לבקש סליחה ...

זה קרה לפני כחודש .
שעת לילה מאוחרת .
אני לא בבית .
הנייד שלי רוטט .
אס.אם.אס .
"מי זה כל-כך מאוחר?"  אני תוהה .
"ערה?"
נו , מי כבר יכול לשאול אותי שאלה כזאת , בשעת לילה מאוחרת? ...
אני מתקשרת הביתה .
"מה קרה שלא יכול לחכות למחר בבוקר?"  אני שואלת .
"קרה פה משהו" , הוא עונה בשקט .
הקול שלו מהוסס , אני בקושי מצליחה לשמוע אותו .
"מה קרה?"  אני שואלת והפעם ... אני הרבה פחות נחרצת .
"קרה אסון בישוב " - הוא עונה .
"תאונת דרכים" ...
אני עושה סריקה מהירה בראש של כל החברים , השכנים , החברות של הבנות - מנסה לנחש מה קרה למי ... מתפללת שזה לא כזה נורא ...
"הבן של ב'  נהרג" ...
הוא אומר בקושי את המילים .
אני לא עונה .
אין מה להגיד ...
מנסה לעכל את מה ששמעתי כרגע ...
לא מצליחה ...
וקשה לי ... קשה לי מאוד ...
ופתאום , ברגע ההוא הבלתי נתפס - בו קיבלתי את בשורת האיוב ... אני נזכרת במשהו ...
משהו שקרה לי עם החבר שלנו , שכרגע שמעתי שאיבד את אחד מבניו ...

יש לנו חבורה  בישוב , קבוצת חברים .
פעם בחודש בשבת מברכים , החבורה שלנו נפגשת .
כל פעם  בבית  של  זוג אחר .  המארחים מכינים תוכנית וכיבוד , ואנחנו מבלים כמה שעות של חברותא ביחד .
זה מתחיל בשיחות סלון ,
עובר לצחוקים  ובדיחות 
קצת רכילות (רחמנא ליצלן)...
ולבסוף - התוכנית שהמארחים הכינו .
זאת יכולה להיות שיחה על פרשת השבוע ,  לפעמים  משחקי חברה , לפעמים דיון על נושא אקטואלי בוער .
ככה כל שבת - מברכים .
שבת אחת , לפני די הרבה זמן ... בשלב של ה"צחוקים" מצאתי את עצמי במרכזו של ויכוח שקצת יצא משליטה . אני אמרתי משהו  שלא מצא חן בעיני החבר שמולי , הוא ענה לי קצת יותר מדי ... אני לא נשארתי חייבת , העניינים טיפה יצאו משליטה ...
כשהסתיים הערב והלכנו הביתה , מצאתי את עצמי במתקפה מבית ...
"למה את תמיד חייבת להתווכח? מה יקרה אם תשתקי פעם?  למה את תמיד במרכזו של כל ויכוח?  לא שמת לב איך הוא דיבר ? " ....
אני לא הבנתי על מה המהומה ... סתם ויכוח , היה ונגמר . מה קרה? ...
מסתבר שהחצי השני שלי לקח ללב את הדברים , למרות שאני התייחסתי לעניין בקלילות .
בשבת-מברכים  הבאה הוא לא רצה ללכת וגם לא בשבת שאחרי ...
החברים התחילו לשאול שאלות - אבל הוא התחמק בתירוצים שונים .
וככה עבר זמן , ויום אחד -  אחד מחברינו הפתיע אותי בספריה ... " את חייבת לספר לי מה קרה " . 
ניסיתי להתחמק , אבל הוא התעקש .
הכרחתי אותו להבטיח לי שזה נשאר ביננו וסיפרתי , 
על הויכוח ... ועל האיש שלי שנפגע .
אבל הבטחות לחוד ומציאות לחוד ...

עברו יומיים ...
יום שישי , אני במטבח ...
דפיקות חסרות סבלנות בדלת ...
אני פותחת ,
החבר שלנו - מאותה שבת ...  מחייך אלי חיוך גדול ...
הופתעתי  כל-כך שאפילו לא הצעתי לו להיכנס ...
"אפשר?"  הוא שואל , וכבר מתיישב באמצע הסלון .
"בואי שבי" ... הוא מזמין אותי לסלון שלי ...
"אנחנו צריכים לדבר" ...
התחלתי לצחוק בקול  כשאני חושבת לעצמי :" ב' שיהיה בריא , איזה אומץ יש לו ... ככה לבוא לגוב האריות" ...
הוא מרצין.
"אני פגעתי בך ? מה אמרתי? בגללי אתם לא באים? למה לא אמרת משהו?  כל התפילה שלי ביום כיפור לא שווה אם פגעתי בחבר שלי ".
הוא יורה את המילים בלי להסס , בלי להתבלבל , באומץ .
ואני?  קצת מביכה אותי  הסיטואציה אני מודה ...
ופתאום , אני היא זאת שמתבלבלת ואומרת :"עזוב , שטויות ... לא קרה כלום " .
הוא מתנצל בכנות .
ואנחנו ממשיכים לשבת בסלון , שותים קפה , מנהלים שיחה משעשעת , כאילו זה לא יום שישי ולא צריך לבשל , ויש לנו כל הזמן שבעולם ...

ואני נזכרת בסיפור הזה באותו לילה בו קיבלתי את הבשורה המרה ...
ואני זוכרת את הסיפור הזה  כשאנחנו הולכים לנחם ואני מביטה בו - מגייס כוחות נפש כדי לשמור על המשפחה ,
ואני זוכרת את הסיפור הזה כשאנחנו חוזרים הביתה  וכמעט לא יכולים להכיל את הצער  ואם אנחנו לא יכולים , אז... אלוהים מה עוברת המשפחה ...
וכואב לנו , כואב לנו מאוד האובדן ...

"לזכור את הגיבורים"

את הפוסט הזה , התבקשתי לכתוב ...
הגענו לזמנים טובים ...
מבקשים ממני לכתוב ...
זה אומר  שיש אנשים שמאמינים , שקוראים את הבלוג הזה :-) ...
אני רוצה  לספר לכולם על הפרויקט של שיר .
בתי הקטנה , שכבר כתבתי עליה כאן , ונדמה לי שבעוד מקומות ...
בעקבות  סיור  לימודי  בהר הרצל - שיר שמעה מהמדריך  על חללים שנפלו במלחמות  למען  עם ישראל ואין מי שיפקוד  את  קיברם .
היא החליטה שהיא רוצה לעשות  מעשה  למען  החללים , למען הזיכרון שלהם .
כשהילדה הזאת מחליטה משהו - אי אפשר  לעצור  אותה  והיא מגייסת  את  כולם  סביבה לפעולה .
במלחמת תש"ח - נפלו 4,500  חללים חיילים (ועוד 1500 אזרחים) , שיר  החליטה  שהיא  תיקח  את  רשימת  החללים  הללו : שם , תאריך  קבורה  והיכן  קבור  האדם - ותחבר  לכל  חלל , מתנדב/ת  שיהיה מוכן להיות  אחראי לערוך  אזכרה  לאדם הזה .
כל  אחד  ינהג  כפי  יכולתו . 
אפשר להדליק נר לזיכרו , להגיד פרקי תהילים לעילוי נשמתו ,  לפקוד את הקבר .
לזכור .
פשוט לזכור .
לזכור את מי שבזכותם  יש לנו מדינה . 
הבעיה  הראשונה שנתקלנו בה היא שאין רשימה כזאת באינטרנט .
ניסינו להיעזר  באתר : "יזכור" - אלא  ששם  אין רשימות .
שם - צריך לעבור שם שם , כדי להוציא פרטים , וזאת עבודה סיזיפית (שאם לא תהיה ברירה נעשה אותה).
מה שעשינו בשלב הראשון : כתבנו מכתב לראש היחידה להנצחת החייל  וביקשנו רשימה שכזאת , אם יש .
אנחנו מחכים לתשובה שלו .
בינתיים , שיר וחברותיה  שנרתמו אף הן לרעיון - ערכו  רשימה  של : "נצר אחרון "  -  והתחילו לעבוד עם הרשימה הזו .
שיר כבר חיברה  מספר מתנדבים  למספר חללים .
אתמול  התקיימה אזכרה  לאדם כזה , בבית העלמין  בגזר .
המתנדבת היקרה שאימצה את הנופל , הצליחה לארגן מניין ואמרו קדיש ...
הבנות מפרסמות את העניין מפה לאוזן .
מה שאני מבקשת מכל מי שקורא את הבלוג שלי ויכול לעזור , אנחנו רוצים לפרסם את הפרויקט הזה בכל מקום . ספרו לכל מי שרק אפשר .
מי שמוכן להתנדב  ולקחת חלק בפרויקט הזכרון הזה - מוזמן ליצור  קשר עם שיר : shircohen22@walla.com .שיר חדורת אמונה שהיא תמצא מתנדב לכל  חייל שנפל בלחימה על מדינה ישראל וכבר אין מי שיפקוד את קיברו .
עזרו לה ...