האישה הכי חשובה ...

אני רוצה לכתוב על האישה הכי חשובה במועצה שלנו ...
אני רוצה לכתוב עליה ,
כי ראוי לה , לאישה הכי חשובה במועצה שלנו
שמישהו יכתוב עליה ...

אני רוצה לכתוב על האישה הכי חשובה במועצה שלנו ,
כי קודם כל אני אוהבת אותה ,
היא חברה שלי .

האישה הכי חשובה היא קטנת קומה , ממש קטנטונת ,
"פטיט" - אומרים בצרפתית .
אבל יש לה לב  גדול ורחב  וחוכמת חיים  מעוררת קינאה .
דבר לא נעלם  מעינייה של האישה הכי חשובה במועצה שלנו .
היא רואה הכל .
אם יש לי יום  קשה , ואם אתם קוראים ותיקים , אתם בטח יודעים שהיו לי לא מעט כאלו בשנתיים האחרונות ...
מספיק לה רק מבט חטוף אחד כדי לשאול אותי :"מה קרה?  העיניים שלך לא נראות טוב"...
וכמה שאני מנסה להסתיר ממנה , לחייך "לשחק אותה" - כמו שאומרים ...
היא תמיד יודעת מתי משהו אצלי לא בסדר ...
כשעברתי את תקופת המחלה הקשה של אמא שלי , היא כל יום ביקשה לשמוע פרטים .
היינו יושבות מחוץ לספריה והייתי מספרת לה ...
והיא?  היא הייתה בוכה ...
כל יום בוכה מחדש ...
"די , תפסיקי כבר ! אני לא אספר לך יותר אם תבכי "... איימתי עליה כל פעם מחדש ...
והיא  הייתה עונה : "כואב לי , כואב לי"...
כי האישה הכי חשובה במועצה שלנו ... אוהבת אותי לפחות כמו שאני אוהבת אותה ...
מה שהיא אוהבת במיוחד לעשות זה ... להאכיל אותי ...
אצל עדות המזרח , כל בעיה נפתרת באוכל ...
אז אחרי כל שיחה כואבת שכזאת , היא הייתה מגיעה עם כריך ענק , או קופסת עוגיות , או השד יודע מה ...
ופוקדת עלי :"תאכלי ... תאכלי ...  עכשיו , זה חם!" ... וממש לא היה משנה לה , אם הספריה מלאה בקהל ...
לא עזרו התחנונים שלי שאני לא רוצה ...
היא עקשנית גדולה האישה הכי חשובה במועצה שלנו ...

אם יום אחד היא לא  מגיעה לעבודה , הבלגאן חוגג ...
אי אפשר להסתדר בלעדיה ,
כי כאמור  היא הכי חשובה פה ...
היא אישה מיוחדת , חכמה , עם חוש הומור .
אנחנו כבר יותר מעשרים שנה עובדות ביחד  ועברנו אחת עם השניה תקופות טובות בחיים של שתינו , ותקופות פחות טובות .
כל מה שאני מבקשת ממנה , היא מיד עושה .
ואני משתדלת לא לבקש יותר מדי ...
פעם אחת היה איזה ויכוח ביננו והיא נעלבה ובאותו יום  לא דיברה איתי .
למחרת היא נכנסה לספריה ואמרה :"את הרגזת אותי אתמול , אז הענשתי אותך .  היום זה יום חדש , אני כבר לא כועסת עלייך"...
אני רוצה לכתוב עליה ולהוקיר לה תודה ,
תמיד אני אומרת לה שהיא הכי חשובה פה ...
והיא צוחקת ואומרת לי :"את קצת משוגעת" ...
כמה טוב לי שהאישה הכי חשובה פה - היא חברה שלי ...
רבקה שעיה - עובדת הנקיון שלנו ...

זה פוסט על חבר ...

רציתי לכתוב משהו שמח , משהו קופצני וקליל , אבל אני לא מצליחה ... 
אני לא מצליחה להתרחק מהנושא הקשה והכאוב , שאיתו המשפחה שלנו מתמודדת עכשיו .
אני נשאבת לאמא שלי כל הזמן ...
יש ימים שהגעגועים כמו חותכים בבשר החי ...וזה כואב פיזית , כואב עד כלות ...
ובגלל זה בעצם אני רוצה לכתוב את הפוסט הזה ...זה  פוסט על חברים ועל עוצמה של חברות ... ומה שהחברות הזאת  נותנת ...
כשקשה לי נורא ... יש מישהו אחר , שאני יודעת שאני יכולה להתקשר אליו , או לשלוח לו מייל ... והוא תמיד ימצא זמן בשבילי ...הוא יבין אותי ... הוא שעבר בעצמו דברים לא קלים ... יודע בדיוק באיזה מקום אני נמצאת ... והמילים שלו ... תמיד מצליחות להכניס אותו לפרופורציה ...
זה פוסט על חבר שאפילו לא ידעתי עד כמה שהוא חבר ...

זה סיפור שמתחיל לפני הרבה שנים , בבית הספר היסודי במושבה בה גדלתי .
אני הייתי ילדה בלונדינית עם צמה ארוכה ... ובכתה שלי היו רק בנים . ככה זה היה בבית הספר הקטן , לפני הרבה שנים ...
בכתה שלי ... היה ילד אחד , קטנטן ושחרחר , שבקושי הגיע לי עד הכתפיים . אין לי מושג עד היום , למה ... אבל שנינו ממש לא הסתדרנו ... הוא היה מציק לי , מושך בצמה ... אני לא טמנתי ידי בצלחת כמובן ... והחזרתי לו ...  אבל בכל זאת הוא היה בן , ואני  בת ... יש להם יתרון של כוח פיזי עלינו ... היום כשאני חושבת על זה , זה נראה לי כל כך תמים , לעומת האלימות שיש היום בבתי הספר ...  בכל זאת היו הרבה ימים שהייתי חוזרת הביתה ובוכה לאמא ...
באיזה שהוא שלב , אמא החליטה שהיא הולכת לדבר עם הוריו של הילד השחרחר הקטן ... אבל כשהיא הלכה לשם - היא פגשה באחיו הגדול שאמר לה בקול מאיים: "שהוא כבר יראה לאח שלו מה זה"...
אמא שלי נבהלה נורא , היא הסבירה לנער שהוא לא ההורה ... ואוי ואבוי לו אם הוא יעשה משהו לאחיו ...
זה שמציק לבת שלה ...
ופה קרה מהפך שעד היום אין לי הסבר איך הוא קרה ...

אמא שלי פגשה את הילד הקטן , השחרחר והמציק  ו...התאהבה בו .
והוא - התאהב בה בחזרה ...
היא הזמינה אותו אלינו הביתה והוא היה בא ...
ואז ... הוא הפך להיות חבר מאוד טוב של אמא ...
ואני לא הבנתי מה קורה פה ... :-)
הוא היה בא אליה , והם היו יושבים במטבח ומדברים , הוא היה מספר לה דברים , היא הייתה מכבדת אותו בארוחת צהריים . היא פשוט אהבה אותו . בלי מילים מסובכות , בלי הסברים ארוכים , היא פשוט אהבה אותו ...
ואז הוא הפך לחבר מאוד טוב של אחי .
עברו שנים וגדלנו - הוא ואחי נשארו חברים , אחר כך התחתנו כולנו , אני עברתי לדרום  ואחי עבר לארץ אחרת ... המרחק עשה את שלו והקשר התנתק איכשהו ...

כשאמא שלנו חלתה , הוא פתאום הופיע שוב בחיים שלנו ...
הילד השחרחר הקטן , זה שבקושי הגיע לי לכתפיים ... הפך לגבר גבוה , מרשים ומקסים ...
שחרחר הוא נשאר , אבל הוא כבר ממש לא קטן ...
הוא חזר לחיינו , כאילו לא נפרדנו בכלל ...
כשמישהו נעשה חולה בסרטן , הרבה אנשים וחברים מתרחקים פתאום , מכל מיני סיבות ...ואז , רק אז אפשר לגלות באמת מי החברים שלך ...
והחבר הזה שלנו , שכבר כתבתי קודם  ואני לא רוצה לפרט - עבר חוויה מאוד קשה בעצמו לפני מספר שנים , היה איתנו ברגעים מאוד קשים , ומאז שאמא איננה ... הוא לא עוזב אותי . הוא מקשיב , ותומך ומבין  ויש לו יכולת מדהימה להכיל את הצער שלי .
וכל פעם שהגעגועים מקשים לי על הנשימה ...
אני כותבת לו או מתקשרת אליו ...
והוא מבין אותי אפילו בלי מילים ...
והוא ... שמשך לי בצמה כל כך הרבה פעמים ... מנחם אותי ...
ואז ...  אז אנחנו צוחקים ביחד , על הצמה ההיא ... 

לבקש סליחה ...

זה קרה לפני כחודש .
שעת לילה מאוחרת .
אני לא בבית .
הנייד שלי רוטט .
אס.אם.אס .
"מי זה כל-כך מאוחר?"  אני תוהה .
"ערה?"
נו , מי כבר יכול לשאול אותי שאלה כזאת , בשעת לילה מאוחרת? ...
אני מתקשרת הביתה .
"מה קרה שלא יכול לחכות למחר בבוקר?"  אני שואלת .
"קרה פה משהו" , הוא עונה בשקט .
הקול שלו מהוסס , אני בקושי מצליחה לשמוע אותו .
"מה קרה?"  אני שואלת והפעם ... אני הרבה פחות נחרצת .
"קרה אסון בישוב " - הוא עונה .
"תאונת דרכים" ...
אני עושה סריקה מהירה בראש של כל החברים , השכנים , החברות של הבנות - מנסה לנחש מה קרה למי ... מתפללת שזה לא כזה נורא ...
"הבן של ב'  נהרג" ...
הוא אומר בקושי את המילים .
אני לא עונה .
אין מה להגיד ...
מנסה לעכל את מה ששמעתי כרגע ...
לא מצליחה ...
וקשה לי ... קשה לי מאוד ...
ופתאום , ברגע ההוא הבלתי נתפס - בו קיבלתי את בשורת האיוב ... אני נזכרת במשהו ...
משהו שקרה לי עם החבר שלנו , שכרגע שמעתי שאיבד את אחד מבניו ...

יש לנו חבורה  בישוב , קבוצת חברים .
פעם בחודש בשבת מברכים , החבורה שלנו נפגשת .
כל פעם  בבית  של  זוג אחר .  המארחים מכינים תוכנית וכיבוד , ואנחנו מבלים כמה שעות של חברותא ביחד .
זה מתחיל בשיחות סלון ,
עובר לצחוקים  ובדיחות 
קצת רכילות (רחמנא ליצלן)...
ולבסוף - התוכנית שהמארחים הכינו .
זאת יכולה להיות שיחה על פרשת השבוע ,  לפעמים  משחקי חברה , לפעמים דיון על נושא אקטואלי בוער .
ככה כל שבת - מברכים .
שבת אחת , לפני די הרבה זמן ... בשלב של ה"צחוקים" מצאתי את עצמי במרכזו של ויכוח שקצת יצא משליטה . אני אמרתי משהו  שלא מצא חן בעיני החבר שמולי , הוא ענה לי קצת יותר מדי ... אני לא נשארתי חייבת , העניינים טיפה יצאו משליטה ...
כשהסתיים הערב והלכנו הביתה , מצאתי את עצמי במתקפה מבית ...
"למה את תמיד חייבת להתווכח? מה יקרה אם תשתקי פעם?  למה את תמיד במרכזו של כל ויכוח?  לא שמת לב איך הוא דיבר ? " ....
אני לא הבנתי על מה המהומה ... סתם ויכוח , היה ונגמר . מה קרה? ...
מסתבר שהחצי השני שלי לקח ללב את הדברים , למרות שאני התייחסתי לעניין בקלילות .
בשבת-מברכים  הבאה הוא לא רצה ללכת וגם לא בשבת שאחרי ...
החברים התחילו לשאול שאלות - אבל הוא התחמק בתירוצים שונים .
וככה עבר זמן , ויום אחד -  אחד מחברינו הפתיע אותי בספריה ... " את חייבת לספר לי מה קרה " . 
ניסיתי להתחמק , אבל הוא התעקש .
הכרחתי אותו להבטיח לי שזה נשאר ביננו וסיפרתי , 
על הויכוח ... ועל האיש שלי שנפגע .
אבל הבטחות לחוד ומציאות לחוד ...

עברו יומיים ...
יום שישי , אני במטבח ...
דפיקות חסרות סבלנות בדלת ...
אני פותחת ,
החבר שלנו - מאותה שבת ...  מחייך אלי חיוך גדול ...
הופתעתי  כל-כך שאפילו לא הצעתי לו להיכנס ...
"אפשר?"  הוא שואל , וכבר מתיישב באמצע הסלון .
"בואי שבי" ... הוא מזמין אותי לסלון שלי ...
"אנחנו צריכים לדבר" ...
התחלתי לצחוק בקול  כשאני חושבת לעצמי :" ב' שיהיה בריא , איזה אומץ יש לו ... ככה לבוא לגוב האריות" ...
הוא מרצין.
"אני פגעתי בך ? מה אמרתי? בגללי אתם לא באים? למה לא אמרת משהו?  כל התפילה שלי ביום כיפור לא שווה אם פגעתי בחבר שלי ".
הוא יורה את המילים בלי להסס , בלי להתבלבל , באומץ .
ואני?  קצת מביכה אותי  הסיטואציה אני מודה ...
ופתאום , אני היא זאת שמתבלבלת ואומרת :"עזוב , שטויות ... לא קרה כלום " .
הוא מתנצל בכנות .
ואנחנו ממשיכים לשבת בסלון , שותים קפה , מנהלים שיחה משעשעת , כאילו זה לא יום שישי ולא צריך לבשל , ויש לנו כל הזמן שבעולם ...

ואני נזכרת בסיפור הזה באותו לילה בו קיבלתי את הבשורה המרה ...
ואני זוכרת את הסיפור הזה  כשאנחנו הולכים לנחם ואני מביטה בו - מגייס כוחות נפש כדי לשמור על המשפחה ,
ואני זוכרת את הסיפור הזה כשאנחנו חוזרים הביתה  וכמעט לא יכולים להכיל את הצער  ואם אנחנו לא יכולים , אז... אלוהים מה עוברת המשפחה ...
וכואב לנו , כואב לנו מאוד האובדן ...

... איש תם וישר וירא אלוהים ...

היה היתה פעם ילדה חמודה .
ולילדה היו אמא ואבא טובים ,
שני אחים ואחות
ובית וצעצועים
ואפילו סבא וסבתא בכפר .

והיה היתה פעם משפחה מקסימה .
ובמשפחה היו חמש בנות ושני בנים ואמא ואבא טובים .
ויהי ערב ויהי בוקר ...
ויהי היום ...
הילדה והמשפחה נפגשו.
הייתה זו אהבה ממבט ראשון .
 הילדה התאהבה במשפחה והמשפחה אימצה לחיקה את הילדה .
והילדה שהיתה מאושרת וכלום לא היה חסר לה ,
זכתה לעוד זוג "הורים" ...
וחמשת הבנות ושני הבנים - קיבלו "אחות"  שישית במתנה...
ויהי ערב ויהי בוקר ...
ונפשה של הילדה נקשרה בנפש "משפחתה" החדשה ...
הוריה של הילדה ו"ההורים המאמצים" התחברו אף הם .
האבות הפכו לידידים והאימהות לחברות .
מגורים בכפר... בשכנות ...
והימים - ימי מלחמת לבנון הראשונה ...
הילדה והשכנים המאמצים היו יושבים במטבח המואר , שותים כוס תה - ודואגים ביחד לבן הבכור ששירת בלבנון .
הילדה - היתה מכינה כוס תה לאבי המשפחה והייתה זוכה לברכות אינספור ממנו ..."אבל רק הכנתי תה" - היא הייתה אומרת במבוכה , אבל הברכות - לא נפסקו ...
ויהי ערב ויהי בוקר ...
הילדה גדלה , התחתנה , הקימה משפחה ועברה לגור במקום אחר .
והמשפחה - ארזה את מיטלטליה ועזבה את הכפר למקום אחר .
אבל האהבה הישנה - בין הילדה והמשפחה , לא נעלמה . היא רק גדלה והתעצמה עם השנים .
ויהי ערב ויהי בוקר ...
ולילדה - שכבר לא הייתה יותר ילדה , נולדה תינוקת והיא נסעה לבית הוריה .
"והאב המאמץ"
עם העיניים המאירות והברכות השופעות - הגיע לבקרה.
הוא הסתכל בגאוה על התינוקת - כאילו הייתה נכדתו .
וסיפר על הנכד הבכור שלו - שנולד חודשיים בדיוק לפני שנולדה התינוקת של הילדה , שכבר לא הייתה יותר ילדה ...
ויהי ערב ויהי בוקר ...
וחלפו להן השנים .
הילדה בביתה עם בנותיה והאיש שלה .
ובמשפחה , התחתנו חמשת הבנות והקימו להן משפחות לתפארת ושני הבנים בנו לעצמם חיים מלאים וטובים .
והאהבה הישנה בין הילדה למשפחה לא נעלמה... היא רק גדלה והתעצמה עם השנים ... 
ויהי ערב ויהי בוקר ...
ו"האב המאמץ" נפל למשכב - ממנו לא קם עוד .
ולא היינו מוכנים.
זה קרה פתאום .
כי אף פעם לא באמת מוכנים לדברים האילו .
כי היית איש צעיר , נמרץ  וטוב ... כל-כך טוב ...
עם העיניים המאירות והברכות , והצניעות שכל-כך איפיינה אותך ...
ואני - שהקפדתי לבוא כל שנה לאזכרה שלך , בערב סוכות , אני שמחבקת את כולכם , נושמת אתכם , ממלאת את עצמי במשפחתיות המופלאה שלכם .
והשנה ...
אתה יודע את הסיבות שבעטיין לא יכולתי לבוא ...
ושבועיים - ניסיתי למצוא פיתרון ...
ומצאתי ...
באתי היום .
יום אחד לפני האזכרה .
עם שתי הבנות שלי .
והן - עמדו לצידי ליד המצבה שלך .
ואמרנו תהילים ביחד - לזיכרך .
ושתיהן שהן בערך בגיל - בו הייתי אני , עת הצטלבו דרכינו , עזרו לי לאסוף אבנים ולהניח על הקבר ...
ופתאום באו שני אנשים שאני לא מכירה ... והסתכלו עלינו ...
מחזה מוזר היינו , אני מודה ...
אישה צעירה ושתי נערות עומדות לבדן מול מצבה ואומרות תהילים ...
"את עושה אזכרה?" שואל אותי האיש . "את צריכה עזרה? אנחנו נעזור לך "...
חייכתי אליו חיוך עצוב , "האזכרה מחר ואני לא יכולה לבוא מחר , אז באתי היום " - אני מסבירה לאיש הזה , שאני לא מכירה ...
"אישה לא יכולה לעשות אזכרה"
אני יודע , אני יודע הוא משיב לי , חשבתי לעזור לך . תהיי בריאה".
והוא הולך משם אבל ממשיך להסתכל עלי כשאני מלטפת את האותיות שחרוטות על המצבה ...
 ויהי ערב ויהי בוקר ...