האישה הכי חשובה ...

אני רוצה לכתוב על האישה הכי חשובה במועצה שלנו ...
אני רוצה לכתוב עליה ,
כי ראוי לה , לאישה הכי חשובה במועצה שלנו
שמישהו יכתוב עליה ...

אני רוצה לכתוב על האישה הכי חשובה במועצה שלנו ,
כי קודם כל אני אוהבת אותה ,
היא חברה שלי .

האישה הכי חשובה היא קטנת קומה , ממש קטנטונת ,
"פטיט" - אומרים בצרפתית .
אבל יש לה לב  גדול ורחב  וחוכמת חיים  מעוררת קינאה .
דבר לא נעלם  מעינייה של האישה הכי חשובה במועצה שלנו .
היא רואה הכל .
אם יש לי יום  קשה , ואם אתם קוראים ותיקים , אתם בטח יודעים שהיו לי לא מעט כאלו בשנתיים האחרונות ...
מספיק לה רק מבט חטוף אחד כדי לשאול אותי :"מה קרה?  העיניים שלך לא נראות טוב"...
וכמה שאני מנסה להסתיר ממנה , לחייך "לשחק אותה" - כמו שאומרים ...
היא תמיד יודעת מתי משהו אצלי לא בסדר ...
כשעברתי את תקופת המחלה הקשה של אמא שלי , היא כל יום ביקשה לשמוע פרטים .
היינו יושבות מחוץ לספריה והייתי מספרת לה ...
והיא?  היא הייתה בוכה ...
כל יום בוכה מחדש ...
"די , תפסיקי כבר ! אני לא אספר לך יותר אם תבכי "... איימתי עליה כל פעם מחדש ...
והיא  הייתה עונה : "כואב לי , כואב לי"...
כי האישה הכי חשובה במועצה שלנו ... אוהבת אותי לפחות כמו שאני אוהבת אותה ...
מה שהיא אוהבת במיוחד לעשות זה ... להאכיל אותי ...
אצל עדות המזרח , כל בעיה נפתרת באוכל ...
אז אחרי כל שיחה כואבת שכזאת , היא הייתה מגיעה עם כריך ענק , או קופסת עוגיות , או השד יודע מה ...
ופוקדת עלי :"תאכלי ... תאכלי ...  עכשיו , זה חם!" ... וממש לא היה משנה לה , אם הספריה מלאה בקהל ...
לא עזרו התחנונים שלי שאני לא רוצה ...
היא עקשנית גדולה האישה הכי חשובה במועצה שלנו ...

אם יום אחד היא לא  מגיעה לעבודה , הבלגאן חוגג ...
אי אפשר להסתדר בלעדיה ,
כי כאמור  היא הכי חשובה פה ...
היא אישה מיוחדת , חכמה , עם חוש הומור .
אנחנו כבר יותר מעשרים שנה עובדות ביחד  ועברנו אחת עם השניה תקופות טובות בחיים של שתינו , ותקופות פחות טובות .
כל מה שאני מבקשת ממנה , היא מיד עושה .
ואני משתדלת לא לבקש יותר מדי ...
פעם אחת היה איזה ויכוח ביננו והיא נעלבה ובאותו יום  לא דיברה איתי .
למחרת היא נכנסה לספריה ואמרה :"את הרגזת אותי אתמול , אז הענשתי אותך .  היום זה יום חדש , אני כבר לא כועסת עלייך"...
אני רוצה לכתוב עליה ולהוקיר לה תודה ,
תמיד אני אומרת לה שהיא הכי חשובה פה ...
והיא צוחקת ואומרת לי :"את קצת משוגעת" ...
כמה טוב לי שהאישה הכי חשובה פה - היא חברה שלי ...
רבקה שעיה - עובדת הנקיון שלנו ...

"זה הקיץ האחרון שלי איתכם, עם הגשם הראשון אני אעלם"...

אוגוסט 2010 .
חם נורא .
כאילו אלוהים שופך עלינו אש מהשמים .
ארבעתינו בבית של אבא ואימא .
המצב של אימא מידרדר ...
אין לנו עוד הרבה זמן ביחד איתה,
אילו הימים האחרונים שלנו - ביחד עם אימא שלנו .
היו לנו עשרה ימים אחרונים של ביחד קרוב .
אני לא מדברת על כל השנה האחרונה שבה הייתה אימא חולה , והיינו המון ביחד ...
אני מדברת על עשרת הימים האחרונים ...
אבא , אמא וארבעתינו ...
כמו מזמן , לפני שהתחתנו כולנו והקמנו משפחות ...
"תזכרו את הימים האילו שלנו ביחד " , אומרת לנו אמא .
"שיהיו לכם זכרונות יפים , זיכרונות מאושרים מהימים שלנו ביחד"...
אימא יודעת שימיה ספורים .
היא בהכרה וצלולה עד הסוף .
מחלקת לנו הוראות , מנהלת את הבית ממיטת חוליה ...
כמו שהיה תמיד ...
אמא תמיד ניהלה פה הכל ...
רצתה להיות מעורבת בכל דבר בחיי  ילדיה ונכדיה .
לא פיספסה אף אירוע בחיים שלנו .
כל קבלת תואר - הייתה חגיגה בשבילה.
כל מסיבת סידור , קבלת חומש או שבת אירגון של מי מנכדיה , היא הייתה שם .
אמא לא פיספסה אף אירוע .
היא תמיד אמרה לי :"אני לא הלכתי לאוניברסיטה , לא למדתי לימודים גבוהים ... אבל הדברים הכי חשובים בחיים , הבעל והילדים - בזה הצלחתי כל-כך "...
אימא שלי -
שהייתה האישה הכי חכמה שהכרתי
אישה של שלום , אוהבת אדם , מדברת עם כולם בכבוד , משתפת ...
אימא שלי -
שהגדולה שלה הייתה בפשטות שלה ...
כל-כך לא מסובכת .
אימא שלי -
שחלתה במחלה כל-כך קשה ובכל זאת הייתה בה שלמות והשלמה עם הכל ...
אמא שאמרה לי בשבוע האחרון לחייה : "את יכולה לכתוב בבלוג שלך מה שאת רוצה על הימים האילו"...
ואני ...
לא ממש רוצה לשתף ...
זה פרטי מדי ואישי מדי וכואב מדי ...
ובכל זאת ,
יש כמה דברים שאני כן יכולה לספר ...
למשל : על האחים שלי ...
שתמיד ידעתי שהם משהו מיוחד , אבל רק עכשיו אני מבינה כמה מיוחד ...
אחי , זה שצעיר ממני בשנה ...
היפה , החתיך , עם העיניים הכחולות .
זה שבחר לחיות בארץ אחרת ,
 זה שבשנה האחרוניה לחייה של אימא היה מגיע כל חודשיים , ונישאר איתנו שלושה שבועות ...
ובשנה האחרונה הזאת ... בילינו איתו הרבה יותר מכל השנים שהוא גר בנכר ...
זה שהיו לי איתו  שיחות לא פשוטות בכלל - בימים האחרונים האילו - כי היינו צריכים להחליט החלטות הרות גורל ...
שהרי אנחנו טיפלנו באימא שלנו , שבחרה לסיים את חייה בבית ...
אנחנו היינו רופאים ואחיות ... 
ואנחנו בכלל , ספרנית ומהנדס ...
אחי המקסים ... 
איך הוא טיפל באימא ...
בעדינות , במסירות , באצילות נפש ...
ואחותי ...
אחותי הקטנה והגיבורה ...
שרק עכשיו אני מבינה כמה היא גיבורה ...
והאח הקטן של כולנו ...
שאמנם הוא כבר אבא לחמישה ילדים ...
אבל בשבילנו הוא תמיד יהיה הצעיר ...
ושהפגין יכולות עירנות מדהימות לילה אחרי לילה ...
ואני ...
מה אני יכולה להגיד על עצמי ? ...
אני הבכורה .
זה התפקיד שלי לדאוג להורים שלי ולאחיי הקטנים ...
ולמרות שכולם כבר בסביבות הארבעים , לעולם הם יהיו האחים הקטנים שלי ...
אני שישבתי על המדרגות בבית של אימא ואבא - בדיוק לפני שנה , כשכינסנו "ישיבת חרום מיוחדת" ...
כשרק התחלנו להבין את גודל הצרה שנפלה עלינו ... ואמרתי להם בקול שקט :"מעכשיו סידרי העדיפות שלנו משתנים ...  עכשיו זה קודם כל אימא "...
והם ... לקחו את המילים במלוא תשומת הלב ... ושיתפו פעולה לאורך כל השנה האחרונה ...
איזה שיתף פעולה מעורר השראה שרר בין כולנו ...
The  A-Team - קראתי לנו בימים האלו ...
ימים אחרונים ...
ימים של עצב ושמחה ,
ימים - שנזכור אותם תמיד בתחושות מעורבות ...
הקיץ האחרון שלנו עם אימא ...

אבא שלי ...

"ואבא שלי הוא הטוב מכולם
ואבא שלי הוא הכי בעולם
ורק בגללי הוא האבא שלי
כי הבטיח הוא לי
שהוא רק שלי"...  (עוזי חיטמן)

 אבא שלי ,
החכם , המרשים , היפה
שכתבתי עליו כבר , כאן 
 
אבא שלי ,  
הדאגן , המפרגן , השואל שאלות (לפעמים יותר מדי )...
 
אבא שלי ,
קצין בכיר  (בדימוס ) במכבי אש תל-אביב 
זה שהיה אחראי על רישוי עסקים והקפיד על סטנדרטיים מאוד גבוהיים בענייני בטיחות אש . 
זה שבגללו ( או יותר נכון - בזכותו ) כמעט התבטלה הופעה מאוד גדולה בתל- אביב , לפני כמה שנים כי לא היו שם מספיק אמצעי מיגון נגד אש והוא לא התפשר עד שלא התקינו אותם .
 
אבא שלי ,
שטיפל באמא שלנו במסירות אין קץ .
לא עזב אותה לרגע בכל תקופת המחלה הקשה ,  עשה בשבילה כל מה שרק אפשר כדי שתרגיש יותר טוב .
 
אבא שלי ,
שמגיע לו אות  מופת  מיוחד  על  מסירות  נפש .
 
אבא שלי ,
שעשה את הכי טוב  בשביל אמא  אבל לא הצליח  לרפא אותה כי  ככה ריבונו של עולם רצה ...
ואין שום דבר אבא , שיכולת לעשות טוב יותר או אחרת - כי כבר עשית את הכי טוב והכי נכון  וכמו שצריך לעשות ...
 
"ואבא שלי הוא הטוב מכולם
ואבא שלי הוא הכי בעולם
ורק בגללי הוא האבא שלי
כי הבטיח הוא לי
שהוא רק שלי"... (עוזי חיטמן)

 ובעצם ... לא  רק בגללי הוא האבא שלי ...גם בגלל אחותי  ושני אחיי הצעירים ממני , והוא הסבא  של  עשר  נכדותיו  המקסימות  ושלושת  נכדיו  השובבים  ובקרוב  תצטרף  למשפחה  שלנו - הנכדה  הארבע עשרה  בעזרת השם ...

ואמא שלי - שיושבת  עכשיו  לצידו  של  הקב"ה ,  בטח  גאה  מאוד  במשפחה  שלה  ובבעלה .
וכמו שהיא אמרה שלושה ימים  לפני  שנפרדה מאיתנו :" כל מה שהגעתי אליו זה בזכות בעלי .  אם לא בעלי - לא הייתי מגיעה לכל זה".
ככה אמא אמרה .
על אבא שלנו .
שהוא באמת הכי בעולם  והטוב מכולם .

"אני הולך לבכות לך - תהיה חזק למעלה"...

אימא איננה .
בת  62 הייתה בלכתה מאיתנו .
אימא שלי חלתה ב- 2005  בסרטן שד דלקתי והחלימה ממנו כעבור שנה .
היו לנו ארבע וחצי שנים טובות  ומאושרות  ביחד ...
לפני עשרה חודשים התברר לנו שהיא שוב חולה.
הפעם היה זה : סרטן שד גרורתי , מסוג : טריפל נגטיב .
מההתחלה ידענו , וגם היא ידעה שמהסרטן הזה - היא לא תחלים ...
בכל הזמן הזה עשינו תורנות ביננו ...
ארבעה ילדים נשואים עם משפחות , שכל אחד גר במקום אחר בארץ , אחד גר בארה"ב ...
לא עזבנו את אבא ואימא לרגע ...
אני לא חושבת שעשינו משהו מופלא ,
אני חושבת שהחזרנו לאימא שלנו , טיפה ממש על קצה המזלג ממה שהיא עשתה בשבילנו ...

אני מתאבלת ...
כבר שלושה ימים שאני בוכה .
לא בכיתי כמעט כל התקופה שהיא הייתה חולה ...
לא בכיתי כשעמדתי לידה - והיא נפטרה ..
לא בכיתי כשקראו לי (אני ביקשתי ) לחדר הטהרה ונטלתי לה ידיים ...
לא בכיתי בהלוויה ...
לא בכיתי ב'שבעה' ...
עכשיו אני בוכה .
היא חסרה לי ...
אני רוצה אותה בחזרה ,
והיא ... עושה רושם - לא חוזרת בקרוב ...

ההספד שלי על אמא

בס"ד                                                   ה' באלול תש"ע       15.08.10

אימא יקרה שלי,
הגיע הרגע להיפרד .
הרגע הזה הגיע מוקדם מידי, הרבה יותר מדי מוקדם .
אבל ככה כנראה נגזר.
אימא - את היית אימא כל כך  טובה.
כל החיים שלך הקדשת לילדים ולנכדים.
אנחנו היינו משוש חייך.
כולנו – מושלמים בעינייך.
אוי ואבוי לו לאותו אחד – שהיה מעיז לומר מילה רעה על אחד מאיתנו.
את תמיד חשבת שאנחנו הכי טובים והכי יפים והכי חכמים.
אמא – הקפנו אותך בעשרת הימים האחרונים , לא עזבנו אותך לרגע.
טיפלנו בך במסירות , כי ככה לימדת אותנו.
ככה ראינו אותך מטפלת בסבא וכך נהגנו אף אנחנו.
אנחנו ארבעה , את טיפלת בסבא לבד.
אמא – איזו אישה חזקה היית , אצילה , עם איכויות נדירות.
עד הרגע האחרון חשבת עלינו.
אתמול בלילה רציתי לצאת לרגע לקנות לי משהו ואת אמרת "קחי צ'קים מהארנק שלי ותקני לך מה שאת צריכה"..
היית כל כך חולה ועדיין חשבת עלי...
בחודש האחרון התפללתי לריבונו של עולם לחסד אחד אחרון ...
שכשיגיע הרגע , תלכי מכאן בשלווה ובשקט .
שלא תסבלי.
וככה היה באמת .
הקב"ה שמע.
אבא ואני עמדנו לידך כשנשמת את נשימותיך האחרונות והיית כל כך שלווה.
אמא – נוחי לך בשלום על משכבך.
אנחנו נשמור על אבא.
אנחנו נהיה בסדר.
אני אוהבת אותך אמא.

"נו אבא , מה אכפת לך"...

"את חייבת לכתוב פוסט!"
"מזמן לא כתבת ! את צריכה לכתוב משהו"...
כך אחותי הקטנה .
אחותי , מומחית בלהגיד לי מה אני "חייבת"  לעשות ...
"את חייבת לבוא לחנות הזאת , איזה מחירים יש פה את לא מאמינה"...
"את חייבת לקרא הארי פוטר"...
"את חייבת להפסיק לקחת ללב"...
"את חייבת לכתוב פוסט !" ...
"לא רוצה לכתוב" , אני עונה לה . "לא בא לי  , אין לי חשק "...
שתינו בסלון  אצל ההורים .
אמא יושבת על הכורסה שלה  ומקשיבה בחצי חיוך .
"דווקא בגלל זה את חייבת לכתוב , זה יעזור לך . וחוץ מזה "... היא מוסיפה בתימרון אחרון (שתמיד עובד עלי אם להודות על האמת)...  "זה עושה נחת לאמא "...

באמת אין לי חשק לכתוב .
על מה אני אכתוב?
על המחלה הקשה של אמא שוב?
על הטיפולים הכימותרפיים?
על השיחות הבלתי אפשריות שאנחנו מנהלים ביננו בימים האחרונים?
כל החודשים האחרונים הדבר היחיד שמעניין אותי זה אמא שלי ...
לא בטוח שאני רוצה לשתף את כל העולם במצב הבלתי אפשרי שאנחנו נמצאים בו  ואין לי כוחות נפש להתאמץ ולכתוב על דברים אחרים .
"האמת" ... אני אומרת לאחותי "אפשר לכתוב משהו , על השבת שבילינו במלון ביחד לפני שלושה שבועות ... אפשר לעשות מטעמים ממה שהיה שם "...
לפני חודש בערך , אמא אמרה שהיא רוצה להיות עם כולנו בשבת .
כולנו - הכוונה לארבעת ילדיה , חתנים כלות נכדים ונכדות . השאלה הייתה איפה נתכנס כולנו , שהרי אנחנו שבט לא קטן בכלל ...
הוחלט על מלון : "ניר עציון" .
וככה  לפני כחודש בערך הגענו כולנו  בהרכב כמעט מלא למקום מקסים , לא רחוק מחיפה עם נוף משגע ואוירה נהדרת .
היחידות שהיו חסרות לנו היו גיסתי ושתי אחיניותי המקסימות - שכמה ימים קודם לכן חזרו לבית  בנכר . אחי נשאר איתנו לעוד קצת . החלטנו שבפעם הבאה שנתכנס כולנו , נתכנן מראש ואז אף אחד לא יחסר .
ביום שישי - ישבנו בלובי , שתינו קפה ואכלנו עוגות ביחד .הנכדות הגדולות ישבו ליד סבתא שלהן - שנהנתה מכל רגע , הקטנים והקטנות השתוללו ...
משפחה .
אחר-כך בסעודת שבת , ישבנו מסביב לשולחן ענקי כולנו ביחד .
האוכל היה נהדר והיה כל-כך כייף ביחד .
אחרי האוכל התמקמנו בחדר של אמא ואבא לשיחות וצחוקים .
הקטנים הושכבו לישון וארבעת הנכדות הגדולות (השתיים שלי והשתיים של אחותי) - שמאז שהן נולדו הן יחד ,  בילו עד שעה מאוד מאוחרת בשיחות נפש .
אבל מה שרציתי לספר זה משהו אחר ...
רציתי לספר על משהו מיוחד במשפחה שלנו ,
יותר נכון מישהו מיוחד במשפחה שלנו ,
ואם נדייק עוד טיפה ...
אבא שלי .
אבא שלי כמו כל האבות , אוהב את הילדים שלו , דואג להם , נוזף אם צריך לדעתו , וממש לא משנה לו שאנחנו כבר בני ארבעים ...
אבא .
כמו כל האבות .
אני רגילה לאבא שלי ולכן הדבר שתמיד מדהים את כל העולם - בעיני הוא רגיל לגמרי ואני לא מופתעת .
בערב שבת כשהם נכנסו לבית הכנסת - ככה סיפר לי אחי , כולם נעצו בהם מבטים...
הרחש שעבר בחדר האוכל כשנכנסנו - גרם לי לחייך חיוך קטן ...
כשאבא הציץ לאולם בו התקיימה הרצאה בשבת אחרי הצהריים , אנשים הפסיקו להקשיב למרצה ...
"תגידי"  שואלת אחותי , "למה כולם מסתכלים על השולחן שלנו ? מה אנחנו עד כדי כך מרעישים?" ...
אני צוחקת ...
כולם מסתכלים על אבא .
אבא שלי שדומה באופן מדהים ומפחיד כמעט ל ... רבי מילובביץ ...
תאמינו לי שזה לא משהו רגיל ...
בשבת כשהוא לבוש בחליפה ומגבעת - זה כאילו הרבי נמצא כאן ...
אנשים נאלמים דום כשהם רואים את אבא שלי  בשבת .
כשהבנות שלי היו קטנות והיתי נכנסת איתן לחנויות שהיתה תלויה שם תמונה של הרבי , הן היו שואלות : "אמא למה יש תמונה של סבא בכל מקום?" ...
אפילו האור שקרן מפניו של הרבי , קורן מהפנים של אבא ...
במוצאי שבת כשישבנו בלובי , נגשו אלינו שני בחורים צעירים ובחורה אחת ...
הם פנו לאבא בהיסוס : "אפשר בבקשה להצטלם איתך?" ...
אבא נבוך ... "איתי , למה ?  אני יהודי פשוט "...
אבל הוא מסכים .
והם מצטלמים איתו . תמונה , ועוד אחת ועוד אחת ...
"לא יאמינו לנו "... הם אומרים אחד לשני ...
כל הסיטואציה מצחיקה אותי מאוד ...
אחרי שנגמרה ההמולה  בלובי , כי כולם עצרו להסתכל , אני אומרת לאבא את מה שאמרתי לו כבר מזמן והוא לא הסכים ...
"אבא , מה אכפת לך ... בוא נעבוד על כולם שהייתה  תחיית המתים והרבי חזר ... מה אכפת לך , יאמינו לנו "...
"די כבר עם השטויות שלך " ...  אבא חצי נוזף בי , חצי מחייך ...
"נו אבא , יאמינו לנו  מה אכפת לך "...

שיר הלל גדול - לאישה אחת קטנה...

כבר מזמן רציתי לכתוב את הפוסט הזה .
המילים שלו מתנגנות לי בלב כבר הרבה זמן ובכל זאת  לא העליתי אותן על הכתב .
למה?
כי חשבתי שכל מה שאומר לא באמת יצליח לתאר את מה שאני מרגישה .
רציתי לכתוב על אישה אחת .
אישה אחת קטנה .
עם שיער שחור ומשקפיים .
אישה רגילה ,
כזאת שהולכת לסופר ,
מסתובבת בקניון
וחוצה את הכביש .
אישה רגילה .
כמו כולנו .
אבל אני...
כשאני מסתכלת עליה ...
אני מדמה לראות מאחורי גבה , צל של כנפיים ...
כי בעיניי , היא לא באמת אישה רגילה ...
בעיני - האישה הזאת היא  מלאך .
בלי קלישאות , בלי מילים מיותרות ... פשוט מלאך .

אתם יודעים?
אין שום דבר טוב במחלת הסרטן .
הכל רע .
הנזקים שהיא עושה לגוף ולנפש .
המצב הלא פשוט שכל המשפחה נכנסת אליו .
ההתמודדות היומיומית עם הכאבים .
גם הדרך להחלמה קשה , תופעות הלוואי של הטיפול עלולות להיות  קשות.
וצריך סבלנות ...  הרבה סבלנות ...
וגם תפילות , כמובן .
אם אני כן מצליחה לחשוב על דבר אחד טוב שקורה ...
זה האנשים שפגשנו .
אנשים טובים , מקצועיים , שעושים את הכל כדי להקל על החולה  ובני  משפחתו .
לכן אני כותבת .
כדי לספר על ל' .
ל' - הקטנה ...  אבל המאוד גדולה .
ל' - הוא אחות  ביחידה ל"אישפוז יום"  בבית  החולים  בו אמא מקבלת טיפול .
היא מקבלת אותנו תמיד במאור פנים  , תמיד  יש לה מילה טובה להגיד , יש לה תשובות לכל השאלות שלנו ( ואנחנו שואלים בלי עין הרע )... העצות שלה חכמות  ועוזרות לנו מאוד .
מהצד אני רואה  שהרופאים  מקשיבים לה וסומכים על דעתה .
והיא ...
אישה קטנה עם משקפיים ושיער שחור ...
וכל מה שכתבתי ... לא מצליח לתאר את מי שהיא באמת .
ונכון - כל הצוות של "אישפוז יום" - מורכב מאחיות נפלאות ומסורות וטובות  ואיזו עבודה הן עושות שם ...
כל-כך הרבה חדרים , וכל כך הרבה חולים וממש לא מספיק אחיות . והן רצות מחדר לחדר נותנות טיפול לכולם ....
אבל  ל' ... נכנסה  לי ללב  באופן מיוחד .
וגם כשהיא  נוזפת  בי לעיתים (זה גם יכול לקרות) ...
אני לא כועסת  ולא נעלבת , יש לה זכויות מיוחדות  בליבי .
בזמן שהיא מטפלת באמא , אנחנו מחליפות כמה מילים והיא מספרת על עצמה בצניעות , בנועם , בגובה העיניים .
ואני מקשיבה לכל מילה שלה , כי יש הרבה מה ללמוד ממנה .
לפעמים כשאני בסיומו  של יום עבודה , אחרי שנתתי שירות לעשרות  מהלקוחות שלי ויש עוד כמה מהם שמחכים לי  ושעת סגירת  הספריה  כבר חלפה עברה לה ... והסבלנות שלי כבר עומדת לפקוע ... 
אני נזכרת בה  ב - ל' ,ובעבודה שלה עם עשרות החולים .
ואז אני מזכירה לעצמי , שאני זה ספריה זה לא חיים ומוות ...
ושם - ב"אישפוז יום" זה ממש חיים ומוות .
ואני מצליחה לשמור על איפוק ...
בפעם האחרונה כשסיימנו טיפול  ויצאנו  מהיחידה , ל'  דיברה  בטלפון . אני  שלחתי לה  נשיקה  באויר והיא  החזירה  לי .
אבל  מה שרציתי  באמת  לעשות ...
היה לחבק  אותה ,
לחבק אותה חזק ,
ולהודות  לה על כל מה שהיא עושה  בשבילנו  כל שבוע ...
אבל התביישתי ...
אז  מכאן אני שולחת לך ל' יקרה ,
את כל הברכות  והכרת התודה שיש לנו אלייך .
כי בשבילנו - את  פשוט מלאך .

יצאנו למלחמה ...

יצאנו למלחמה ...

מלחמה קשה .
אולי הכי קשה שאי פעם נלחם בה .
במלחמה הזאת אין טנקים או תותחים ...
אין רובים , או יריות ...
אבל יש צבא .
צבא חזק
ומסור
ונאמן .
ובראש  הצבא שלנו יש מצביא .
מצביא נחוש , חזק  ויש לו מטרה אחת :
לנצח בקרב ...
בצבא הזה - אין  סרבנים ,
כולם ממלאים פקודות ...
כל  אחד  יודע  בדיוק מה התפקיד  שלו ...
יצאנו למלחמה ...

מלחמה על החיים של אמא שלנו .
בתפקיד המצביא - עומד אבא  .
הוא מוביל את הצבא קדימה ,
בנחישות  ובלי היסוס  וארבעת החיילים , האחים שלי ואני - מיישרים איתו קו כל הזמן .
החיילים מתואמים ביניהם , מגיעים בזמן לכל משימה ומבצעים אותה על הצד הטוב ביותר .
יש לנו פיקוד עורף מעולה .
בני הזוג של כולנו .
הם עומדים מאחורינו בכל רגע נתון ,
ודואגים שנוכל למלא את המשימות ...
המעגל הרחב יותר - שסובב את צבאינו הקטן ,
הם החברים הטובים של כולנו שעוזרים לנו בתפילות ...
המון תפילות , מכל עבר מתפללים איתנו  החברים שלנו ...
והצבא שלנו ... עובד כל הזמן , בלי הפסקה .
ואני אומרת : עם צבא ומצביא שכזה : יש רק נצחונות !
לא ככה ? ...