יום שבת, 12 בדצמבר 2009

עסקים קטנים

לפעמים ...
אני עושה עסקים קטנים .
אני מודה : "מאכרית" גדולה - אני לא ...
אבל עסקים קטנים כאלו ... לפעמים אני עושה .
יש פעמים שאפילו מצליח לי ...
העסקים הקטנים ...
שאני עושה ,
עם ריבונו של עולם ...
משהו    תמורת    משהו ...
אני עושה משהו בשבילו והוא בתמורה -
עושה משהו בשבילי .
למשל : כשלמדתי תכנות  והיה לי כל-כך קשה ...
הראש ההומני שלי , זה שמתפזר לכל הכיוונים , התקשה להסתדר עם הלוגיקה של התכנות ...
אז עשיתי איתו את העסק הבא :
אני לומדת בלי הפסקה , לא עושה לעצמי הנחות , לא מתבכיינת ולא מיללת ...
והוא - דואג שביום של המבחן , אני לא אכנס להיסטריה , שלא יהיה לי בלק אאוט ושלא אשכח כל מה שלמדתי מרוב הלחץ ...
זה דווקא עבד .
קיבלתי ציון - לא רע בכלל בסוף הסימסטר ...
אני מבטיחה לו דברים , לריבונו של עולם - ומקיימת אותם .
ואז הוא , צריך לעשות משהו בשבילי .
עסקים קטנים כאלו ,
יש פעמים שאפילו מצליח לי ...
יש לי בקשות קטנות לדעתי , לא מוגזמות ...
הנה עוד דוגמה :
אני מבטיחה לו שאתן צדקה לכל הקבצנים שמגיעים לישוב שלנו , והם רבים תאמינו לי ...
והוא ...
שידאג בבקשה שהגשם השוטף יתחיל לרדת אחרי שילדתי תגיע למקום בו היא צריכה להיות ...
שלא תרטב ותהיה חולה ...
בקשות קטנות כאלו ...

אלא שהפעם ...
אני בפני הגדולה שבעסקאות שלי ...
משהו קצת יותר חשוב מציון במבחן או גשם שוטף ...
עכשיו אני צריכה ממנו משהו ממש גדול ...
הבעיה שאינני מצליחה למצוא מה להבטיח לו , מה לתת לו בתמורה לבקשתי ...
מה הייתם עושים תמורת בריאות לאדם אהוב?
למישהו יש רעיון ? ...

יום שלישי, 17 בנובמבר 2009

הורים טובים והורים טובים יותר ...

כשנולדה בכורתי , הסתכלתי עליה טוב טוב ...
לא היה מצורף דף הוראות ...
דווקא חיפשתי ...
לא היה ...
ומאז , אני כל הזמן לומדת .
לומדת איך להיות אימא כמובן .
ביחד איתה וביחד עם אחותה הקטנה .
שתיהן עוזרות לי ללמוד .
אני אף פעם לא בטוחה - שאני עושה נכון .
תמיד יש לי ספיקות .
כמו אז , מזמן כשהן היו קטנות והיינו הולכות לגינה אחרי הצהריים .
הייתי מוצאת את עצמי מתרוצצת אחריהן בלי הפסקה .
עולה איתן למיגלשה ומתגלשת ... כדי שלא תיפולנה חלילה ...
רצה בינות לסולמות ...
מנדנדת את הנדנדות (לא חזק מדי , כמובן)...
ובעודי מתנשמת ומתנשפת - אני רואה את שאר האימהות , חברותי , שילדיהן אף הם משתוללים בגינה .
אבל הן , האימהות ...
יושבות בנחת על הספסל , נהנות מהשקט ומדברות ביניהן ...
רק אני רצה בינות למתקני השעשועים בגינה ...
היום - ממרומי גילי אני יודעת , שחברותי הן אימהות לא פחות טובות ממני ...
רק קצת יותר רגועות ...
אז - לא חשבתי ככה .
לעיתים שקלתי להתקשר ליצחק קדמן , שיבוא לגינה בישוב  ויראה בעצמו את ה"הזנחה הפושעת" של חברותי ...
וראה זה פלא ...
כל הילדים גדלו .
אילו שרצו אחריהן בגינה ... וגם אילו שלא .
או למשל : בימים הקשים של שדירות  כשספגו שם מטחי אש רבים , החליט ראש האולפנא - במטרה טובה אני חייבת לציין , לחזק את התושבים .
ובנות האולפנא נסעו לשם ליום התנדבות .
שתי בנותי החכמות אמרו אחת לשניה - שהן אפילו לא תספרנה לי על הפעילות - כי אין סיכוי שארשה להן להשתתף .
הן צדקו , שתיהן .
למרבה ההקלה - היו כמוני עוד כמאה אימהות ...
סימן שאני אימא נורמלית ...
אף פעם אני לא בטוחה שאני נוהגת נכון .
ההתלבטויות , המחשבות , אני כמו כל אימא רוצה רק בטובתן ...
והן ... כמו כל ילדינו - אולי לא תמיד מבינות זאת .
ורציתי להקדיש את הפוסט הזה , לאמא אחת - ספציפית ...
שבזמן האחרון , משום מה , נדמה לה שהיא לא הייתה אימא מספיק טובה ...
לא מספיק חיבקה , לא מספיק נתנה , לא מספיק הקדישה ...
ורציתי להגיד לה , לאימא הזאת - הספציפית ...
שאם היא גידלה ארבעה ילדים , די מוצלחים אני חושבת ...
סימן שבטוח , אבל ממש בטוח משהו - היא בטח עשתה בסדר ...
לא ככה ?     

יום שבת, 7 בנובמבר 2009

אל תבכי נעמי...

. נעמי
.ילדה קטנה, חמודה 
 .צמה ארוכה משתלשלת לה מאחור  ועיני  שקד  ענקיות
 ...חיוך  ביישני  יש לה לנעמי , וכשהיא מחייכת ... כל העולם מחייך איתה
 .נעמי  אוהבת לקרא , אוהבת את הספריה שלנו
כל פעם כשאני שומעת מישהו מנסה לפתוח את הדלת של הספריה ומתקשה בכך , אני יודעת שזאת נעמי
ואני כבר לא קמה ממקומי במהירות , כדי לעזור לה לפתוח את הדלת , כבר הבנתי שבעצם העזרה שלי - אני לא  עוזרת לה ...  היא צריכה להתמודד לבד
וכמה שקשה לי להישאר במקומי ... אני עוצרת נשימה , וכשנעמי מתגברת על הדלת ונכנסת בריצה , ישר למדפים , לעיתים שוכחת לומר לי שלום ... אני אף פעם לא מתרגזת על השיכחה הזאת ... להפך , אני קוראת לה בקול (ולא משנה כמה  אנשים מקיפים אותי)... "הי נעמי , מה עניינים?"  והיא מחייכת אלי , את החיוך הענק שלה , זה שממיס את ליבי כל פעם מחדש... "בסדר" היא אומרת וכבר נעלמת בינות למדפים , אל הספרים האהובים עליה.
...אני מודה  שמדי פעם ילד כזה או אחר נכנס לי ללב קצת יותר מהשאר
כזאת היא נעמי הקטנה , נמצאת לה בליבי כבר הרבה זמן ... מאז שעוד הייתה בראשית בית הספר היסודי ורק  למדה לקרא
 ...יום חמישי   
כבר שמתי לב שהדרמות תמיד מתרחשות אצלנו ביום חמישי ... ואין לי הסבר הגיוני לכך 
 "?אבא של נעמי בטלפון :"הארי פוטר החמישי נמצא בספריה
 אני בודקת במחשב - וכן הוא נמצא . "נעמי תכף תבוא לקחת אותו , היא במתח . עכשיו היא קוראת את כל  .
 ...הסידרה של הארי פוטר " .הוא אומר לי , כאילו שאני לא יודעת מה נעמי קוראת
חברי הספרנים בוודאי מודעים לבעיה שלעיתים ספר מופיע במחשב - כנמצא בספריה , אבל בפועל הוא לא על המדף ...זה קורה מכל מיני סיבות . מישהו החזיר למקום , רק לא למקום הנכון , מישהו הניח אותו על אחד   השולחנות , אולי הוא בתיקון ... כל מיני סיבות . התוצאה היא לא נעימה .
... אמרתי שספר נמצא , והוא לא
... וזה מה שקרה באותו יום חמישי
. נעמי באה בשמחה ... ולא מצאנו את הספר על המדף
כמובן שיש לי מספר עותקים מכל אחד מספרי הארי פוטר , אבל במקרה הזה - זה לא עזר . לא היו עותקים   בספריה.
ראיתי את האכזבה על פניה של הילדה החביבה עלי ... "אנחנו נוסעים לשבת ואני רוצה את הספר , אני     במתח ... אני לא יכולה לחכות עד יום ראשון ", היא אומרת לי בקול עצוב . 
..."חכי שניה , בואי נבדוק איפה הוא , אולי מישהו מאחר , אני אתקשר ואבקש שיחזירו "
 .נעמי מחייכת בשמחה
 .אני בודקת , מגלה שאחד העותקים באמת באיחור  
 .אני מתקשרת אליהם , מבקשת שיחזירו
 .הם מסרבים  
 .לא סיימו לקרא
 .אני מנסה להסביר שהם מאחרים בהחזרת הספר וזה לא הוגן , בבקשה שיחזירו
 .אין עם מי לדבר
...מכל קהל הקוראים הנפלאים שלי , דווקא הספר הזה - נפל אצל משפחה לא מייצגת 
 .אני מסיימת את השיחה בהרגשת תיסכול גדולה  
 .זה מצב נדיר
 בדרך כלל כשאני מתקשרת ומבקשת ספר שנמצא באיחור - מיד הספר מוחזר בתוספת  התנצלות
 .נעמי מאוכזבת
 היא מתיישבת על הספה הקטנה בספריית הילדים . "זה לא פייר" היא אומרת . ואני רואה את הדמעות 
 ...בעיניה הגדולות
..."אל תבכי נעמי , זה רק ספר , אל תבכי"
 ...הדמעות שלה שוברות לי את הלב
 ...היא הולכת
... אני נשארת עם טעם מר ... אולי לא עשיתי מספיק
... אני מתקשרת שוב למשפחה , נענית בגסות ומחליטה לוותר
 .הטלפון מצלצל
 .אבא של נעמי
"?אולי תגידי לי אצל מי הספר ואני אדבר איתם"
 .אנחנו לא עושים דברים כאלו . לא אומרים אצל מי ספרים נמצאים
 .עזוב , אין טעם . אין עם מי לדבר " - אני עונה לו
.נעמי מאוכזת נורא " - הוא אומר לי
..." אני יודעת" , אני עונה לו - "תן לי שתי דקות ואני פותרת את הבעיה אוקי? תכף אני מתקשרת אליך בחזרה"
... המוח הספרני שלי , זה שמתוכנת לפתור בעיות - פועל במרץ
. אני מתקשרת הביתה , לבכורתי ... זאת שכל ספרי הארי פוטר שקניתי לה - נמצאים על המדף בחדרה
.תגידי , יש מצב שאת מרשה באופן חד פעמי להשאיל את הארי פוטר החמישי לנעמי?" אני שואלת
 אמא" , היא צוחקת מעבר לקו "אני מרשה להשאיל את הספרים שלי - זאת את שקבעת את הכלל שספרים  פרטיים שלנו לא משאילים 
אופס ... נכון , יש לי כלל ברזל ... אני מאוד רכושנית לגבי הספרים הפרטיים שלנו .  זה נובע מנסיון מר .עם   ספרים שהשאלתי ולא חזרו או שחזרו במצב פיזי רע מאוד. 
 ...טוב , נו ... אני קבעתי את הכלל ... אני יכולה לשנות אותו
 ...באופן חד פעמי כמובן
 .תוך דקות בכורתי מביאה את הספר שלה לספריה
אני מתקשרת לאביה של נעמי ומבשרת לו :"יש ספר!" מדמיינת  לעצמי את החיוך של הילדה כשתקבל את       הספר - זה עושה לי את היום.
 .אבא של נעמי לוקח את הספר בשביל בתו 
.הוא מאושר
.אני מאושרת
...נעמי מאושרת - שזה הכי חשוב
 ?וביום ראשון
 נעמי נכנסת בריצה לספריה , מחזירה את הספר של בכורתי ושואלת בנשימה עצורה:
   "?הארי פוטר השישי נמצא   בספריה

יום ראשון, 25 באוקטובר 2009

"רק לא על הציונים"...

...כבר כתבתי כאן על ילדתי הגדולה , זאת שלא מזמן מלאו לה שמונה עשרה
...יש לי עוד אחת
.שלא מזמן מלאו לה שש עשרה
וחשבתי לעצמי שאם כתבתי על הגדולה , מן הראוי להגיד משהו גם על הקטנה , שהציבה לי אולטימטום ברור: ..."לא על הציונים שלי , אסור לך לכתוב על הציונים שלי"
הקטנה , שנולדה כאמור לפני שישה עשר חורפים , נולדה עם בעיה אורטופדית . ואז ...זה נראה לי הדבר הקשה ביותר  שיכול לקרות לי ... הרצועות שהיא הייתה "קשורה" בהן , חמישה חודשים - נראו לי אז ... סוף העולם
...אח ... כמה צעירה וחסרת נסיון הייתי
שתפקידן של הרצועות נגמר - שכחנו מהן
הבעיה הקשה שלנו התחילה כשהיא הייתה בת שלוש .
.אז היא חלתה במחלה מסכנת חיים , מחלה אשר שיבשה עלינו את חיינו
האיש שלי , הידוע בדאגנות היתר שלו - כשזה מגיע לשתי בנותיו , עבר לישון בחדר הבנות .
  ...אני כמובן - לא הסכמתי לזה
...הוא - לא שאל אותי
...היה מחכה שאני ארדם , לוקח מיזרן , מניח ליד מיטתה של הקטנה וישן שם
הוא פחד , שיקרה לה משהו בלילה ושהוא לא ישמע.
בבוקר מוקדם לפני שהייתי מתעוררת - הוא היה חוזר לחדר שלנו.
...כאילו שלא ידעתי
.כך זה היה חודשים ארוכים
.היינו צמודים אליה יום ולילה
.מכשיר האינהלציה עבד אצלנו בלי הפסקה
.היו אלו שנים מאוד קשות
סיפור אחד נחרט אצלי בנשמה:
כשהיא הייתה בת ארבע , באחת הפעמים בהן "בילינו" ביחידה לטיפול נמרץ,  נאלצנו להישאר בשבת בבית החולים .
 היא ואני
שבת קשה זאת הייתה לי...  שמחה הייתה לנו במשפחה .  "שבת חתן" של אחי הקטן 
...במקום לחגוג עם אחי ביום שמחתו ...הייתי ב"טפול נמרץ " עם הקטנה
שבת נכנסה.
ישבתי ליד מיטתה וניסיתי להעביר את הזמן...
פתאום אומרת הקטנה: "אמא , אני רוצה לצייר" . "אי אפשר מותק " -אני עונה לה . "שבת נכנסה , אנחנו לא מציירים בשבת"...
"אני רוצה לצייר , אני רוצה לצייר " ... היא מתחילה לבכות .
האחות - מתבוננת בי במבט קשה .
..."תני לה לצייר , לא נורא, היא חולה" 
 .אני מביטה באחות , אישה טובה אשר עושה את עבודתה נאמנה
ואני עונה לה בשקט , אבל בקול נחרץ :" אצלנו לא מציירים בשבת"  
 .הקטנה בוכה .
האחות מסתכלת עליה ברחמים
בטח חושבת עלי שאני חשוכה מימי הביניים .
שתחשוב ...
יש דברים - שאין בהם פשרות לטעמי .
זה היה כך , גם כשהייתי אם צעירה ...
בואי אני אספר לך סיפור" - אני אומרת לקטנה .... אט אט הבכי נפסק".

לילה.
 .היא נרדמת
 ...אני מנסה לנמנם קצת - על המזרן במסדרון  ... במקום בו אני ישנה בימים האחרונים
  .אמצע הלילה
יד נוגעת קלות בכתפי
" האחות . מעירה אותי :" הבת שלך התעוררה , היא רוצה את אמא שלה 
 .אני מזנקת ממקומי וממהרת אליה
כזאת קטנה בתוך המיטה הגדולה של בית החולים ... מחוברת לכל המכשירים המבהילים של טיפול נמרץ.
...אמא" - היא צוהלת לקראתי" 
 , התעוררתי ולא היית פה ... והאחות הביאה לי דף וצבעים אז אמרתי לה שאני לא רוצה
 ...אנחנו לא מציירים בשבת"  

 .בת ארבע
 .היא הייתה אז רק בת ארבע  
 ...והיום ...  היא לא מרשה לי לספר על הציונים שלה 
אז לא.
 ...לא נספר על הציונים - שכן אוי לה לאותה בושה
  ...  :-) ?איך אפשר לצאת לרחוב עם ציונים שכאלה 

יום שלישי, 13 באוקטובר 2009

אנחנו מחכים לגלעד ...

לפני כשבוע וחצי צפינו כולנו בקלטת בה מופיע גלעד שליט .
כבר  ימים לפני כן דובר בקלטת הזאת בכל אמצעי התקשורת .
 בערב שלפני הצפיה - התחילו להתנגן לי מילים בלב ...
מילים על גלעד .
 כתבתי אותן , את המילים שלי - בפנקס  הידוע ...
 זה שאני כותבת בו את כל הפוסטים , לפני שאני מעלה לרשת ...
אבל לא הייתי בטוחה שזה נכון לפרסם .
אני עדיין לא בטוחה שזה נכון...
יש דעה חזקה שאומרת שכל התנועה למען שיחרור גלעד , מזיקה לו ...
ובכל זאת המילים חזקות ממני והן מבקשות להיכתב כאן :

אנחנו מחכים לגלעד עם עלות השחר,
אנחנו מחכים לגלעד בערבו של יום
אנחנו מחכים לגלעד באור,
אנחנו מחכים לגלעד בחושך
אנחנו מחכים לגלעד
בקיץ
ובסתיו
ובחורף
ובאביב
אנחנו מחכים לגלעד...

אנחנו מחכים לגלעד כשקר,
אנחנו מחכים לגלעד כשחם,
אנחנו מחכים לגלעד חסרי נשימה...
אנחנו מחכים לגלעד בעצב.

אנחנו מחכים לגלעד בתפילת הטל,
אנחנו מחכים לגלעד בתפילת הגשם...
ואני חולמת...
"על כובע קסמים, כובע קסמים
כובע קטן מקושט נוצה
העושה כל מה שאני רוצה"...(לאה גולדברג)
והחלום...
אין בו הוד ואין בו הדר,
רק אימהות...
הרבה אימהות...
והאימהות עומדות ביחד -
מחוץ למקום בו מוחזק גלעד...
בשקט עומדות האימהות
בלי רובים, בלי תותחים, בלי טנקים ובלי מטוסים.
בידיים חשופות עומדות האימהות...
רק עם לב ...
לב מלא אהבה לילדים שלהן
שהולכים להגן על הארץ הקשה והאהובה הזאת ...
ואנחנו מחכים לגלעד...
כמו שחיכינו לרון ...
אבל את רון - כנראה שאיבדנו ...
ואנחנו ממשיכים לחכות...
וכשגלעד יחזור הביתה ,
אנחנו נגיד לו -
בשביל השבויים והנעדרים שלה ...

יום רביעי, 30 בספטמבר 2009

... איש תם וישר וירא אלוהים ...

היה היתה פעם ילדה חמודה .
ולילדה היו אמא ואבא טובים ,
שני אחים ואחות
ובית וצעצועים
ואפילו סבא וסבתא בכפר .

והיה היתה פעם משפחה מקסימה .
ובמשפחה היו חמש בנות ושני בנים ואמא ואבא טובים .
ויהי ערב ויהי בוקר ...
ויהי היום ...
הילדה והמשפחה נפגשו.
הייתה זו אהבה ממבט ראשון .
 הילדה התאהבה במשפחה והמשפחה אימצה לחיקה את הילדה .
והילדה שהיתה מאושרת וכלום לא היה חסר לה ,
זכתה לעוד זוג "הורים" ...
וחמשת הבנות ושני הבנים - קיבלו "אחות"  שישית במתנה...
ויהי ערב ויהי בוקר ...
ונפשה של הילדה נקשרה בנפש "משפחתה" החדשה ...
הוריה של הילדה ו"ההורים המאמצים" התחברו אף הם .
האבות הפכו לידידים והאימהות לחברות .
מגורים בכפר... בשכנות ...
והימים - ימי מלחמת לבנון הראשונה ...
הילדה והשכנים המאמצים היו יושבים במטבח המואר , שותים כוס תה - ודואגים ביחד לבן הבכור ששירת בלבנון .
הילדה - היתה מכינה כוס תה לאבי המשפחה והייתה זוכה לברכות אינספור ממנו ..."אבל רק הכנתי תה" - היא הייתה אומרת במבוכה , אבל הברכות - לא נפסקו ...
ויהי ערב ויהי בוקר ...
הילדה גדלה , התחתנה , הקימה משפחה ועברה לגור במקום אחר .
והמשפחה - ארזה את מיטלטליה ועזבה את הכפר למקום אחר .
אבל האהבה הישנה - בין הילדה והמשפחה , לא נעלמה . היא רק גדלה והתעצמה עם השנים .
ויהי ערב ויהי בוקר ...
ולילדה - שכבר לא הייתה יותר ילדה , נולדה תינוקת והיא נסעה לבית הוריה .
"והאב המאמץ"
עם העיניים המאירות והברכות השופעות - הגיע לבקרה.
הוא הסתכל בגאוה על התינוקת - כאילו הייתה נכדתו .
וסיפר על הנכד הבכור שלו - שנולד חודשיים בדיוק לפני שנולדה התינוקת של הילדה , שכבר לא הייתה יותר ילדה ...
ויהי ערב ויהי בוקר ...
וחלפו להן השנים .
הילדה בביתה עם בנותיה והאיש שלה .
ובמשפחה , התחתנו חמשת הבנות והקימו להן משפחות לתפארת ושני הבנים בנו לעצמם חיים מלאים וטובים .
והאהבה הישנה בין הילדה למשפחה לא נעלמה... היא רק גדלה והתעצמה עם השנים ... 
ויהי ערב ויהי בוקר ...
ו"האב המאמץ" נפל למשכב - ממנו לא קם עוד .
ולא היינו מוכנים.
זה קרה פתאום .
כי אף פעם לא באמת מוכנים לדברים האילו .
כי היית איש צעיר , נמרץ  וטוב ... כל-כך טוב ...
עם העיניים המאירות והברכות , והצניעות שכל-כך איפיינה אותך ...
ואני - שהקפדתי לבוא כל שנה לאזכרה שלך , בערב סוכות , אני שמחבקת את כולכם , נושמת אתכם , ממלאת את עצמי במשפחתיות המופלאה שלכם .
והשנה ...
אתה יודע את הסיבות שבעטיין לא יכולתי לבוא ...
ושבועיים - ניסיתי למצוא פיתרון ...
ומצאתי ...
באתי היום .
יום אחד לפני האזכרה .
עם שתי הבנות שלי .
והן - עמדו לצידי ליד המצבה שלך .
ואמרנו תהילים ביחד - לזיכרך .
ושתיהן שהן בערך בגיל - בו הייתי אני , עת הצטלבו דרכינו , עזרו לי לאסוף אבנים ולהניח על הקבר ...
ופתאום באו שני אנשים שאני לא מכירה ... והסתכלו עלינו ...
מחזה מוזר היינו , אני מודה ...
אישה צעירה ושתי נערות עומדות לבדן מול מצבה ואומרות תהילים ...
"את עושה אזכרה?" שואל אותי האיש . "את צריכה עזרה? אנחנו נעזור לך "...
חייכתי אליו חיוך עצוב , "האזכרה מחר ואני לא יכולה לבוא מחר , אז באתי היום " - אני מסבירה לאיש הזה , שאני לא מכירה ...
"אישה לא יכולה לעשות אזכרה"
אני יודע , אני יודע הוא משיב לי , חשבתי לעזור לך . תהיי בריאה".
והוא הולך משם אבל ממשיך להסתכל עלי כשאני מלטפת את האותיות שחרוטות על המצבה ...
 ויהי ערב ויהי בוקר ...

יום רביעי, 16 בספטמבר 2009

"הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל, אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים" ...

סיפור חסידי  ידוע מספר על בצורת  ששררה ברוסיה  של  תחילת  המאה .
עקב המצב , רעבו היהודים ללחם ובצר  להם  פנו לראשי הקהילה  בבקשת עזרה .
התפילות והתחנונים לא עזרו - גשם לא ירד .
עקב המצוקה  הקשה , הזמינו האדמו"רים את הקב"ה  לדין תורה , ושטחו  בפניו  את טענותיהם הקשות:"אנו בניך , עובדים אותך , מתפללים אליך , שומרים את מצוותיך , ואתה מרעיבנו?"...  
בדין הזה - ידם של האדמו"רים הייתה על העליונה .
הקב"ה - הוריד גשם והרעב הסתיים .
סיפור חסידי .
ואני - שכידוע אינני חסידה של חסידות זו או אחרת , מכובדת ככול שתהיה , דווקא אני מרשה לעצמי להיתלות בסיפור הזה , בעיתות שכאלה .
עיתות שיש לי כמה שאלות נוקבות לאבינו שבשמים ...
ולעיתים ...
למרות  החינוך שקיבלתי , ואולי בגללו - אני מרשה לעצמי לפנות לאל  עליון באופן אישי , ולשאול:
למה?
למה?
לא מספיק לקחת את האב?
למה גם את הבן?
למה?
איפה אתה אל רחום וחנון?
איפה?
למה אתה מסתיר פניך מאיתנו?
למה להכות פעמיים  באותו המקום?
ואני מכירה גם את התשובות ...
אתה מקיף את עצמך בטובים ביותר ...
אבל יש שם למעלה , לצידך - כבר כל-כך הרבה טובים ...
רועי ובניה  ודרור  ואלקנה ... וכיוון שאינני יכולה להעלות כאן את כל השמות אסתפק באילו ... ויסלחו לי האחרים -
טובי בנינו שיושבים שם , לצידך ...
הרף לך מאיתנו ריבונו של עולם ,
ערב ראש השנה - וזאת מתנתך לעם הנבחר?
איך אפשר להכיל את הצער?
איך אפשר לקום ולהמשיך אחרי מכה כפולה שכזאת?
הבט נא למטה , ריבונו של עולם ,
הבט וראה :
כמה טובים הם בניך ,
כמה חסד הם עושים ,
כמה טוב - הם משפיעים על עולמך ,
כמה ערבות הדדית ועזרה לזולת יש ביננו ,
ולמען הסר ספק ... המילים שלי אינן מגיעות ממקום של מחסור באמונה , נהפוך הוא ... 
הרף לך מאיתנו , ריבונו של עולם ...
הרף לך מאיתנו ...

יום רביעי, 2 בספטמבר 2009

"אמא , תכתבי עלי פוסט"...

אני לא מאמינה למישמע אוזני ...
הילדה שלי ,
 הגדולה ,
זאת שאוטוטו תהיה בת 18 ...
זאת שצחקה עלי  ביום  שנכנסתי הביתה , בסיום הקורס ההוא - כשסיפרתי לכולם שלמדנו בלוגים - ופתחתי בלוג
"זאת שאמרה : "מה את מתלהבת שיש לך בלוג ... לכל ילדה בת שתים עשרה יש בלוג היום ...
הילדה הזאת , שכבר לא צוחקת על הבלוג של אימא שלה ...
  שקוראת כל פוסט ראשונה ...  לפעמים כשהפוסט עוד בפנקס , מבקשת :"נו ...אמא , תכתבי עלי פוסט ... תכתבי כבר "...
מה לכתוב עליה?
שנדמה שעבר רק זמן קצר , מאז יצאתי מבית החולים מחזיקה צרור קטן וצורח - לבוש בחליפה צהובה עם פסים... ומהר מהר נסעתי לבית הורי , כי פחדתי לגעת בה ...
מה לכתוב עליה?
שכשהייתה בת שש ועלתה על המיגלשה - וילד מהכתה שלה דחף אותה , והיא נפלה למטה בדיוק על הבטון שהיה מתחת  למיגלשה - ואני שראיתי את קצות אצבעותייה מכחילות כבר דמיינתי כסא גלגלים...
לספר על הנסיעה המטורפת לבית החולים - ועל השעות שאח"כ - עד שידענו שהיא בסדר?
מה לכתוב עליה?
ששנה שלמה כשהיתה בכתה ט' ובכתה שקשה לה באולפנא , בכיתי אני בבית?
מה לכתוב עליה?
שכשנסעה לפולין בכתה יא' - ויומיים שלמים לא היה לי קשר איתה , אז התקשרתי לראש האולפנא ואמרתי לו בקול שקט ונוקב :" אם אני לא שומעת עכשיו את הקול של הילדה שלי , הולך לקרות לי משהו רע"...
והוא שלח מיסרונים דחופים לכל המורים שהיו איתן בפולין :"אנא דאגו שגברת כהן הצעירה תתקשר מיד
לאימא שלה" ...
מה לכתוב עליה?
שכשהיא ישנה בלילה , אני מתגנבת אליה לחדר ומנשקת אותה בלי שתרגיש?
מה לכתוב עליה?
שאני אף פעם לא מתעייפת מלהסתכל עליה?
מה לכתוב עליה?
שאתמול היא התחילה שירות לאומי , ואני עוד לא מעכלת את זה ?
"עזבי" , ילדה שלי אני אומרת לה , "אין לי מה לכתוב בנושא זה" ...

יום שני, 24 באוגוסט 2009

היער השחור ...

170 ק"מ של יערות מדהימים , נופים יפהפיים , עיירות וכפרים ציוריים .
כמה שמעתי על היער השחור ...
כמה תמונות ראיתי של האזורים הללו ...
סוף סוף אני כאן והמציאות עולה על כל תמונה .
הגענו לגוטאך , הולכים למוזיאון : "תחת כיפת השמים של היער השחור" .
המוזיאון - באמת תחת כיפת השמים ומתאר את החיים בעיירות ובכפרים של היער השחור - בתקופות שונות .
מרחב פתוח גדול , הרבה בקתות עץ ובכל בקתה תיעוד הסטורי אחר .
הנה - המטבח וכליו השונים .
כך - טחנו את התבואה .
כאן - הנפחיה ותמונת הסדן , שבשבילי יש לה משמעות עמוקה, בגלל סבא שלי "אריה הנפח" - שכבר כתבתי עליו כאן .
אחותי ואני מסתובבת בבקתת עץ יפה , נהנות מכלי העץ והכירכרות העתיקות .
מזוית העין , אני רואה את האיש שלי עולה לקומה השניה של הבקתה .
כמה דקות אחר כך אני מרגישה מישהו נוגע בכתפי ...
אני מסתובבת ...
האיש שלי חיוור כמת ...
"מה קרה?" אני נבהלת ,
"מה ראית?"
"אל תעלי למעלה"...
זאת תשובתו .
"בטח שאני אעלה!"
אני משיבה לו .
"בואי!" אני מושכת את אחותי ואנחנו עולות בריצה לקומה השניה ...
הלם ...
אנחנו מחווירות בעצמנו ...
מולנו - על הקיר הגדול דגל ענק של המפלגה הנאצית .
צלב קרס בגודל מפחיד ...
אנחנו מסתכלות בשתיקה על קירות המוזיאון .
תמונות רבות של חיילי הרייך השלישי , בינות לעצים , לבקתות ובתוך הכפרים של היער השחור ...
קצת קשה לי לנשום ...
הסמל הכי גדול של השינאה נגד העם היהודי בכל הדורות - מונצח על הקיר שמולי .
החדר מלא תיירים , מסתובבים , מסתכלים , מדברים זה עם זה .
אף אחד לא מופתע , לא נדהם , לא מזועזע ...
זה רק אנחנו? אנחנו החריגים ? ...
"טוב , נו ... זאת ההסטוריה שלהם , זה מה שהיה פה בשנות השלושים והארבעים , זאת גרמניה "... אני מנסה להסביר לאחותי .
"הם רק מראים את ההסטוריה של מה שהיה פה "...
אחותי הקטנה והאיש שלי - שניהם מורים להסטוריה בתיכון .
הם לא צריכים אותי כדי לספר להם על ההסטוריה ... שניהם מאוד בקיאים בתחום ...
"את טועה" , עונה לי האיש שלי .
"עושה רושם שהם מתגאים במורשת הזאת" .
"איך אתה קובע את זה?" אני שואלת .
"זאת גרמניה , הם מראים את מה שהיה , להפך הם לא מסתירים "...
התשובה שלו לא מאחרת לבוא : "אין צורך לתלות דגל כזה ענק של צלב קרס על הקיר המרכזי - כדי להראות מה שהיה ...
דגל קטן בצד החדר היה עושה את העבודה מספיק טוב . הראוותניות של הסמל הזה , מעוררת סימני שאלה"...
אני שותקת .
יש בדבריו משהו ...
"בואו נכתוב להם משהו בספר אורחים" , מציעים המורים שסובבים אותי - במקהלה כמעט ...
והוא כותב : " אני מאוד מקווה שהנצחת הרייך השלישי במוזיאון נעשתה מתוך רצון לשמר את ההסטוריה ולא מתוך גאוה לאומית"
"למה בעברית?" אני שואלת .
"אף אחד לא יבין - כתוב באנגלית " .
הוא מרים את עיניו מספר האורחים , מביט בי במבט המוכיח שלו , המבט שהוא נותן בי תמיד - כשאני עושה משהו שאינו לרוחו ...
"אני רוצה לכתוב בעברית!" הוא עונה לי וכותב ליד שמו באותיות קידוש לבנה:
"יהודי גאה מישראל "...

יום שבת, 15 באוגוסט 2009

"המעבורת ... בהחלט המעבורת"...

"מה החויה הכי חזקה שלך מהטיול?" שאל אותי אבא שלי , כשחזרנו לארץ .
ואני , עונה בלי לחשוב בכלל :"המעבורת , ברור שהמעבורת!"...
לא הנופים , לא מרחבי הירוק העצומים , לא כמויות המים הבלתי נתפסות , לא המפלים המרהיבים שראינו בכמה מקומות .
טכנולוגיה ...
טכנולוגיה פשוטה ...
או בעצם , לא כל-כך פשוטה .
אבל המראה בהחלט שבה את ליבי .
ומעשה שהיה כך היה ...
אנחנו עוברים בעיירה סט אלדגנד , משמאלנו המוזל רחב ואינסופי .
מרחוק אנו מבחינים במעבורת מתקרבת לכיוון שלנו .
"יש פה סכר גדול " אומר האיש שלי פתאום , "בואו נעצור - אולי נצליח לראות איך המעבורת עוברת מצד אחד של הסכר לצד השני" .
שכן , אתם צריכים להבין - כבר כמה ימים שאנחנו נוסעים בינות לנהר ומשני צידי הסכר יש הבדלי גבהים במים .
בצד אחד של הסכר - המים גבוהים יותר ובצד השני - נמוכים .
במקרה שלנו המעבורת מגיעה מהמקום בו - המים גבוהים בעשרות מטרים מהמקום בו - אנו עומדים ומביטים .
המעבורות בנהרות כאן - מעבירות סחורות ממקום למקום , היות ואנחנו בארץ ישראל , לא משופעים בנהרות - המראה הזה בהחלט מעורר את סקרנותינו ...
אנחנו תוהים איך המעבורת עוברת , יש לזה הסבר הגיוני כמובן , אבל אין כמו מראה עיניים כפי שמיד נווכח ...
המעבורת כבר ממש קרובה ,
פתאום ... רעש חזק מתחת לרגלינו ...
המים מתחילים לגעוש ...
מתחת לפני המים - נפתחות דלתות ברזל אותן איננו רואים - אך שומעים את הרעש בבירור ...
המים מתחילים לזרום מצד אחד של הסכר - לצד השני ...
לאט לאט , המעבורת מהצד השני של הסכר - מנמיכה גובה - עד שהמים בשני הצדדים - שווים בגובהם .
ואז ... השערים מתחילים להיפתח ומחסום הברזל - שעובר מגדה לגדה - עולה למעלה , כמו המחסום של הרכבת אצלנו .
ברגע שהשער פתוח לגמרי - המעבורת עושה את דרכה במעבר הצר ,
"רב החובל" עומד על הסיפון עם מכשיר ניווט כלשהו , שנראה לי מלמעלה די חדשני ודואג שהמעבורת שלו - לא תפגע בשולי המעבר הצר .
כל הארוע - נראה לי מהצד כמבצע מסובך למדי ...
אנשי הסכר היושבים ב"מגדל הפיקוח" שלהם , לא רחוק מהמקום בו אנו עומדים -
נראים לי מרוכזים מאוד .
זהו .
עברה .
ובצד השני ... מחכה בסבלנות ספינת טיולים ובתוכה תיירים .
ממש כמו מפגש רכבות אצלנו ...
המעבורת ממשיכה בדרכה וספינת התיירים מתחילה לחצות את הסכר - בדיוק אותו דבר , רק בכיוון ההפוך ...
היא עוברת לצד השני ונעצרת .
הדלתות התת קרקעיות של הסכר - נסגרות וכן גם השערים .
אט אט , אני מבחינים בספינה שמגביב עוד קצת ועוד קצת ...
כשהמים מגיעים לגובה הרצוי והסופי ספינת הטיולים ממשיכה בדרכה .
היינו שם שעה וחצי מביטים בפלא המתרחש לנגד עינינו .
פתאום שמנו לב , שאנחנו כבר לא לבד שם ... עוד כמה תיירים סקרנים כמונו הצטרפו כדי להנות מ"המופע "...
המעבורת - אני אומרת לאבא ..
בהחלט המעבורת ...

יום שבת, 8 באוגוסט 2009

"עצור בצד , אני חייבת לראות את זה"...

אנחנו נוסעים מאלנץ לכיוון היער השחור .
משני צידי הכביש על צלע ההר כרמים , נטועים בזוית אלכסונית .
"איך הם מגיעים למעלה?" אני תוהה ביני לביני . " הרי טרקטור לא מגיע לשם" ...

יש לי חולשה לכרמים .
מחוזות ילדותי מוקפים בהם .
אפשר לומר שגדלתי בתוך הכרמים של סבא שלי .
סבא היה חקלאי וכורם .
כשהיינו ילדים ואח"כ כשגדלנו היינו מתעוררים בחופשות בשעות לא הגיוניות ועוזרים לסבא בכרם .
לגפן יש ריח , אתם יודעים?
כשאני מחזיקה את האשכול המחובר לגפן ונושמת אותו אלי - אני מריחה את סבא שלי , שכבר לא נמצא פה ...
אני ממש יכולה להרגיש אותו עומד לידי ואני שומעת אותו נוזף בי:"בעדינות , שלא תשברי ענף!" .
זה לא אותו דבר, אתם יודעים - לקנות ענבים בסופר - או לקבל אותם ישר מסבא , שהרגע בצר אותם בשבילי ...
אבל סבא כבר לא פה , ואני קונה ענבים בסופר ...
"עצור ! עצור בצד! "
אני קוראת פתאום .
"מה? מה ראית?" מרים גיסי את הראש מההגה ומחפש את האטרקציה שאני ראיתי והוא לא...
"אני חייבת לראות איך הם מגיעים לכרמים למעלה , אני חייבת להבין את זה!"
הכרמים מטופלים ומטופחים - לא נראה שטרקטור יכול לעלות את המורדות האלה .
אנחנו עוצרים בצד .
יורדים מהאוטו.
מתחתית הכרם עד מעלה ההר יש מסילה ועליה קרונית לאדם אחד .
האדם מתישב בקרונית שמעלה אותו למעלה והוא יורד ברגל ומטפל בגפנים שלו .
הנה הקרונית כאן - ולידה אפשר לראות את הכורם מטפל בכרם שלו .
אני מדמיינת מה סבא היה חושב על זה ...
בטח היה אומר שהם לא יודעים לעבוד כאן ...
לא היה מפרגן להם ...
אנחנו ממשיכים לנסוע אחרי שצילמתי את הפלא , מכל זוית אפשרית ...
אבל הפלא הבא , שניתקלנו בו לגמרי במקרה ,
בעיירה סט אלדגנד - הותיר את כולנו חסרי נשימה ...
(המשך יבוא)...

יום שלישי, 4 באוגוסט 2009

סיומו של יום אחד ותחילתו של השני ...

21:30 בלילה .
אור יום בחוץ , כאילו חמש אחה"צ .
אנחנו מתחילים לחפש דירה ללילה .
"צריך להתרחק מהנהר ולעלות לעיירות שלמעלה" , אומרת אחותי . "ככה נוזיל עלויות".
אנחנו בודקים כמה צימרים בעיירה קוכם .
חדר ללילה בצימר יעלה בסביבות 55 יורו לזוג.
במלון קצת יותר מפואר יעלה בסביבות 85 יורו , ללילה לזוג .
אנחנו מחפשים דירה .
לארבעתינו .
עם מטבח - שנוכל לבשל .(ברור שהבאנו איתנו סירים ...לא גדולים - אבל כאלה שאנחנו יכולים להסתדר איתם ) .
ממשיכים בנסיעה .
אנחנו בעיירה אלנץ .
ענת הולכת לחפש לנו דירה .
למדנו במהלך הימים הבאים שלדירה שאנחנו מחפשים קוראים בגרמנית : Ferienwohnung .
(דירת נופש , בתרגום חופשי) ...
ענת חוזרת .
"סידרתי לנו דירה " , היא צוהלת . "לארבעתינו . ב - 44 יורו ללילה".
"תכתבי בפנקס שלך !" היא אומרת לי בחיוך גדול , "שאחותך , המפוזרת - שיחקה אותה!" ...
מה אתם חושבים? את הפוסטים שאתם קוראים עכשיו , אני כותבת תוך כדי הטיול , בתוך הפנקס שלי , ומדי פעם ... נלקח הפנקס ע"י מן דהוא ... כדי לקרא מה אני מנציחה ...
אנחנו יורדים מהאוטו לדירה נחמדה .
חדר שינה , סלון , מטבח , מקלחת .
אין לנו בעיה . אנחנו מתורגלים בשכאלה .
"אם אתם רוצים תישנו אתם בחדר , אנחנו נישן בסלון" אני אומרת לאחותי .
"לא , לא , תישנו אתם בחדר " , היא עונה לי . "אנחנו נסתדר בסלון".
המטען של המצלמה עושה לי בעיות , אחותי משאילה לי את שלה .
"תביאי לי מברשת לשיער " היא מבקשת ממני "לא מוצאת את שלי"...
(כבר אמרנו מפוזרת ומסודרת?... ) .
בעלת הדירה אמרה לנו בתחילת הערב: "ארבעה מבוגרים בדירה? יהיה לכם נוח? לא תהיה לכם פרטיות"...
ואנחנו צוחקים ...
היא לא מכירה אותנו .
בטיולים שלנו - פרטיות זה הדבר האחרון שאנחנו מחפשים ...
לא סתם כתבתי כבר כאן - עשרה ימים ביחד ...
שתי אחיות ושני בעלים ...

בוקר 13.07.09 .
התעוררנו מוקדם .
אנחנו כמובן ...
הזוג השני ישן עוד זמן מה ...
יצאנו החוצה למרפסת לראות את הנוף .
אתמול בלילה כבר היינו עייפים ולא ממש הסתכלנו סביב ...
בתים ציוריים , צימרים מסביב .
מצד שמאל נהר המוזל .
"לגור על שפת הנהר , איזו שלווה " , אני חושבת לעצמי .
"תראי , כל הלילה ירד גשם" . אומר האיש שלי .
אמצע יולי , ירד גשם שוטף . הכל רטוב בחוץ ...
אני מסתכלת על הבית ממול .. לא יאומן .. מישהו הדליק אח , עשן מסתלסל בארובה ...
אמצע יולי - בגרמניה גשום וקר ...

יום חמישי, 30 ביולי 2009

פרנקפורט ובנותיה ...

13:15 לפי שעון מקומי .
נחתנו .
אנחנו מחכים למזודות ...
אנשי בטחון גבוהים ..בלונדינים ... וקצוצי שיער עומדים בצדדים ...
יכול להיות שזאת הרגישות הפרטית שלי ... או שכולם פה נראים עוינים?...
שש הודעות חדשות לנייד , ממספר שאני לא מזהה ...
חברת פלאפון ...
"ברוכים הבאים לגרמניה" - לשון ההודעה הראשונה ...
אני מצטמררת ...
"ברוכים הבאים לגרמניה "...
"די , נו - אני נוזפת בעצמי בלי מילים ... תזרמי כבר "...
אני מנסה לזרום ...
16:30 - אנחנו נוסעים צפונה לכיוון בכרך .
הדרך יפה ופסטורלית . הכל ירוק ופורח . נהר הריין שלאורכו אנו נוסעים , רחב ושקט .
"כמה מים יש להם" , אנחנו אומרים במקהלה כמעט ...
לאורך כל הדרך בתים ציוריים , טירות עתיקות שבנו שליטים קודמים , כרמים שעומדים על צלע ההר ( "איך הם מגיעים לשם" , אנו תוהים בקול ... זה יתברר לנו בהמשך... )
ובתוך כל אילו , בתוך כל היופי עוצר הנשימה הזה ...
פסי הרכבת ...
לאורך כל הדרך -
פסי רכבת שמצמררים את כולנו ...

(המשך יבוא)...

יום שני, 27 ביולי 2009

פוסט טרום טיסה ...

יום ראשון בבוקר 12.07.09 .
תארו לעצמכם : שני זוגות .
האחד : מסודר , מאורגן , דייקן , קצת לחוץ , טיפה היסטרי , אבל נחמד בסך הכל ...
השני : מבולגן , אדיש , מאחר כרוני , זורם ... החיים עוברים לידו , אבל נחמד בסך הכל ...
הנשים - אחיות .
הגברים - בני זוגן .
בקיצור : אחותי ואני ...
תארו לעצמכם מצב שארבעת אילו נוסעים לחו"ל , לעשרה ימים - ביחד ...
עשרה ימים , אחד בתוך השני ...
המאורגן עם המבולגן ,
הלחוץ עם האדיש ,
הדייקן עם המאחר הכרוני , ( אולי נקנה להם מתנה שעון? לא יעזור... ).
מתחיל בבוקר: 05:30 - אנחנו מחכים ארוזים ליד הדלת .
והם? יש להם זמן ... המטוס - הרי לא ימריא בלעדיהם ...
06:10 - הם הגיעו .
איחור לא גדול , יחסית אליהם ...בהנחה שקבענו ב - 05:45 ...
קצת נזיפות ( מצידנו) ,
קצת התנצלות (מצידם) לא שזה יעזור לפעם הבאה ...
ו... עפנו לשדה .
אה ... לפני כן צריך לעבור ברמלה , לקנות לחם , שהרי הטיסה ביום ראשון בבוקר - וגיסי חייב לחם טרי ...(בהנחה שנמצא חנות פתוחה ...) .
מצאנו .
הגענו ב- 07:10 לשדה .
טוב ... כאן נגזל ממני חופש הביטוי , גיסי למרות התכונות הפחות טובות שלו - יש לו גם כמה תכונות חיוביות , ומספר קשרים במקומות מסוימים שמקילים על החיים .
למשל קשרים טובים בנתב"ג .( וכאמור דווקא את זה אסור לי לספר)...
אם כי אומר בעדינות שתהליך הכירטוס שלנו היה מהיר מהמומצע ...
07:30 - יושבים במסעדה האיטלקית לארוחת בוקר .

08:15 - "יאללה לדיוטי פרי" - אומרת אחותי ואנחנו הולכות ...
09:10 - "ענת בראון , ענת בראון - צאי בבקשה מהדיוטי פרי ... טיסה 358 מחכה לך " ...
כמובן שאין קריאה כזאת ברמקולים של נתב"ג , וחבל שאין ... אולי כך היה אפשר להוציא את אחותי מהדיוטי פרי בזמן ... ולחסוך את הריצה המטורפת למטוס ...
כרגיל , אנחנו אחרונים ...
אה - יש עוד זוג אחד אחרינו ...
"את רואה? היינו יכולים להישאר עוד קצת" ... ממלמלת אחותי ...
(מיותר לציין שלא קנינו כלום)...
זהו .
אנחנו במטוס .
קפטן עמוס מברך אותנו בעברית ובאנגלית .
לא יאומן , אנחנו באויר ...
הסתיימו ההכנות , ההתארגנויות , הויכוחים הקלים ...
הי אירופה ... הנה אנחנו מגיעים ...
( המשך יבוא ) ...

יום שישי, 10 ביולי 2009

שבוע הספר העברי - גם אצלנו!

אז נכון , קצת באיחור ... לא חגגנו בתאריך הרשמי ...
אבל חגגנו ואיזו חגיגה!
זה התחיל משיתוף הפעולה שעשיתי עם המתנ"ס שלנו .
אני בעד שיתופי פעולה , בכל תחום . זה תמיד מועיל , יש עוד מישהו שחושב איתך ובדרך כלל - השיתוף מניב משהו מוצלח ביותר .
כמו שהיה אצלנו ...
נכון שההתארגנות הייתה קצת לחוצה , התארגנו רק מספר ימים מראש , אבל התוצאה ... הייתה בהחלט משביעת רצון .
מחוץ לספריה , היו מתנפחים ועשרות ילדים השתוללו שם , דוכנים רבים למימכר ספרים קישטו את הדשא הגדול שליד הספריה , דוכני אוכל וממתקים ואפילו כמה דוכנים למימכר בגדים .
אם כבר , אז כבר ...
ובתוך הספריה : תיאטרון בובות לילדים הצעירים .
ההצגה המוצלחת :"מוקי ברוגז עם אמא " , ע"פ סיפרה של ימימה אבידר - משכה כל-כך הרבה ילדים , ששלושת המזגנים שלנו , אשר עבדו במרץ רב - לא עמדו בעומס ...
מעולם לא ראיתי את הספריה מלאה כל-כך ... והספריה שלנו , מלאה ברוך השם ...
לדעתי היו שם יותר ממאה ילדים ואימהות ועגלות ... לא היה מקום לזוז ...
אחרי שהסתיים התיאטרון , הגיע שי צ'רקה - המאייר הנערץ על כל ילדינו ...
בהרצאה מרתקת תוך שילוב של איורים תוך כדי ... הוא שבה את ליבם של כל היושבים מולו .
ילדים ומבוגרים ... שאח"כ , אפילו התווכחו מי יקבל את האיורים שהשאיר לי .
בינתיים הם אצלי ... נראה מה אחליט לעשות איתם ...
היה אירוע מרגש ומחמם את הלב . הצלחה גדולה , קיבלנו הרבה מחמאות .
הנה חלק מה"רכבים" שהגיעו אלינו :


הרבה תודה למתנ"ס וביחוד לאילנה - ששיתוף הפעולה ביננו מוכיח את עצמו פעם נוספת !
תמונות נוספות כאן .