יום חמישי . שבע וחצי בערב . אחרוני הקוראים הלכו הביתה , ואני מסתכלת ביאוש על ספרית הילדים שלי ...ספרים מפוזרים על הריצפה , מדפים הפוכים , מישהו הזיז את כל פינת הישיבה לקצה הרחוק של הספריה... מה היה לו לעשות שם?...
ואז ...
אז מתגנבת לה המחשבה שחונקת אותי תמיד :"בשביל זה הלכתי לאוניברסיטה? בשביל זה אני מקפידה ללמוד ולהתעדכן כל הזמן? בשביל זה?בשביל להרים ספרים מהריצפה??
אבל לפני שאני נותנת למחשבה הזאת להשתלט עלי ...אני נזכרת בנערה החמודה שמגיעה בקביעות לספריה , מחכה בסבלנות שאתפנה ומבקשת בקול שקט :"את יכולה להמליץ לי על ספרים?"
ואני כמו כל שבוע עונה לה בחיוך :"בשמחה" .
ואז , אנחנו מסתובבות ביחד בין המדפים וכל ספר שאני בוחרת - היא לוקחת . בלי להגיד :"לא בא לי ... לא נראה לי ... לא רוצה..." ואנחנו מנהלות שיחה על הספרים.
היא כנראה סומכת עלי , הילדונת הזאת .
עובדה .
אנחנו עושות את אותו דבר , כל שבוע - כבר שבועות רבים .
ואז אני נזכרת בעוד משהו : בסטודנט שהגיע לכאן לפני זמן מה ובמבט מוטרד מאוד אמר לי :"יש לי עבודה להגיש , לתואר ראשון , לא מצאתי כלום באינטרנט , אני כבר חייב להגיש"...
ואני שואלת:"מה הנושא ? חכה שניה"...
והוא מחכה ...ודי מהר , הוא מביט בי במבט נדהם נוכח התוצאות של חיפושי : "מה... מה עשית? איך חיפשת? איפה מצאת את כל זה?"...
ואני עונה:" בוא , שב , תלמד "....
ומראה לו איך לחפש כדי למצוא .
הוא מגיע כעבור חודש וחצי , עם הציון , להראות לי : 97 .
ועוד זכרון?עבודת הגמר שקיבלתי עותק ממנה עם הקדשה: "שרהל'ה , מה הייתי עושה בלעדייך?"...
ו... תוך כדי המחשבות הללו שמגרשות את המחשבה הראשונית שלי ...אני שמה לב , שאספתי כבר את כל הספרים , עוד שניה הם יהיו במקום ו... הכל בסדר .
לא נורא שאני לומדת כל הזמן ... גם אם בימי חמישי כנראה אמשיך לאסוף ספרים מהריצפה ...
