחכים לי  ושעת סגירת  הספריה  כבר חלפה עברה לה ... והסבלנות שלי כבר עומדת לפקוע ... 
אני נזכרת בה  ב - ל' ,ובעבודה שלה עם עשרות החולים .
ואז אני מזכירה לעצמי , שאני זה ספריה זה לא חיים ומוות ...
ושם - ב"אישפוז יום" זה ממש חיים ומוות .
ואני מצליחה לשמור על איפוק ...
בפעם האחרונה כשסיימנו טיפול  ויצאנו  מהיחידה , ל'  דיברה  בטלפון . אני  שלחתי לה  נשיקה  באויר והיא  החזירה  לי .
אבל  מה שרציתי  באמת  לעשות ...
היה לחבק  אותה ,
לחבק אותה חזק ,
ולהודות  לה על כל מה שהיא עושה  בשבילנו  כל שבוע ...
אבל התביישתי ...
אז  מכאן אני שולחת לך ל' יקרה ,
את כל הברכות  והכרת התודה שיש לנו אלייך .
כי בשבילנו - את  פשוט מלאך .