"מרכז שפירא זה בין קרית מלאכי לאשקלון"...

כל פעם שאני מגיעה למקום חדש , לכנס או קורס מקצועי , מגיע הרגע שכל אחד צריך להציג את עצמו .
אני אומרת שאני :"ממרכז שפירא" ומוסיפה כמעט מיד : ש"מרכז שפירא  זה בין קרית מלאכי לאשקלון", כי כמעט תמיד אף אחד לא יודע איפה זה מרכז שפירא ...

לפני שבוע התעוררנו לבוקר של חשדות כנגד בכירים בעירית קרית מלאכי ...
ואני חשבתי לעצמי :"אוי ואבוי ...  לא שוב ... לא קרית מלאכי ... מסכנים התושבים , לא הספיקה להם פעם אחת? עכשיו שוב?" ...
ואז  חשבתי  על כל השנים שאני גרה פה , באזור ...
אני הרי לא מכאן .
אני הגעתי מהצפון ...
הצפון מאוד שונה מהדרום  מבחינתי  ואני מודה  שחבלי הקליטה שלי – לא היו קלים ...
לקח לי זמן להתרגל ... ועד היום יש כמה דברים שאני מעדיפה לעשות סמוך לבית הורי .
ובכל זאת ...
כשאני מסתובבת  בקרית מלאכי , בין החנויות ...
כשאני צריכה תיקון לבגד , או מתנה לאחד האחיינים שלי  או כל מוצר שהוא הביתה , אני תמיד מתקבלת במאור פנים .
אנשים  חמים , מחייכים , אדיבים .
יש כמה בעלי חנויות  שממש נעשו  חברים שלי והם תמיד מתעניינים  ומפרגנים .
אנשים נהדרים יש בקרית מלאכי וכולם מכירים את כולם , הרגשה של משפחה אחת גדולה .
ומאז שבוע שעבר ...  יש לי תחושה שאנשים הולכים עם הראש למטה ...
מן תחושת חוסר אונים של "איך דבר כזה יכול לקרות לנו שוב"...
אני שומעת כל מיני הסברים מכל מיני אנשים , אבל בשורה התחתונה האווירה  ברחוב מאוד קשה ...
אז רציתי להגיד לכם  ,  תושבי קרית מלאכי היקרים  –
אתם אנשים נהדרים ואין לכם במה להתבייש ,  לא עשיתם שום דבר רע .
זה רק חוסר מזל וצירוף מקרים לא נעים ...
הרוב טוב אצלכם .
יש לכם עיר  עם פוטנציאל נהדר ,
אל תתנו לאירועים האחרונים  להפריע לכם להמשיך לחייך ...
אני ממש מקווה שימצא פיתרון למצב הזה – בקרוב .
ומי יודע?
אולי מעז יצא מתוק ?
וגם אסור לשכוח שהכול בינתיים  רק לכאורה .
אני בכל מקרה אמשיך להסביר לכולם :
ש"מרכז שפירא זה בין קרית מלאכי לאשקלון"...

זה פוסט על חבר ...

רציתי לכתוב משהו שמח , משהו קופצני וקליל , אבל אני לא מצליחה ... 
אני לא מצליחה להתרחק מהנושא הקשה והכאוב , שאיתו המשפחה שלנו מתמודדת עכשיו .
אני נשאבת לאמא שלי כל הזמן ...
יש ימים שהגעגועים כמו חותכים בבשר החי ...וזה כואב פיזית , כואב עד כלות ...
ובגלל זה בעצם אני רוצה לכתוב את הפוסט הזה ...זה  פוסט על חברים ועל עוצמה של חברות ... ומה שהחברות הזאת  נותנת ...
כשקשה לי נורא ... יש מישהו אחר , שאני יודעת שאני יכולה להתקשר אליו , או לשלוח לו מייל ... והוא תמיד ימצא זמן בשבילי ...הוא יבין אותי ... הוא שעבר בעצמו דברים לא קלים ... יודע בדיוק באיזה מקום אני נמצאת ... והמילים שלו ... תמיד מצליחות להכניס אותו לפרופורציה ...
זה פוסט על חבר שאפילו לא ידעתי עד כמה שהוא חבר ...

זה סיפור שמתחיל לפני הרבה שנים , בבית הספר היסודי במושבה בה גדלתי .
אני הייתי ילדה בלונדינית עם צמה ארוכה ... ובכתה שלי היו רק בנים . ככה זה היה בבית הספר הקטן , לפני הרבה שנים ...
בכתה שלי ... היה ילד אחד , קטנטן ושחרחר , שבקושי הגיע לי עד הכתפיים . אין לי מושג עד היום , למה ... אבל שנינו ממש לא הסתדרנו ... הוא היה מציק לי , מושך בצמה ... אני לא טמנתי ידי בצלחת כמובן ... והחזרתי לו ...  אבל בכל זאת הוא היה בן , ואני  בת ... יש להם יתרון של כוח פיזי עלינו ... היום כשאני חושבת על זה , זה נראה לי כל כך תמים , לעומת האלימות שיש היום בבתי הספר ...  בכל זאת היו הרבה ימים שהייתי חוזרת הביתה ובוכה לאמא ...
באיזה שהוא שלב , אמא החליטה שהיא הולכת לדבר עם הוריו של הילד השחרחר הקטן ... אבל כשהיא הלכה לשם - היא פגשה באחיו הגדול שאמר לה בקול מאיים: "שהוא כבר יראה לאח שלו מה זה"...
אמא שלי נבהלה נורא , היא הסבירה לנער שהוא לא ההורה ... ואוי ואבוי לו אם הוא יעשה משהו לאחיו ...
זה שמציק לבת שלה ...
ופה קרה מהפך שעד היום אין לי הסבר איך הוא קרה ...

אמא שלי פגשה את הילד הקטן , השחרחר והמציק  ו...התאהבה בו .
והוא - התאהב בה בחזרה ...
היא הזמינה אותו אלינו הביתה והוא היה בא ...
ואז ... הוא הפך להיות חבר מאוד טוב של אמא ...
ואני לא הבנתי מה קורה פה ... :-)
הוא היה בא אליה , והם היו יושבים במטבח ומדברים , הוא היה מספר לה דברים , היא הייתה מכבדת אותו בארוחת צהריים . היא פשוט אהבה אותו . בלי מילים מסובכות , בלי הסברים ארוכים , היא פשוט אהבה אותו ...
ואז הוא הפך לחבר מאוד טוב של אחי .
עברו שנים וגדלנו - הוא ואחי נשארו חברים , אחר כך התחתנו כולנו , אני עברתי לדרום  ואחי עבר לארץ אחרת ... המרחק עשה את שלו והקשר התנתק איכשהו ...

כשאמא שלנו חלתה , הוא פתאום הופיע שוב בחיים שלנו ...
הילד השחרחר הקטן , זה שבקושי הגיע לי לכתפיים ... הפך לגבר גבוה , מרשים ומקסים ...
שחרחר הוא נשאר , אבל הוא כבר ממש לא קטן ...
הוא חזר לחיינו , כאילו לא נפרדנו בכלל ...
כשמישהו נעשה חולה בסרטן , הרבה אנשים וחברים מתרחקים פתאום , מכל מיני סיבות ...ואז , רק אז אפשר לגלות באמת מי החברים שלך ...
והחבר הזה שלנו , שכבר כתבתי קודם  ואני לא רוצה לפרט - עבר חוויה מאוד קשה בעצמו לפני מספר שנים , היה איתנו ברגעים מאוד קשים , ומאז שאמא איננה ... הוא לא עוזב אותי . הוא מקשיב , ותומך ומבין  ויש לו יכולת מדהימה להכיל את הצער שלי .
וכל פעם שהגעגועים מקשים לי על הנשימה ...
אני כותבת לו או מתקשרת אליו ...
והוא מבין אותי אפילו בלי מילים ...
והוא ... שמשך לי בצמה כל כך הרבה פעמים ... מנחם אותי ...
ואז ...  אז אנחנו צוחקים ביחד , על הצמה ההיא ... 

לבקש סליחה ...

זה קרה לפני כחודש .
שעת לילה מאוחרת .
אני לא בבית .
הנייד שלי רוטט .
אס.אם.אס .
"מי זה כל-כך מאוחר?"  אני תוהה .
"ערה?"
נו , מי כבר יכול לשאול אותי שאלה כזאת , בשעת לילה מאוחרת? ...
אני מתקשרת הביתה .
"מה קרה שלא יכול לחכות למחר בבוקר?"  אני שואלת .
"קרה פה משהו" , הוא עונה בשקט .
הקול שלו מהוסס , אני בקושי מצליחה לשמוע אותו .
"מה קרה?"  אני שואלת והפעם ... אני הרבה פחות נחרצת .
"קרה אסון בישוב " - הוא עונה .
"תאונת דרכים" ...
אני עושה סריקה מהירה בראש של כל החברים , השכנים , החברות של הבנות - מנסה לנחש מה קרה למי ... מתפללת שזה לא כזה נורא ...
"הבן של ב'  נהרג" ...
הוא אומר בקושי את המילים .
אני לא עונה .
אין מה להגיד ...
מנסה לעכל את מה ששמעתי כרגע ...
לא מצליחה ...
וקשה לי ... קשה לי מאוד ...
ופתאום , ברגע ההוא הבלתי נתפס - בו קיבלתי את בשורת האיוב ... אני נזכרת במשהו ...
משהו שקרה לי עם החבר שלנו , שכרגע שמעתי שאיבד את אחד מבניו ...

יש לנו חבורה  בישוב , קבוצת חברים .
פעם בחודש בשבת מברכים , החבורה שלנו נפגשת .
כל פעם  בבית  של  זוג אחר .  המארחים מכינים תוכנית וכיבוד , ואנחנו מבלים כמה שעות של חברותא ביחד .
זה מתחיל בשיחות סלון ,
עובר לצחוקים  ובדיחות 
קצת רכילות (רחמנא ליצלן)...
ולבסוף - התוכנית שהמארחים הכינו .
זאת יכולה להיות שיחה על פרשת השבוע ,  לפעמים  משחקי חברה , לפעמים דיון על נושא אקטואלי בוער .
ככה כל שבת - מברכים .
שבת אחת , לפני די הרבה זמן ... בשלב של ה"צחוקים" מצאתי את עצמי במרכזו של ויכוח שקצת יצא משליטה . אני אמרתי משהו  שלא מצא חן בעיני החבר שמולי , הוא ענה לי קצת יותר מדי ... אני לא נשארתי חייבת , העניינים טיפה יצאו משליטה ...
כשהסתיים הערב והלכנו הביתה , מצאתי את עצמי במתקפה מבית ...
"למה את תמיד חייבת להתווכח? מה יקרה אם תשתקי פעם?  למה את תמיד במרכזו של כל ויכוח?  לא שמת לב איך הוא דיבר ? " ....
אני לא הבנתי על מה המהומה ... סתם ויכוח , היה ונגמר . מה קרה? ...
מסתבר שהחצי השני שלי לקח ללב את הדברים , למרות שאני התייחסתי לעניין בקלילות .
בשבת-מברכים  הבאה הוא לא רצה ללכת וגם לא בשבת שאחרי ...
החברים התחילו לשאול שאלות - אבל הוא התחמק בתירוצים שונים .
וככה עבר זמן , ויום אחד -  אחד מחברינו הפתיע אותי בספריה ... " את חייבת לספר לי מה קרה " . 
ניסיתי להתחמק , אבל הוא התעקש .
הכרחתי אותו להבטיח לי שזה נשאר ביננו וסיפרתי , 
על הויכוח ... ועל האיש שלי שנפגע .
אבל הבטחות לחוד ומציאות לחוד ...

עברו יומיים ...
יום שישי , אני במטבח ...
דפיקות חסרות סבלנות בדלת ...
אני פותחת ,
החבר שלנו - מאותה שבת ...  מחייך אלי חיוך גדול ...
הופתעתי  כל-כך שאפילו לא הצעתי לו להיכנס ...
"אפשר?"  הוא שואל , וכבר מתיישב באמצע הסלון .
"בואי שבי" ... הוא מזמין אותי לסלון שלי ...
"אנחנו צריכים לדבר" ...
התחלתי לצחוק בקול  כשאני חושבת לעצמי :" ב' שיהיה בריא , איזה אומץ יש לו ... ככה לבוא לגוב האריות" ...
הוא מרצין.
"אני פגעתי בך ? מה אמרתי? בגללי אתם לא באים? למה לא אמרת משהו?  כל התפילה שלי ביום כיפור לא שווה אם פגעתי בחבר שלי ".
הוא יורה את המילים בלי להסס , בלי להתבלבל , באומץ .
ואני?  קצת מביכה אותי  הסיטואציה אני מודה ...
ופתאום , אני היא זאת שמתבלבלת ואומרת :"עזוב , שטויות ... לא קרה כלום " .
הוא מתנצל בכנות .
ואנחנו ממשיכים לשבת בסלון , שותים קפה , מנהלים שיחה משעשעת , כאילו זה לא יום שישי ולא צריך לבשל , ויש לנו כל הזמן שבעולם ...

ואני נזכרת בסיפור הזה באותו לילה בו קיבלתי את הבשורה המרה ...
ואני זוכרת את הסיפור הזה  כשאנחנו הולכים לנחם ואני מביטה בו - מגייס כוחות נפש כדי לשמור על המשפחה ,
ואני זוכרת את הסיפור הזה כשאנחנו חוזרים הביתה  וכמעט לא יכולים להכיל את הצער  ואם אנחנו לא יכולים , אז... אלוהים מה עוברת המשפחה ...
וכואב לנו , כואב לנו מאוד האובדן ...

הורים טובים והורים טובים יותר ...

כשנולדה בכורתי , הסתכלתי עליה טוב טוב ...
לא היה מצורף דף הוראות ...
דווקא חיפשתי ...
לא היה ...
ומאז , אני כל הזמן לומדת .
לומדת איך להיות אימא כמובן .
ביחד איתה וביחד עם אחותה הקטנה .
שתיהן עוזרות לי ללמוד .
אני אף פעם לא בטוחה - שאני עושה נכון .
תמיד יש לי ספיקות .
כמו אז , מזמן כשהן היו קטנות והיינו הולכות לגינה אחרי הצהריים .
הייתי מוצאת את עצמי מתרוצצת אחריהן בלי הפסקה .
עולה איתן למיגלשה ומתגלשת ... כדי שלא תיפולנה חלילה ...
רצה בינות לסולמות ...
מנדנדת את הנדנדות (לא חזק מדי , כמובן)...
ובעודי מתנשמת ומתנשפת - אני רואה את שאר האימהות , חברותי , שילדיהן אף הם משתוללים בגינה .
אבל הן , האימהות ...
יושבות בנחת על הספסל , נהנות מהשקט ומדברות ביניהן ...
רק אני רצה בינות למתקני השעשועים בגינה ...
היום - ממרומי גילי אני יודעת , שחברותי הן אימהות לא פחות טובות ממני ...
רק קצת יותר רגועות ...
אז - לא חשבתי ככה .
לעיתים שקלתי להתקשר ליצחק קדמן , שיבוא לגינה בישוב  ויראה בעצמו את ה"הזנחה הפושעת" של חברותי ...
וראה זה פלא ...
כל הילדים גדלו .
אילו שרצו אחריהן בגינה ... וגם אילו שלא .
או למשל : בימים הקשים של שדירות  כשספגו שם מטחי אש רבים , החליט ראש האולפנא - במטרה טובה אני חייבת לציין , לחזק את התושבים .
ובנות האולפנא נסעו לשם ליום התנדבות .
שתי בנותי החכמות אמרו אחת לשניה - שהן אפילו לא תספרנה לי על הפעילות - כי אין סיכוי שארשה להן להשתתף .
הן צדקו , שתיהן .
למרבה ההקלה - היו כמוני עוד כמאה אימהות ...
סימן שאני אימא נורמלית ...
אף פעם אני לא בטוחה שאני נוהגת נכון .
ההתלבטויות , המחשבות , אני כמו כל אימא רוצה רק בטובתן ...
והן ... כמו כל ילדינו - אולי לא תמיד מבינות זאת .
ורציתי להקדיש את הפוסט הזה , לאמא אחת - ספציפית ...
שבזמן האחרון , משום מה , נדמה לה שהיא לא הייתה אימא מספיק טובה ...
לא מספיק חיבקה , לא מספיק נתנה , לא מספיק הקדישה ...
ורציתי להגיד לה , לאימא הזאת - הספציפית ...
שאם היא גידלה ארבעה ילדים , די מוצלחים אני חושבת ...
סימן שבטוח , אבל ממש בטוח משהו - היא בטח עשתה בסדר ...
לא ככה ?