יום שני, 29 ביוני 2009

סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר ...

זהו .
סיימנו כתה יב'.
השבת האחרונה הייתה "שבת הורים" .
הורי בנות מחזור כז' התארחו ביחד עם בנותיהן לשבת אחרונה באולפנא .
התרגשות רבה באויר .
הרבה שיחות , מפגש אימהות/בנות עם המחנכות , מילות סיכום של ראש האולפנא .
ואני? אני נזכרתי בשבת אחרת ...
שבת הורים של כתה ט' , לפני ארבע שנים .
שבת - שבה ישבה בכורתי עגומת עיניים ועצובה .
שבת - שבה בכלל לא היה מובן לי , שנשב פה לסיום בסוף ארבע שנים .
היו הרבה דמעות בכתה ט' , שלה ושלי ...
קשיי הקליטה של שתינו , היו לא פשוטים ...
אבל מבעד לדמעות , בכורתי נשכה שפתיים ואמרה :"פה אני רוצה ללמוד אמא . זה החינוך שאני רוצה".
לא הסכימה לוותר , למרות שאני כבר ויתרתי ... היה לי קשה , הדמעות .
והנה - נגמרו הדמעות וחלפו להן ארבע שנים והיא מסיימת ...
במוצאי שבת היה מעמד סיום .
התכנסנו כולנו באמפי של האולפנא . הורים , בנות וצוות וכולם נרגשים .
מילות תודה של הבנות .
מילות סיום של הצוות .
ואני? רוצה לצלם כל פרט , כל תזוזה , שיהיה למזכרת .
אך בכורתי ... "לא אמא , אל תצלמי ... אח"כ"...
ואני נאלצת לשבת במקומי , מושבתת מאונס ... הילדה לא נותנת לי לצלם ...
אבל אז אני מתקוממת . הרי לא בכל יום היא מסיימת כתה יב' .
אני קמה ממקומי , נגשת לבתי המוקפת בחברותיה , זוכה ממנה למבט מצמית , ו..."אוף אמא ... לא לצלם"...
אבל החברות , כולן קופצות :"כן , כן , צלמי צלמי "...
למרבה הפלא היא נכנעת ומוותרת ואני מצלמת עוד ועוד ועוד ...
פתאום אני שומעת שאטת רגליים מאחורי ... מסובבת את הראש ו... עשרות הורים עם מצלמות , עטים על בנותיהן ומצלמים ...
"תראי מה עשית ..." צוחק האיש שלי ,"כנראה כולם קיבלו "הוראות" מהבנות שלהם וכשראו אותך קיבלו אומץ "...
כששככה המהומה שעוררתי ... המשיך הטקס .
צפינו במצגת מרגשת של בנותינו - בארועים שונים מכתה ט' ועד היום , מלווה בשירים יפים .
התרגשתי כששמעתי את אברהם פריד בשירו הנפלא ביותר בעיני .
זה שגם אני בחרתי להשמיע לבנות כשברכתי אותן בהכתרה .
כשהבנות שלנו , ניגשו כל אחת לאמה והגישו לנו ורד אדום , בכלל לא התאמצתי להסתיר את הדמעות ...

הילדה שלי .
רק אתמול הלכה לגן ... וכבר אישה צעירה . עוד שניה יוצאת לחיים .
ואני - שמנסה להאחז בשאריות ילדותה חושבת בשקט לעצמי :
"היא עוד לא בת 18, היא בת 17 ושמונה חודשים"...
זהו .
נגמר .
חיבוק אחרון למחנכות , למדריכות .
עוד דימעה אחת .
עוד מבט אחרון על בנין הכיתות והחדרים בהן בילו ארבע שנים .
בהצלחה יקירות!
קדימה , לחיים האמיתיים ...

יום חמישי, 25 ביוני 2009

"בבקשה... אל תעזרו לי "...

יום חמישי .
אני מגיעה לספריה די מוקדם . עוד לא פותחת לקהל .
אלו שעות השקט שלי ...
אני מקטלגת , מסדרת מדפים ,"עבודות פנים" - בשפה שלנו .
"מסדרת מדפים" אמרתי??
ליתר דיוק - נראה לי שצונאמי עבר פה אתמול ...
מה זה הבלאגן הזה בכל פינה? שאלוהים יעזור לי ... חושך בעיניים ...
מה אגיד ומה אומר , אחרי כל-כך הרבה שנים של עבודה סיזיפית בסידור המדפים , אני לא מתרגלת לזה ...
וכבר כתבתי על כך כאן .
כל פעם הכעס שוטף אותי מחדש .
כמה פעמים הסברתי , אמרתי , התחננתי כמעט :"אל תחזירו ספרים למקום , בבקשה לא לחזיר ספרים למדפים"...
ואנשים לא מבינים ... "מה , אני לא יודע מאיפה לקחתי את הספר?" מתרעם עלי מישהו .
זהו , שאתה לא יודע - רק נדמה לך שאתה יודע ואתה מאוד בטוח ...
ואני מראה לו שאת הספר שלקח ממדף של 355 (ספרים בנושא צבא ומלחמה) , הוא החזיר למדף של 616 (ספרים בנושאי רפואה)...היה בטוח שזה המקום ...
זה באמת דומה , רק טור אחד אחרי המקום הנכון ...
מה שאנשים לא מבינים זה : כשמישהו מחפש ספר ספציפי שלא נמצא במקום כי מישהו שם אותו במדף אחר - יהיה לי מאוד קשה למצוא את הספר! זה יותר גרוע מלחפש מחט בערמת שחת ...
הדבר המתסכל ביותר מבחינתי הוא: לדעת שספר נמצא בספריה - ולא למצוא אותו על המדף .
על ספריית הילדים אני בכלל לא מדברת ... שם הקטנים הופכים בלי הכרה ...
והאימהות שלהם? מחנכות אותם "להחזיר למקום"...
"החינוך" הזה עולה לי בשעתיים מתישות של סידור מדפים ...
האמת היא - שתוך כדי כתיבת הפוסט הזה , אני רואה ילדה קטנה שבוחרת לעצמה ספרים , אשר לא מוצאים חן בעיני אמה , והיא מחזירה אותם למדפים ...

ואני חושבת בשקט , את מה שעוד מעט אגיד בקול רם:
"חבר'ה , בבקשה אל תעזרו לי "...

יום רביעי, 17 ביוני 2009

פעם בחיים ...

לאחרונה חשבתי על השם של הבלוג שלי .
כשרק פתחתי אותו
ויגאל שאל :"איך את רוצה לקרא לו?" זה השם הראשון שקפץ לי לראש .
"אחר-כך את יכולה לשנות" , הוסיף
יגאל ואמר , אבל לי קצת קשה לעשות שינויים בבלוג (בינתיים)וגם ... קצת נקשרתי לשם - אז הוא נשאר .
סיפורים יש פה , ספרים קצת פחות ...
אז אולי בגלל שזה
שבוע הספר עכשיו , חשבתי לי : למה לא להמליץ על ספר שהשאיר בי רושם עמוק?
למעשה , יש הרבה ספרים כאלה , אבל אני בחרתי דווקא בספר חדש חדש שרק יצא לאור .
ספרה החדש של הסופרת המוכשרת
מירי רוזובסקי .
ספר שקראתי בשבת האחרונה ובגללו (ואולי בזכותו...) , לא קראתי עיתונים , לא יצאתי לטייל , לא פגשתי חברים , רק קראתי וקראתי וקראתי ...
"פעם בחיים" - מספר את סיפורה הכאוב של משפחה אחת .
אב , אם , שני ילדים וגם סבא וסבתא .
יום אחד מחליט האב לעזוב את משפחתו לטובת אישה אחרת
בבואנוס איירס .
הספר מתאר גם את ילדותו הלא פשוטה של האב , שבעקבותיה התעצב אופיו כפי שהוא .

(כמו שכולנו בעצם , הופכים למבוגרים שמושפעים מחוויות ילדותם) .
הסיפור מסופר משלוש נקודות מבט : של האב , חומי . של הבת , תמר . ושל הבן , ערן .
סיפור עצוב ומטלטל . הסופרת משתמשת בלשון מתנגנת ונעימה עד כדי כך , שכשאני קראתי את הספר היה נדמה לי שאני שומעת מוסיקה טובה ברקע כל הזמן ...
"פעם בחיים" - הוא סיפור חייו המוחמצים של חומי , שאולי - בערוב ימיו ניתנה לו הזדמנות לתקן , אך הוא לא בטוח מצליח ...
זהו סיפורם של שני ילדים שגדלו והפכו לאנשים צעירים - אשר כל חייהם מושפעים מעזיבתו של האב .
ספר עצוב ונוגע .
אך כמו שאני אומרת לקוראים שלי , כשאני ממליצה להם על ספר עצוב :

"גם החיים האמיתיים עצובים לפעמים"...



יום רביעי, 10 ביוני 2009

"המורה , תן לי אישור"...

לפני כחודש כשהייתי חולה , עשיתי משהו שכבר שנים לא עשיתי ...
צפיתי בטלביזיה בבוקר ...
תוך כדי בהייה במסך , התחילה תוכנית שכנראה היתה בשידור חוזר .
במבצע
"עופרת יצוקה" , כשילדי הדרום ישבו בבית מאונס , ניסו במערכת החינוך שלא להוציאם לגמרי מהמסגרת ודרך הטלביזיה ניתנו שיעורים שונים ע"י אנשים מעניינים ומיוחדים , לאו דווקא מורים .
השיעור הזה , שאני במקרה ראיתי , היה של בחור צעיר ונחמד בשם :
גיא פינקלשטין .
גיא - הוא מנכ"ל
עמותת לשם , שהיא עמותה לקידום ההשכלה הגבוהה של סטודנטים עם ליקויי למידה .
גיא סיפר לתלמידים את סיפורו כילד וכנער עם לקות למידה , בתקופה שבה לא כל-כך ידעו מה לעשות עם ילדים כאלו .
המערכת לא הבינה אותו ולא ממש עזרה לו . יתרה מזאת , לדעתי המערכת אפילו הזיקה לו !
אבל גיא , עמד מול התלמידים בוטח ורהוט וסיפר להם דברים - שלי בתור אמא , חנקו בגרון ...
מה שהכי נגע לליבי היה הסיפור שסיפר על המנהלת שלו
בתיכון .
כדי להתקבל למכינה על מנת להשלים בגרויות גיא היה צריך אישור על 12 שנות לימוד . המנהלת סירבה לתת לו את האישור המבוקש . גיא מספר שממש התחנן בפני המנהלת במשך חצי יום שתיתן לו את המסמך כי הוא רוצה לבנות את חייו .
בסוף בסוף , אחרי תחנונים מרובים - נתנה לו המנהלת את האישור .
הסיפור המקומם הזה - הזכיר לי סיפור אחר ...
סיפור שהתרחש לפני מספר שנים .
האיש שאיתי , הוא מורה בתיכון . כבר הרבה שנים .
שנים רבות הוא היה גם מחנך . הרבה מאוד בני נוער עברו אצלו בכתות . טובים , טובים פחות , שובבים , עם לקויים ובלי , תלמידים ... אתם יודעים ...
הסיפור הזה מתייחס לאחד מהם , שהלימודים בהחלט לא היו בראש מעייניו ... הוא לא הירבה לפקוד את ספסל הלימדים .
מה שעניין את הילד הזה היה מכונאות רכב , מנועים , תיבות הילוכים , שמן וגריז ...
בשליש הראשון של כתה יב' - הוא נכח בבית הספר ... אח"כ פרש והלך לעבוד .
כשהשתחרר מהצבא הוא הגיע למחנך שלו , לשעבר וביקש:"המורה , אני רוצה ללכת לקורס נהגי משאיות , אני צריך אישור על 12 שנות לימוד , אתה יכול לתת לי?"
המחנך , התלבט רגע : טוב , הוא לא בדיוק למד שתיים עשרה שנים ...
מצד שני , מה הילד מבקש?

להתפרנס .
לעשות קורס נהגי משאיות ולהתפרנס בכבוד ...
האיש שלי , נתן לו את האישור .
בלי לעשות שרירים ,
בלי בירוקרטיה מיותרת ,
בלי להערים קשיים .
וכל זה עבר לי בראש כששמעתי את גיא מספר על המנהלת שלו .
אצלנו , כשזה קרה - חשבתי שזה הדבר הנכון לעשות . שבשביל זה מערכת החינוך קיימת - כדי לעזור לאלו הזקוקים לה ולא להקשות עליהם ...
והבחור הצעיר ?
בכל פעם שהוא עובר עם המשאית שלו בכביש מול האיש שלי , הוא מנופף לו בשמחה ,
ובפגישות פנים אל פנים - הוא מנשק אותו ואומר :"המורה , הצלת אותי "...