הורים טובים והורים טובים יותר ...

כשנולדה בכורתי , הסתכלתי עליה טוב טוב ...
לא היה מצורף דף הוראות ...
דווקא חיפשתי ...
לא היה ...
ומאז , אני כל הזמן לומדת .
לומדת איך להיות אימא כמובן .
ביחד איתה וביחד עם אחותה הקטנה .
שתיהן עוזרות לי ללמוד .
אני אף פעם לא בטוחה - שאני עושה נכון .
תמיד יש לי ספיקות .
כמו אז , מזמן כשהן היו קטנות והיינו הולכות לגינה אחרי הצהריים .
הייתי מוצאת את עצמי מתרוצצת אחריהן בלי הפסקה .
עולה איתן למיגלשה ומתגלשת ... כדי שלא תיפולנה חלילה ...
רצה בינות לסולמות ...
מנדנדת את הנדנדות (לא חזק מדי , כמובן)...
ובעודי מתנשמת ומתנשפת - אני רואה את שאר האימהות , חברותי , שילדיהן אף הם משתוללים בגינה .
אבל הן , האימהות ...
יושבות בנחת על הספסל , נהנות מהשקט ומדברות ביניהן ...
רק אני רצה בינות למתקני השעשועים בגינה ...
היום - ממרומי גילי אני יודעת , שחברותי הן אימהות לא פחות טובות ממני ...
רק קצת יותר רגועות ...
אז - לא חשבתי ככה .
לעיתים שקלתי להתקשר ליצחק קדמן , שיבוא לגינה בישוב  ויראה בעצמו את ה"הזנחה הפושעת" של חברותי ...
וראה זה פלא ...
כל הילדים גדלו .
אילו שרצו אחריהן בגינה ... וגם אילו שלא .
או למשל : בימים הקשים של שדירות  כשספגו שם מטחי אש רבים , החליט ראש האולפנא - במטרה טובה אני חייבת לציין , לחזק את התושבים .
ובנות האולפנא נסעו לשם ליום התנדבות .
שתי בנותי החכמות אמרו אחת לשניה - שהן אפילו לא תספרנה לי על הפעילות - כי אין סיכוי שארשה להן להשתתף .
הן צדקו , שתיהן .
למרבה ההקלה - היו כמוני עוד כמאה אימהות ...
סימן שאני אימא נורמלית ...
אף פעם אני לא בטוחה שאני נוהגת נכון .
ההתלבטויות , המחשבות , אני כמו כל אימא רוצה רק בטובתן ...
והן ... כמו כל ילדינו - אולי לא תמיד מבינות זאת .
ורציתי להקדיש את הפוסט הזה , לאמא אחת - ספציפית ...
שבזמן האחרון , משום מה , נדמה לה שהיא לא הייתה אימא מספיק טובה ...
לא מספיק חיבקה , לא מספיק נתנה , לא מספיק הקדישה ...
ורציתי להגיד לה , לאימא הזאת - הספציפית ...
שאם היא גידלה ארבעה ילדים , די מוצלחים אני חושבת ...
סימן שבטוח , אבל ממש בטוח משהו - היא בטח עשתה בסדר ...
לא ככה ?     

אל תבכי נעמי...

. נעמי

.ילדה קטנה, חמודה 

 .צמה ארוכה משתלשלת לה מאחור  ועיני  שקד  ענקיות

 ...חיוך  ביישני  יש לה לנעמי , וכשהיא מחייכת ... כל העולם מחייך איתה

 .נעמי  אוהבת לקרא , אוהבת את הספריה שלנו

כל פעם כשאני שומעת מישהו מנסה לפתוח את הדלת של הספריה ומתקשה בכך , אני יודעת שזאת נעמי

ואני כבר לא קמה ממקומי במהירות , כדי לעזור לה לפתוח את הדלת , כבר הבנתי שבעצם העזרה שלי - אני לא  עוזרת לה ...  היא צריכה להתמודד לבד

וכמה שקשה לי להישאר במקומי ... אני עוצרת נשימה , וכשנעמי מתגברת על הדלת ונכנסת בריצה , ישר למדפים , לעיתים שוכחת לומר לי שלום ... אני אף פעם לא מתרגזת על השיכחה הזאת ... להפך , אני קוראת לה בקול (ולא משנה כמה  אנשים מקיפים אותי)... "הי נעמי , מה עניינים?"  והיא מחייכת אלי , את החיוך הענק שלה , זה שממיס את ליבי כל פעם מחדש... "בסדר" היא אומרת וכבר נעלמת בינות למדפים , אל הספרים האהובים עליה.

...אני מודה  שמדי פעם ילד כזה או אחר נכנס לי ללב קצת יותר מהשאר

כזאת היא נעמי הקטנה , נמצאת לה בליבי כבר הרבה זמן ... מאז שעוד הייתה בראשית בית הספר היסודי ורק  למדה לקרא

 ...יום חמישי   

כבר שמתי לב שהדרמות תמיד מתרחשות אצלנו ביום חמישי ... ואין לי הסבר הגיוני לכך 

 "?אבא של נעמי בטלפון :"הארי פוטר החמישי נמצא בספריה

 אני בודקת במחשב - וכן הוא נמצא . "נעמי תכף תבוא לקחת אותו , היא במתח . עכשיו היא קוראת את כל  .

 ...הסידרה של הארי פוטר " .הוא אומר לי , כאילו שאני לא יודעת מה נעמי קוראת

חברי הספרנים בוודאי מודעים לבעיה שלעיתים ספר מופיע במחשב - כנמצא בספריה , אבל בפועל הוא לא על המדף ...זה קורה מכל מיני סיבות . מישהו החזיר למקום , רק לא למקום הנכון , מישהו הניח אותו על אחד   השולחנות , אולי הוא בתיקון ... כל מיני סיבות . התוצאה היא לא נעימה .

... אמרתי שספר נמצא , והוא לא

... וזה מה שקרה באותו יום חמישי

. נעמי באה בשמחה ... ולא מצאנו את הספר על המדף

כמובן שיש לי מספר עותקים מכל אחד מספרי הארי פוטר , אבל במקרה הזה - זה לא עזר . לא היו עותקים   בספריה.

ראיתי את האכזבה על פניה של הילדה החביבה עלי ... "אנחנו נוסעים לשבת ואני רוצה את הספר , אני     במתח ... אני לא יכולה לחכות עד יום ראשון ", היא אומרת לי בקול עצוב . 

..."חכי שניה , בואי נבדוק איפה הוא , אולי מישהו מאחר , אני אתקשר ואבקש שיחזירו "

 .נעמי מחייכת בשמחה

 .אני בודקת , מגלה שאחד העותקים באמת באיחור  

 .אני מתקשרת אליהם , מבקשת שיחזירו

 .הם מסרבים  

 .לא סיימו לקרא

 .אני מנסה להסביר שהם מאחרים בהחזרת הספר וזה לא הוגן , בבקשה שיחזירו

 .אין עם מי לדבר

...מכל קהל הקוראים הנפלאים שלי , דווקא הספר הזה - נפל אצל משפחה לא מייצגת 

 .אני מסיימת את השיחה בהרגשת תיסכול גדולה  

 .זה מצב נדיר

 בדרך כלל כשאני מתקשרת ומבקשת ספר שנמצא באיחור - מיד הספר מוחזר בתוספת  התנצלות

 .נעמי מאוכזבת

 היא מתיישבת על הספה הקטנה בספריית הילדים . "זה לא פייר" היא אומרת . ואני רואה את הדמעות 

 ...בעיניה הגדולות

..."אל תבכי נעמי , זה רק ספר , אל תבכי"

 ...הדמעות שלה שוברות לי את הלב

 ...היא הולכת

... אני נשארת עם טעם מר ... אולי לא עשיתי מספיק

... אני מתקשרת שוב למשפחה , נענית בגסות ומחליטה לוותר

 .הטלפון מצלצל

 .אבא של נעמי

"?אולי תגידי לי אצל מי הספר ואני אדבר איתם"

 .אנחנו לא עושים דברים כאלו . לא אומרים אצל מי ספרים נמצאים

 .עזוב , אין טעם . אין עם מי לדבר " - אני עונה לו

.נעמי מאוכזת נורא " - הוא אומר לי

..." אני יודעת" , אני עונה לו - "תן לי שתי דקות ואני פותרת את הבעיה אוקי? תכף אני מתקשרת אליך בחזרה"

... המוח הספרני שלי , זה שמתוכנת לפתור בעיות - פועל במרץ

. אני מתקשרת הביתה , לבכורתי ... זאת שכל ספרי הארי פוטר שקניתי לה - נמצאים על המדף בחדרה

.תגידי , יש מצב שאת מרשה באופן חד פעמי להשאיל את הארי פוטר החמישי לנעמי?" אני שואלת

 אמא" , היא צוחקת מעבר לקו "אני מרשה להשאיל את הספרים שלי - זאת את שקבעת את הכלל שספרים  פרטיים שלנו לא משאילים 

אופס ... נכון , יש לי כלל ברזל ... אני מאוד רכושנית לגבי הספרים הפרטיים שלנו .  זה נובע מנסיון מר .עם   ספרים שהשאלתי ולא חזרו או שחזרו במצב פיזי רע מאוד. 

 ...טוב , נו ... אני קבעתי את הכלל ... אני יכולה לשנות אותו

 ...באופן חד פעמי כמובן

 .תוך דקות בכורתי מביאה את הספר שלה לספריה

אני מתקשרת לאביה של נעמי ומבשרת לו :"יש ספר!" מדמיינת  לעצמי את החיוך של הילדה כשתקבל את       הספר - זה עושה לי את היום.

 .אבא של נעמי לוקח את הספר בשביל בתו 

.הוא מאושר

.אני מאושרת

...נעמי מאושרת - שזה הכי חשוב

 ?וביום ראשון

 נעמי נכנסת בריצה לספריה , מחזירה את הספר של בכורתי ושואלת בנשימה עצורה:
   "?הארי פוטר השישי נמצא   בספריה