יש לי כנפיים ...

דמיינו סיטואציה:
שתי בנות , אחת בת שש עשרה , השנייה בת שמונה עשרה . אחת עם שער כהה ארוך והשנייה בלונדינית חמודה.
בעלת השער הכהה – חולה . יש לה חום , היא ממש לא מרגישה טוב . מצוננת משתעלת , ממש חולה ....
הבלונדינית יושבת לידה , מחבקת אותה , משגיחה עליה , מצחיקה אותה...
ואז ההורים של הנערה החולה נכנסים לחדר שבו יושבות שתי הבנות – כדי לקחת את הילדה החולה הביתה.
האב שואל את האם בלחש: "מי זאת החברה? אני לא מכיר אותה"... האם צוחקת:" היא לא חברה שלה , היא המדריכה שלה"...
סיטואציה אמיתית. התרחשה לפני כמה שנים , ואם לא ההתרגשות והגאווה שאופפות את כולנו השבוע - לא הייתי שוקלת אפילו לספר לכם את האנקדוטה הקטנה הזאת , שיש לי חשד גדול ששתי הבנות המדוברות מזמן לא זוכרות...

השבוע בסיום קורס הטיס – סיימה את הקורס גם בחורה צעירה , דתייה ובלונדינית ...

נערה צעירה שאנחנו מכירים היטב – הלא היא הייתה המדריכה של בתנו...
אינני יודעת כמה אנשים יודעים , אבל ת' אשר סיימה קורס טיס השבוע , עשתה שנה וחצי שירות לאומי לפני כן. באמצע השנה השנייה  היא החליטה לתת צ'אנס לקורס טיס  והתגייסה לצבא...
אני מכירה אותה בתור נערה מתוקה , חמודה ונחבאת אל הכלים...
בכל התקופה שהייתה בקורס הקפדתי להתעדכן מה קורה איתה , איך הולך לה ... בכל זאת קורס טיס , אחד הקורסים היוקרתיים והנחשבים ביותר בצה"ל ... וכבר עשו עליה כתבות בעיתונים עוד במהלך הקורס ... העובדה שהיא בחורה דתייה  משכה אליה  הרבה תשומת לב . לי זה מאוד הפריע כל הכתבות המוקדמות , עם הסיפורים והספקולציות השונות . חשבתי אז בליבי ... שיתנו לה לסיים את הקורס בשקט ואז שיכתבו עליה ...

אז הנה היא סיימה , ואנחנו גאים בה מאוד ומאושרים בשבילה עד אין קץ .

מתרגשים מאוד למען האמת , ואני כותבת את הפוסט הזה מאוד בזהירות כי אסור לתת פרטים ואסור להגיד יותר מידי ...
מה שהכי הצחיק אותי השבוע זה שבפייסבוק היא שינתה את שמה , ומישהו שאל "למה"?
ומישהי ענתה:"הנחיות ממקום העבודה"...
אז רציתי באופן אישי לשלוח לך מכאן , ת' היקרה – חיבוק ענק והמון ברכות , ורציתי להגיד לך שכבר אז כשהשגחת על הילדה שלי , כשהייתה חולה – כבר אז ידעתי שאת משהו מיוחד...

* תוספת מאוחרת .
 אוקטובר 2014  -  תמר  אריאל  - שהפוסט הזה מספר עליה נהרגה בסערת שלגים בנאפל . 
אסון נורא בלתי נתפס בכלל ...
אנחנו עוד לא מעבדים אפילו את גודל האסון ...
עכשיו כבר מותר לכתוב את שמך יקרה שלנו ...

ונציה היפה ...

בקיץ האחרון טיילנו בצפון איטליה . התחלתי לספר כאן ועדיין לא המשכתי ... אני יודעת שיש כמה אנשים שמצפים בקוצר רוח להמשך ... אבל קרו כל מיני דברים בחיים שלי שהסיטו אותי מהסיפור על הטיול . על חלקם כתבתי , על חלקם לא ... ובכל זאת הגיע הזמן ואני ממשיכה בסיפור .

אנחנו באוטובוס נוסעים לכיוון ונציה .

המולה , רעש וצחוקים מסביב . אנשים בחופשה ... מרשים לעצמם להשתובב ...
הקבוצה שלנו מונה גם כמה בני נוער ... מה שמוסיף להמולה והשמחה שסביבנו ...
חמישה שבאו עם ההורים , (משתי משפחות)
שניים שבאו עם סבתא (ואיזו סבתא ... אני עוד ארחיב עליה)...
ועוד אחת שהצטרפה לאביה .
כאמור פנינו לכיוון ונציה ...
מלכת הים האדריאטי ...
כבר הרבה זמן שאנחנו מתכננים לבקר שם והנה תכף זה קורה ...

את ונציה מרכיבים 117 איים שונים . כל אי יפה מחברו . יש בוונציה 150 תעלות וארבע מאות גשרים , ותעלה גדולה בצורת S במרכז – כדי שהאוכלוסייה תוכל לנוע ממקום למקום .

יהואש ,המדריך שלנו לוקח את המיקרופון בידו ו"מרביץ" בנו תורה ...
אני מוכרחה לציין שהידע שלו נרחב ואני מתרשמת ... שלא כמו המדריך שהיה לנו לפני שנה ...
ההוא – ידע להקריא מאוד יפה ... מהחוברת שהוא חשב שאנחנו לא מבחינים בה ...
לוונציה היה צי ימי חזק מאוד , מה שאיפשר לה לשלוט על כל האזור .
הדגל המפורסם של ונציה הוא דגל הארי המכונף . היכן שהוא התנופף , היה סמל לשלטונה של וונציה באזור .
כמובן שיש בוונציה גטו יהודי .
האם ידעתם שהמושג :"גטו" הומצא בוונציה???
הגטו היהודי של ונציה הוא למעשה הגטו הראשון שהיה אי פעם .
מקור המונח גטו הוא ברובע היהודי בעיר ונציה במאה ה-16, שם היה הרובע בסביבת בית היציקה (באיטלקית: Ghetto), ומאז הפך השם להיות רווח לכל רובעי היהודים באירופה .
ונציה מתקשרת אצלי להמון רומנטיקה ... גונדולות , מים ,איטלקים חסונים ...

אנחנו חוגגים עשרים וחמש שנות נישואים ואני מחכה לראות האם אלוף נעוריי יקיים את הבטחתו ( הכרחתי אותו להבטיח האמת) .... וישיר לי שיר רומנטי כשנשוט לנו בגונדולה .... אל תעצרו את נשימתכם ... זה לא קרה ... עשרים וחמש שנה הוא לא שר לי , מה פתאום שהוא יתחיל דווקא באיטליה??? ... תוסיפו לזה כמובן את העובדה שהינו בגונדולה עם עוד שני זוגות חוץ מאיתנו ... כך שהתנאים לא אפשרו לו ... לדעתו כמובן ...

ונציה מהממת. לאן שלא מסתכלים יש מים . כמויות אדירות של מים , וכל החיים מתנהלים מסביב למים .יש שם אוטובוסים – אוניות ,אמבולנסים – אוניות , ניידות – אוניות , ראינו אפילו אוניית – לימוזינה ... גם פינוי האשפה נעשה דרך אוניה .

המדריך האיר את עינינו שלא כדאי להגיע לוונציה עם מכונית פרטית . החנייה בטרונקטו , שזהו המקום בו משאירים את המכוניות לפני שמתחילים לטייל בוונציה - מאוד מאוד יקרה , ומסתובבים שם המון גנבים.
טיילנו בגטו של וונציה . כל פעם שאני מגיעה לאתרים יהודיים בחו"ל ... משהו קורה לי. מין תחושת כיווץ כזאת בבטן שאין לי הסבר הגיוני לגביה ... משהו שאומר :"היו כאן פעם יהודים שחיו ... וקרה להם משהו איום ונורא" . כל פעם כזאת – הופכת אותי לציונית יותר ... בסמטת הגטו יש חנות של צייר יהודי חרדי . הייתי חייבת להיכנס ולהציץ . הוא לא מדבר עברית... אבל כנראה שהבין מה אמרתי לאיש שלי... הוא ניגש אלינו והסביר על הטכניקה בה הוא מצייר. צילמתי תמונה אחת , למרות שחשבתי אחר כך שאולי זה לא היה ראוי ... הוא רוצה למכור – אז מה החוצפה הזאת לצלם? טוב , זה לא שהעתקתי את הצילום ותליתי בסלון ... סתם מזכרת באלבום ... ביקרנו מחוץ לבית הכנסת הספרדי . היה סגור כשהגענו . מאוד חבל . המדריך סיפר שיש שם אוצרות יהודיים עתיקים .
משם אנחנו ממשיכים לגשר הריאלטו ולכיכר סן מרקו .
כיכר סן מרקו היא מהמקומות המתויירים ביותר בעולם .עשרות רבות של תיירים גודשים את הכיכר היפה , הבזיליקה של מרקוס וארמון הדוג'ים ,וכמובן מגדל השעון המפורסם , עם פסלי הכושים למעלה , אשר נמצאים שם כבר 500 שנה .
אחרי השיט המופלא בגונדולה , אותו שיט שהזכרתי קודם , שטנו לאי מוראנו . אי זה מתמחה בייצור אמנות מזכוכית . ראינו את מונומנט הזכוכית הגדול במרכז האי , טיילנו במפעל לזכוכית וראינו ב"שידור חי" איך האמן יוצר את הסוס הזה , ואחר כך סיירנו בעיירה היפה מוראנו .
אני באופן אישי פחות התחברתי לעניין הזכוכית ... מה לעשות , אחרי שביקרתי במפעל לזכוכית בטנסי לפני הרבה שנים , האמן במורנו נראה לי פרובינציאלי משהו ... אבל זאת רק דעתי . ואין לזלזל באמנות היפה שנעשית באי זה .

אחרי יום חם מאוד , מלא וגדוש חוויות עלינו על האוטובוס בחזרה למלון מרקסינה .

מחר נטייל בעיירה גארדה ונלך לחפש מציאות בשוק המדהים ששמענו עליו רבות ...

אני כאמור... לא מחבבת שווקים , אבל אתן לשוק צ'אנס... בכל זאת שוק באיטליה ...

"וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך"... (שמות יג' כא')

יורים עלינו .
מהבוקר .
האמת היא שיורים כבר מאתמול ...
אש אמיתית .
אנחנו במלחמה .
לא כמו שקוראים בספרים או רואים  בסרטים .
מלחמה אמיתית ... עם רעש של מלחמה ופחד של מלחמה ונפגעים ...
התעוררנו לבוקר קשה במיוחד .
זה התחיל אתמול , אחרי חיסולו של אחמד ג'עברי הנודע לשמצה .
לא הזלתי עליו דמעות , אבל ידעתי שעוד רגע  נתחיל לשלם מחיר .
ברור שצה"ל  נהג כשורה .
הרי אי אפשר להפקיר אלפי תושבים לגחמות החמאס ...
אבל זה פחד נוראי .
אנחנו שומעים את היירוטים כאילו הם בתוך החצר שלנו .
כל הבית רועד ...  וגם אני קצת האמת ...
אני אימא , אנחנו דואגות לאפרוחים שלנו ...
"בואו ניסע לסבא" ...  אני אומרת להן ...
והקטנה מסתכלת עלי בתדהמה ...
"אנחנו לא בורחים!"... היא אומרת בביטחון עצמי נחרץ של בת 19 ...
"לא נברח" , אני עונה לה .
"רק נתרחק  קצת"...
היא לא משתכנעת .
"אמרו שאסור להתרחק מהמרחבים המוגנים , מסוכן לנסוע" ... היא מסבירה לי לאט ...
האזעקות  לא מפסיקות ...
אנחנו נכנסים ויוצאים  מהמרחב המוגן ...
אני מודה שאני פוחדת .
סומכת על צה"ל , אבל פוחדת ...
כל היום אנחנו מחוברים לחדשות .
רואים בטלביזיה שיש צבע אדום באשקלון -
ושומעים את האזעקות מרחוק ...
אנחנו שומעים  את האזעקות שלנו , גם את האזעקות מאשקלון , וגם מאשדוד ...
אנחנו איפשהו  במרכז של הקטסטרופה הזאת ...
כל קול שמזכיר צליל של אזעקה , מקפיץ אותי ...
פעם לא הייתי כזאת ...  אולי זה הגיל ...
החברים מתקשרים , מודאגים , מזמינים אותנו אליהם ...
המצב מדאיג ...
נשאר לנו רק לקוות שזה יגמר מהר ועם כמה שפחות נפגעים ...
אולי מישהו יכול להגיד לי ,
מתי כבר נחיה פה בשקט??? 

המלצה על ספר וסיפור מהחיים ...

קראתי בשבת האחרונה ספר מצוין . חשבתי שראוי להגיד עליו מילה או שתיים , דווקא בגלל הזיכרונות שהציפו אותי בעקבות הספר הספציפי הזה . שמו של הספר : "העזרה" מאת הסופרת: קתרין סטוקט , ואם הוא מצלצל לכם ממש מוכר , זה רק בגלל שבעקבותיו – בשנת 2011 נעשה סרט מצוין בעל אותו שם . הסרט קיבל ביקורות טובות מאוד ואף היה מועמד בכמה קטגוריות לפרס האוסקר . העלילה מתרחשת בדרום ארה"ב (ג'קסון מיסיסיפי) בשנות השישים המוקדמות , שנים בהם היה מצב השחורים בארה"ב רע מאוד . יוג'ינה סקיטר פלאן – היא סטודנטית צעירה אשר מחליטה לגייס לעזרתה מספר עוזרות בית שחורות ולכתוב ספר על מערכות היחסים בין העוזרות הכושיות לנשים הלבנות המעסיקות אותן ... הספר יעסוק בעבודתן וחייהן של נשים שחורות אשר מגדלות ומטפלות בעשרות רבות של ילדים לבנים , אבל אסור להן לאכול מאותם הכלים שהמשפחה הלבנה משתמשת ואסור להן להשתמש בשירותים שבבית המעסיקים הלבנים ... הספר כתוב משלוש נקודות מבט : האחת של סקיטר – הצעירה הלבנה שמנסה לעורר שינוי בחברה בה היא חיה . השניה של אייבלין – העוזרת של אליזבט הקרה שאינה מתייחסת לבתה התינוקת . והשלישית של מיני – העוזרת שפוטרה מעבודתה בגלל סוד נורא שאסור לגלות ומצאה עבודה אצל סיליה המעורערת מעט בנפשה .

כל פעם שאני קוראת על גזענות , על כך ששופטים אנשים על פי צבע עורם – זה מוציא אותי משיווי משקל . חוסר הצדק והשנאה בגלל צבע עור היא בלתי מובנת ובלתי נתפסת בעיני .

בביקור האחרון שלי בארה"ב , אצל אחי , הלכנו לבקר במוזיאון של מרטין לותר קינג באטלנטה .
על קירות המוזיאון תלויות תמונות גדולות מהמצעדים המפורסמים שהוא היה מארגן .אלפי אנשים , שחורים ולבנים היו צועדים ביחד כדי למחות על האפליה . תמונה אחת , קטנה דווקא – תפסה לי את העין במיוחד . תמונה של שני ברזים ברחוב . ליד האחד כתוב: "ללבנים בלבד" וליד השני כתוב :"לשחורים בלבד" . עמדתי שם באמצע המוזיאון ולא יכולתי להאמין למראה עיני ... זה הזכיר לי תמונות אחרות ומקומות אחרים שבהם היו כתובים איסורים שכאלה כלפי בני עמי ... אחי גר כבר שנים רבות בנכר . ומה לעשות , במהלך שנים אלו הוא רכש לעצמו חברים רבים שחלקם אינם יהודים . כך הכרתי את לוני . לוני הוא גבר מרשים , נוצרי וכהה עור .
אפרו אמריקני . או במילים פשוטות : כושי . את לוני פגשתי כשהיה בביקור בארץ לפני מספר שנים . במסגרת עבודתו הוא הכיר את אחי וגיסתי והם הפכו לחברים . באותו ביקור , לפני מספר שנים לוני התארח בבית הורי ובמהלך ימים אלו הצטרף לאחי וגיסתי .
זה היה סמוך מאוד לחג השבועות ואני הזמנתי את אחי ומשפחתו לחגוג איתנו . כמובן שלוני הצטרף ... היה זה מחזה סוריאליסטי מעט ... חג מתן תורה שלנו – כשמסביב לשולחן יושב גם איש נוצרי שחור , שואל שאלות ומתעניין וכולנו מדברים אנגלית, כיוון שזה לא מנומס לדבר בשפה שאותה האורח אינו מכיר . אני בטוחה שיהיו כאלו שירימו גבה למשמע הסיפור הזה...אבל זה ממש לא מפריע לי . לנו יש חבר טוב , שאביו כומר בפטיסטי והוא אדם מקסים . צבע עורו והדת שלו ממש לא מפריעים לנו להיות בקשר ממש מצוין . גם לא ה- 11,000 שמפרידים בין ישראל לאטלנטה .

אבל מה שבאמת רציתי לספר לכם הוא דווקא משהו אחר ... הנקודה שהכי הכאיבה לי כשקראתי את הספר והתקוממתי נגד העוולות שמתוארות בו , הוא דווקא סיפור קטן שהתרחש לפני הרבה שנים ויש סיכוי טוב מאוד שגיבורות הסיפור בכלל לא זוכרות אותו אפילו ...
לפני המון שנים , כשבתי הקטנה הייתה בא ארבע או חמש , היא חזרה מהגן יום אחד – בבכי . "מה קרה? מה קרה?" נבהלתי מאוד . היא סיפרה לי שילדה אחת בגן העליבה אותה וקראה לה: "שחורה" ... "אימא" היא בכתה , "למה אני לא לבנה כמוך?" ...
יש לנו שתי בנות . הגדולה בהירה כמוני . הקטנה שחומה כמו אבא שלה . זה יכול לקרות אצל זוגות מעורבים ...כשהאחד אשכנזי והשני מזרחי ...
באותם רגעים כששמעתי את הילדה שלי בוכה כי היא לא מספיק לבנה ...הנשמה שלי התחילה לכאוב . באינסטינקט האימהי שלי רציתי ללכת לביתה של הילדה ההיא ולחנוק אותה ...
אבל לא עשיתי את זה . במקום זה התיישבתי ליד ילדתי הבוכייה והסברתי לה על היתרונות המרובים שיש לצבע הכהה על פני הצבע הבהיר... אמרתי לה באותו יום , בערך מיליון פעם כמה שהיא יפה ומיוחדת . ניסיתי בכל יכולותיי האימהיים למחות את העלבון מנשימתה הרכה .
כאמור , עברו מאז המון שנים . שתי הילדות מזמן שכחו את הסיטואציה הזאת ובהחלט אפשר לפטור אותה במילים :"נו , מה הביג דיל? רק ילדים"...
אבל אני לא שכחתי ... וכל פעם שמשהו מזכיר לי את האירוע הזה אני עדיין חשה את העלבון שצרב לילדה שלי את הלב . משהו קטן בכל זאת מטריד אותי בכל הסיפור הזה... מאיפה ילדה כל-כך קטנה יודעת שלהגיד :"שחור" למישהו, זאת דרך לפגוע בו???

בקיצור מה שהתכוונתי להגיד זה , רוצו וקראו את הספר :"העזרה" ואם לא בא לכם לקרא לכו לראות את הסרט , הוא מצוין ! 

ראש השנה הבא עלינו לטובה ...

ראש השנה , יום כיפור , סוכות ושמחת תורה . 
תקופת החגים הבאה עלינו לטובה ... 
אז יכולתי לכתוב משהו מתיפייף  עם צבע לבן , נרות  ושולחנות ערוכים כמו שאני רואה  בכל עיתון  או אתר אינטרנט שמדבר על החג .  אבל בינינו ...  כולנו יודעים שתקופת החגים היא מאוד מורכבת ...  לא סתם מראים המחקרים שבתקופות הללו , אחוז הגירושין עולה ...  שכן – יש את ההורים שלה ויש את ההורים שלו ... ו..."איפה אתם בחג השנה ?" ...  מכירים את השאלה המכשילה הזאת???  אז  יאללה ... בואו  נדבר על זה ...

כשהיינו זוג ממש צעיר , רק שנינו , שני ילדים שהתחפשו למבוגרים ...דווקא אז זה היה הכי פחות בעייתי.

חג אחד בצד שלי , חג אחד בצד שלו  ונגמר הסיפור ...האמת  אם להיות כנים עד הסוף , זה לא עבר כל-כך חלק בהתחלה .
כשאחד מבני הזוג אשכנזי  (אני) והשני מזרחי (הוא) , הצד המזרחי במשפחה מצפה שהבן יהיה כל החגים עם ההורים שלו והכלה החדשה תלך אחרי בעלה ...
טוב , כל מי שמכיר אותי יודע שאין סיכוי שדבר כזה יעבוד על הכלה הספציפית הזאת ...
אז לאחר שיחה קלה עם חמי היקר (שהוא באמת יקר לליבי ) הוא הבין שצריך להתחלק ... והפטנט של : חג אחד בצד שלו, וחג אחד בצד שלי  עבד יופי למשך תקופה מסוימת .
אחר כך כשנולדו הבנות שלנו זה הפך להיות טיפה יותר מורכב . לי היה הכי נוח אצל אימא שלי . כשיש תינוקות – הזמן של החגים הוא יותר מורכב מחוץ לבית . ולי היה הכי נוח בבית של ההורים שלי... ואז אני מוכרחה להודות על האמת , האיש שלי זרם איתי . לא התווכח יותר מדי ... ( אולי גם בגלל שאימא שלי פינקה אותו  כמו מלך ) והיינו חוגגים את מרבית החגים אצל ההורים שלי .
תאמינו לי כשאין מריבות תקופת החגים יכולה להיות אפילו נסבלת ...

זה עבד טוב במשך די הרבה שנים הסידור הזה .  ואז ...  אז אימא שלי חלתה והעולם שלי כולו התהפך ...  ואז  שוב  השתנה הסידור שלנו ...

אני הייתי נוסעת אליה יומיים שלושה לפני ראש השנה , מבשלת ומכינה את החג אצלה וכולם היו באים .
אימא שלי הייתה יושבת במטבח היפה שלה , מסתכלת עלי כאילו אני פאר היצירה ולא מפסיקה להתפעל ... "איזה יופי את מכינה את הדגים"...."אימא זה רק דגים"... הייתי עונה לה .  "מרק העוף שלך הרבה יותר טעים משלי"...  היא הייתה אומרת , מה שבוודאות לא היה נכון , אבל איזה כייף לשמוע את זה מאימא ...
התפעלות של אימא מבת היא משהו שאין לו תחליף , ולא משנה בת כמה היא הבת ...
בסופו של דבר , כולנו רוצות שאימא תתגאה בנו ...

ואז ... אחרי עוד תקופה שחלפה החלטנו ביחד שיהיה יותר נעים אם ההורים שלי יבואו אלינו בחגים . וגם זה עבד מצוין  לעוד כמה שנים ...

ואז - לפני שנתיים , בדיוק שלושה שבועות לפני ראש השנה נפרדנו ממנה . מאימא שלי ... 

אין פלא שהחג הזה עדיין  קשה לי לעיכול . האמת היא שגם קודם לא הייתי חובבת גדולה של כל הטררם מסביב לחגים ... זה יותר מדי דחוס בשבילי ...

חג , שבת , חג , שבת ...  לא אוהבת . ויש לי תחושה שאני לא היחידה ... אבל בלי אימא שלי , הטעם של החג  טפל , מאוד טפל ...

ויש כמובן את עניין התפילות . הנוסח השונה אצל בני העדות השונות .  זה למשל משהו שאף פעם לא הבנתי ... אתם חושבים שמשנה לריבונו של עולם מהו נוסח התפילה? האם יש נוסח שחביב עליו יותר ? אני חושבת  שלא . אני מאמינה שמה שבאמת חשוב הוא   שנהיה אנשים טובים יותר. נכבד אחד את השני , ניתן מקום גם למי ששונה מאיתנו , נקשיב , לא נתפרץ אחד לדברי השני .

להתפלל זה חשוב  , לתפילה יש המון כוח – אני לא מדברת נגד התפילה  אבל הנוסח פחות חשוב בעיני  וזאת כמובן רק דעתי שלי , אתם מוזמנים לחלוק עלי .

טוב ... אני מוכרחה לכתוב גם כמה דברים טובים , הרי אי אפשר לכתוב טור על ראש השנה בלי טיפה אופטימיות ... אני מאוד אוהבת את המשפחתיות של החג הזה , את האורחים מסביב לשולחן שתמיד אני מנסה עליהם מתכון חדש, ואף פעם לא לומדת מהאיש שלי שאומר תמיד:"ניסויים תעשי בימים רגילים , לא בחגים ובטח לא כשיש אורחים"...  אבל בדרך כלל מצליח לי כך שאין בעיה ... 

אז באמת שתהיה שנה טובה לכולם .  שנה של אושר ובריאות . שנה של נחת ובשורות טובות .

זה היה השבוע שהיה ...

זה פוסט המשך לפוסט הקודם , אחרי כל מה שסיפרתי בו – בסוף לא אמרתי בכלל מה שלום הילדה ...
כמו שאתם זוכרים סיפרתי על חוויה לא נעימה באחת מקופות החולים בקרית מלאכי .
מסתבר שלא סתם כעסתי על התנהגותה של אותה אחות  באותה מרפאה ...הילדה הייתה ממש חולה והרופא - שלח אותנו דחוף למיון .
אני לא כותבת על הילדה שלי ... זה פרטי , זה שלנו - והיא גם לא מרשה לי ... אני כותבת כי בפוסט הקודם, רתחתי מכעס על התנהגות לא ראויה של אחות מסוימת ורק מן הראוי הוא שאספר לכם שאפשר  גם  אחרת...
אז נסענו למיון בבית חולים ברזילי . על טופס ההפניה היה כתוב : "מידת דחיפות מיידי" .
לא חיכינו אפילו חמש דקות .  מיד הכניסו אותנו , הטיפול והמקצועיות של האחיות והרופאים בחדר מיון היה מרשים .
לא היינו צריכות לחכות , מיד הגיע הרופא  המתאים , שלחו אותנו לבדיקות ...  והתאשפזנו במחלקה הנוירולוגית ...  מה אומר לכם?  רק מילים טובות יש לי להגיד על הצוות המופלא של המחלקה הזאת . כל האחיות , עד האחרונה שבהן , מסורות , מקצועיות , אכפת להן .  נשים עם נשמה גדולה .לא נתקלתי  ברגע אחד של חוסר סבלנות מצידן – וזה לא מובן מאליו .  בכל שעות היום והלילה היה מענה אדיב ומקצועי לכל מה שהיינו צריכות .
והיינו שם שבוע שלם כולל שבת ...

הרופאים שטיפלו בילדה  היו מקצועיים והרגשתי שיש לי על מי לסמוך . אני רוצה לכתוב על החוויה הזאת כי חשוב לי להגיד לכל חברותיי שהתקשרו לנזוף בי ולשאול :"איך את נוסעת לברזילי?  זה בית חולים גרוע"...   אז להלן התשובה שלי :  לברזילי יש שם לא טוב .  אבל מהניסיון שלי בשלוש מחלקות שונות , גם בשנים עברו ולא רק עכשיו -  קיבלנו טיפול מעולה  ומקצועי .  נראה לי שאנשים נהנים קצת להשמיץ ... זה נותן עניין ... ברור שלכל בית חולים יש פאשלות , ובכל מקום יש רופאים טובים יותר ורופאים טובים פחות , אבל אני חושבת שזה בית חולים מצוין .  וזה בסדר גם לפרגן קצת . הייתי יכולה לספר  לכם סיפורי בלהות על בתי חולים אחרים , שנחשבים למצוינים אבל ממש לא בא לי וזה גם לא הנושא . אני לא עושה תחרות בין בתי החולים מי מהם הוא הטוב ביותר . אני מספרת לכם את הסיפור הקטן שלנו בשבוע האחרון , ואולי גם להאיר הארה קטנה לכל המעירים הערות למיניהם ... כשמישהו חוזר מבית החולים ... מספיק אם תתעניינו בשלומו . זה יעשה את העבודה תאמינו לי .

ועכשיו בואו תשמעו את המשך הסיפור בקטע  הלא רפואי שלו , כי סיפור המעשה שלנו לא הסתיים ...

אשפזו  אותנו בשעת לילה מאוד מאוחרת . מטבע הדברים הייתי מותשת , מלאת חששות ולא מרוכזת . עם אור ראשון , אולי אפילו לפני ...  התעוררנו וגיליתי למרבה  הבהלה שהתיק שלי נעלם ...  הנחתי את התיק על השידה לידינו ,  מישהו  כנראה פתח את החלון מבחוץ  ופשוט לקח את התיק , על כל תכולתו ( בערך  חצי מהחיים שלי היו שם )  ...  לא מספיק  הסרט עם הילדה עכשיו זה ... במהירות המרבית האיש שלי  ביטל את כרטיס האשראי , הצ'קים , מספר הטלפון שלי נחסם ... וניסיתי להיזכר בכל הדברים האישיים שלי שהיו בתיק שבטח לא מעניינים את  הגנב , אבל  אותי ...  הם מאוד מעניינים .עזבו את תיק האיפור החביב עלי , הפנקס שאני כותבת בו כל מיני רשימות ודברים אישיים , עזבו את משקפי השמש  היפות שלי שהבאתי מארה"ב ... הכול אפשר לשחזר , הכול אפשר לקנות חדש . מה שכאב לי באמת  היה דיסק.און.קי. קטן  עם סרט שאחי ואני צילמנו . בסרט  הזה מצולמת  אימא שלנו בחודשיים האחרונים של חייה ... אנחנו שואלים שאלות , היא עונה ומספרת לנו סיפורים על ילדותה . סיפורים שאנחנו מכירים  בעל פה כמובן , אבל עשינו מזכרת .כשכבר ידענו שהסוף לא ישתנה החלטנו לצלם ... שומעים אותנו ברקע  מדברים בינינו . משתטים קצת ...  מתחרים על אהבתה של אימא שלנו , בצחוק כמובן .יש שם שעתיים עם אימא שלנו ...  אני תמיד מגבה את הדברים שלי . משום מה אני לא מצליחה למצוא את הסרט הזה לא במחשב הנייח שלי ולא בלפטופ ...
 אל דאגה , הוא נמצא על המחשב של אחי , על המחשב של אבא שלי וגם בדיסק .  אבל עוגמת  הנפש , היא באמת משהו שאני לא מצליחה להסביר .  זה מישהו שפרץ לחלל  הכי פרטי שלי ועשה שם כבתוך שלו .

עכשיו אולי מישהו יכול להסביר לי , איזה סוג של אדם  גונב  מאנשים בבית חולים???  כמה שפל  צריך להיות כדי לקחת משהו שהוא לא שלך ועוד כשאדם חולה וחסר אונים???  גנבה באופן כללי היא דבר שפל , בזה אין ויכוח אבל בבית חולים???

בעודי מספרת לכם  את סיפור הבלהות הזה , אני בעצמי לא מאמינה שזה קרה לי ... 

עכשיו הייתי צריכה לשחזר  את כל מה שנגנב ממני .  וכל דבר כזה זה להוציא עוד כסף . את אף אחד לא מעניין שגנבו לך ...  אז ככה : תעודת  זהות : 115 ₪ . רישיון  28 ₪ (דרך האינטרנט. אם מגיעים למשרד הרישוי זה 54 ₪) .  מכשיר  נייד חדש  217 ₪ ( יש לי ביטוח וזה לא כולל  כרטיס זיכרון , מטען ואוזניות ) .  מטען זה 50 ₪ ,  אוזניות : 100 ₪ .  (כרטיס זיכרון לא קניתי כי לא ידעתי שאין לי עד שהגעתי הביתה ...  מסתבר שבחברת הסלולר שלי -  לא שמעו על כך שכדאי להסביר ללקוח מה נותנים לו ומה לא ...  מה שכן היה להם להגיד כאשר הבעתי תמיהה למה אני צריכה לשלם אם יש לי ביטוח הוא ...: " מי אשם שגנבו לך?  אנחנו לא אשמים" ...

בציון מידת הרגישות מבחינתי הם קיבלו אפס ... 

זהו .   זה היה השבוע  שהיה וחלף  ונגמר תודה לאל . זה היה בערך  השבוע  הכי קשה בחיים שלי , ועברתי כבר כמה דברים קשים תאמינו לי ... ועכשיו לעיקר:  מה שהכי חשוב שהילדה שלי בסדר . אני מודה לבורא עולם  שהיא בסדר .  כל דבר אחר  ממש לא חשוב ...

תשמעו סיפור ...

אני יודעת שהבטחתי לכתוב המשך לסיפור על הטיול המדהים שלנו בצפון איטליה ...
אני גם יודעת שאני מתמהמהת  יותר מדי וזה בהחלט לא מתאים לי ...
אבל האמת היא שהאירועים שהתרחשו בחיים שלנו בשבועיים האחרונים , מצדיקים את ההתמהמהות ...
חלקכם  בוודאי יודעים שאני גם כותבת בעיתון ... יצא ככה שדווקא את קוראי העיתון כן שיתפתי ולא הספקתי להעלות לבלוג קודם לכן , כפי שאני נוהגת לעשות .
אז אני מביאה לכם ככתבו וכלשונו את הטור שהתפרסם בשבוע שעבר , ואני מבטיחה  שתוך זמן קצר  אעלה את ההמשך שלו ... אתם מוזמנים להקליק  על הקובץ  וכך תוכלו לראותו בגודל שמאפשר  קריאה .
את המשך הסיפור על הטיול אכתוב במועד מאוחר יותר .

רומיאו של ג'ולייט ...

נחתנו בשדה התעופה מלפנסה  במילאנו .
הייתי מצפה משדה התעופה של בירת האופנה של העולם לקצת יותר  ...
השדה  קטן ואפרורי ... אפילו לא מתקרב לנתב"ג הנוצץ שלנו ...
אבל זאת כמובן רק דעתי ...
אני מסתכלת סביבי , מנסה להבין מי הם חברי הקבוצה שאיתם אנו אמורים לבלות את כל השבוע הקרוב ...
מקווה בליבי שיהיו אלו אנשים נחמדים (התברר שהם היו מאוד נחמדים , אבל את זה עוד לא ידעתי באותו הרגע) ...
אוספים את המזוודות . היה שם רגע מוזר בשדה  התעופה ,  כשניגש אלינו פתאום אדם גבוה ושאל באנגלית :"מאיפה אתם"? ואנחנו ... בכלל בלי לחשוב פעמיים ענינו במקהלה :"מישראל"... הוא חייך והלך .
ואז התחילו לי דפיקות לב  וחשבתי לעצמי: "המצב הבטחוני כל-כך גרוע , רק לפני שבוע וחצי היה פיגוע מחריד בבורגס , איך אנחנו אומרים לו שאנחנו מישראל? הוא היה יכול להיות מחבל" ...
יצאנו מהשדה והתחלנו את הטיול בנסיעה לאורך עמק הפו . אזור מקסים . הכל טובל בירוק , שפע של מים .
נהר הפו זורם ומפתל לאורך 652 ק"מ. מקור הנהר באזור האלפים ובעשרות הק"מ הראשונים שלו הוא יורד כ- 1600 מטרים .
תחנה ראשונה : הארנה של ורונה ... אמפיתאטרון ענק שם מתקיימים מופעי קיץ מכל העולם . איזה יופי! איזו ארכיטקטורה ... אין מה לומר . איטליה היא פסגת הארכיטקטורה של העולם ... וגם זה , לדעתי כמובן ...
בנין העיריה עומד בקרבה רבה לארנה . מעליו מתנופפים ארבעה דגלים .
הדגל של האיחוד האירופי , דגל איטליה , דגל הארי המכונף - שהוא כמובן דגלה של ונציה אשר שלטה בכל האיזור והדגל של ורונה כמובן .
אנחנו מסתובבים קצת באיזור ופונים לחצרה של יוליה ...
רומיאו ויוליה ... כמה אגדות  נכתבו בהשראת סיפורים הטרגי ...
כמה סרטים נעשו בשם אהבתם הבלתי ממומשת ...
כמה הצגות תיאטרון הועלו ...
מעריצי רומאו ויוליה מאמינים שהמרפסת שבה התוודה רומיאו על אהבתו ,נמצאת בחזיתו של בית מהמאה  13 ...
יש סיכוי גדול שזאת רק אגדה ...סיפורם של רומאו  ואהובתו ג'ולייטה (כפי שהאיטליקים מכנים אותה) - הוא מחזה של שייקספיר שיתכן ואין שום קשר בינו ובין המציאות .  אבל כמה כייף להאמין ...
מול המרפסת המדוברת ניצב לתפארת פסלה של יוליה ...
יש אמונה חזקה הגורסת שכל מי שיאחז בפסל בצד הימני שלו - יזכה לאהבת עולם ...
אך מי שיטעה ויאחז בפסל בצידו השמאלי ... אוי ואבוי ... לא יזכה לכלום ...
אותי זה די שיעשע לראות את מאות התיירים מתגודדים מסביב לפסל ונוגעים בו אחד אחרי השני ...
אני הסתפקתי בלצלם ולהסתכל מרחוק ...
מי שמכיר אותי יודע שאין סיכוי בעולם שאני אגע במשהו שאלפי ידיים כבר נגעו בו ... מי יודע איזה מחלות מסתובבות שם ...
הסתובבנו קצת בגטו היהודי של ורונה . ראינו את בית הכנסת על שם ריטה רוזני , הפרטיזנית היהודיה . הלכנו לעיר העתיקה וראינו את המצודה של משפחת סקליג'רי אשר שלטה באיזור . בתוך המצודה נמצאים גם הקברים המהודרים של בני המשפחה .
כבר  ערב .
באיטליה, כמו בכל אירופה שעון הקיץ הוא של שעתיים ... אז מחשיך ממש מאוחר .
בשמונה בערב  אור היום מבלבל אותנו ...
התחלנו בנסיעה לכיוון המלון שלנו .
המלון ממוקם בעיירה סרמיונה ממש על אגם גארדה .
היה סיפור כשהגענו למלון ...
התברר שהייתה איזו טעות והכניסו אותנו לחדר קטנטן שמיועד ליחיד ...
"יופי ... חשבתי לעצמי כך אנחנו הולכים לחגוג את חתונת הכסף שלנו"...
לא סיפרתי קודם , אבל  בימים אלו אנחנו חוגגים עשרים וחמש שנות נישואים .
חשבתי שיהיה יפה לחגוג באיטליה ... אין כמו  ונציה והגונדולות שלה לחגיגות מסוג זה ...
והנה אני פה , מסתכלת על הכוך שדחפו אותנו לתוכו עם נוף ישר לכביש ...
ובא לי לבכות ...
אבל אל דאגה הכל נגמר בטוב  ...
אחרי מלחמה קצרה (האמת לא כל-כך קצרה)... עם פקידת הקבלה ואחריי שהמדריך (שהתברר אחר כך כאיש מקסים , אבל גם את זה לא ידעתי באותו הרגע) התערב לטובתינו , קיבלנו חדר אחר , קצת יותר גדול אבל עם נוף לאגם ...
מה שהיה הכי כייף בחדר הזה - זה החלון הגדול שלו , שדרכו יכולתי לקפוץ החוצה למרפסת רחבה ולראות את האגם עוד יותר מקרוב , לשמוע מלמטה את השיחות של אורחי המלון ... לדעת מי מהקבוצה יושב שם והאם כדאי לנו לרדת למטה להצטרף ... אף אחד מהאנשים בחדרים הסמוכים כנראה לא עלה על הרעיון הזה ... אז כשקפצתי מהחלון החוצה , הייתי שם לגמרי לבד ...

למחרת בבוקר התעוררנו ממש מוקדם בגלל שבאיטליה השעון מקדים בשעה ואנחנו גם ככה מתעוררים מוקדם ...
כבר בשש בבוקר ירדנו לאגם לראות את  הזריחה...
ואיזו זריחה יפה יש באיטליה ...
אולי חמישים תמונות של הזריחה , בפוזות שונות יש לי ...
למשמע מילות ההתפעלות שלי , אמר האיש שלי:"גם בישראל יש זריחה יפה"...
ואני עניתי לו ש... "ברור , אבל מתי לאחרונה ראינו את הזריחה בישראל"?! ...
הגברים התפללו שחרית  ואנחנו חיכינו להם לארוחת הבוקר .
הבוקר הראשון שלנו ביחד כקבוצה  היה  מאוד נחמד ...
אני עוד אספר על  אנשי הקבוצה - אבל בפוסט אחר ...
עכשיו אנחנו מתארגנים ונוסעים לונציה ...
יש לנו שעתיים בערך באוטובוס ,  יום ארוך של טיול ,  והמון ציפיות ...

המשך יבוא ...

*כל הפוסטים על הטיול נכתבים אחרי שחזרנו לארץ .

חוויות טרום טיסה 2012 ...

שוב דפיקות הלב המואצות ...
הנשימות המהירות ...
ההתרגשות ...
שוב הלחץ הקל האוחז בי טרם המראה ...
לבדוק את רשימת הדברים שצריך לקחת , לא לשכוח כלום .
הנחיות אחרונות לבנות  ולא משנה בנות כמה הן , הנחיות אני נותנת ...
נוסעים לשדה ...
לילה .
הכבישים רקים , איזה כייף .
אני נזכרת בטיול הקודם , בדיוק לפני שנה . אז אבא שלי , אחי וגיסתי הצטרפו אלינו לטיול מאורגן.
גם הפעם אנחנו נוסעים בטיול מאורגן , אבל רק שנינו ...
תמיד אני נדהמת מהאופן בו אנו נכנסים לשדה התעופה ...
"בקניון הבידוק הבטחוני כבר יותר טוב" ...
זאת המחשבה שחולפת במוחי כל פעם שהאוטו שלנו עובר את המחסום בכניסה לנתב"ג ...
גם בכניסה לטרמינל אף אחד לא מסתכל עלינו ...
אני יודעת שמסתובבים בשטח הרבה אנשי ביטחון , אבל בהרגשה האישית שלי , אפשר להכניס כלי נשק לתיק , ועד לשיקוף ... אף אחד לא היה יודע ...

אני יושבת על הריצפה בשדה , בדיוק באותו מקום בו ישבתי לפני שנה ...
מסתכלת על כל האנשים שעוברים .
כבר הייתי בכמה וכמה נמלי תעופה בחיי , נתב"ג  שלנו  הכי יפה ומזמין בעיני .
אולי בגלל שאני מכירה ולא צריך לשבור את הראש לאן ללכת  ואת מי לשאול .
אולי  בגלל שבעברית הכל  נראה לי יותר טוב ...
יאללה ...
המדריך קבע איתנו ב - 04:15  ליד שער 32 . אנחנו כרגיל מקדימים ,  מגיעים תמיד ראשונים ו ... מחכים .
כמו שציינתי  , אני יושבת  על הריצפה , בדיוק ליד משקל של מזוודות ...
אנשים עוברים לידי ושוקלים את המזוודות שלהם ...
אני מודה שאני מתאפקת לא לצחוק ...
מזוודות כבדות מדי נפתחות , ודברים מועברים ממזוודה למזוודה ...
ישראלים ...

עוברים את השיקוף  , שולחים את המזוודות  ו... זהו , ישירות לדיוטי פרי .
בשנה שעברה ויתרתי על התענוג , לא היה לי חשק מסיבות ברורות שלא אכנס אליהן עכשיו ...
השנה , כנראה שאני  במצברוח  יותר טוב ...
הכינותי  רשימה  מבעוד מועד  מה אני רוצה לקנות , ואכן קניתי ...
תענוג גדול , מבחר אין קץ של מוצרים , מחירים לא רעים  ... ( אני לא בטוחה שבפארמים - המחירים לא יותר זולים , אבל בואו לא נקלקל את חווית הקניה) ...
"קניה נאה למדי"  , אני חושבת לעצמי  ביציאה מהדיוטי פרי .
עכשיו לקפה  ו... לספור את הדקות שנשארות עד לטיסה .
"חבל שפנינה לא פה" , אני חושבת לעצמי .
חברתי הטובה , זאת שהכרתי  בטיול הקודם  ומאז אנחנו לא נפרדות - טסה ליעד אחר השנה .

זהו ... הולכים לשער היציאה מהארץ ...
מילאנו ...  הנה אנחנו  באים ...

*הבהרה : כל הפוסטים נכתבים אחרי שאנחנו חוזרים לארץ  .

"מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים"

כשהייתי נערה, הייתי קוראת כל ספר על השואה , שרק יצא לאור .
מין תחושת מחויבות כזאת .
שאסור לשכוח, שחייבים לזכור , שמוכרחים לקרא .
כשהפכתי לאם , פתאום לא יכולתי יותר ...
כל ספר שקראתי – דמיינתי את המשפחה שלי .
כל סיפור שהיו מעורבים בו ילדים –דמיינתי את הילדה שלי .
התחלתי לשאול את עצמי , איך אני הייתי נוהגת במצבים הבלתי יאמנו אשר קראתי עליהם .
חווית הקריאה על השואה – הפכה קשה מנשוא .
זה כאב מדי...
מאז , עברו הרבה שנים . אבל קריאת ספרים בנושא , עדיין קשה לי , אם כי לא באופן מוחלט כמו שקרה כשהייתי אם צעירה ...
מדי פעם כשמגיע לידיי ספר שמספר על תקופת מלחמת העולם השנייה , מנקודת מבט קצת אחרת ולאו דווקא מנקודת המבט היהודית - אני ממהרת לקרא .

כזה הוא הספר: " מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים" , מאת: מרי אן שייפר ואנני בארוז .

גרנזי הוא אי שנמצא בתעלת למאנש , בין אנגליה לצרפת .
אני מודה שעד שלא קראתי את הספר – לא ידעתי שקיים מקום שכזה , ואחרי שקראתי , מתחשק לי מאוד לנסוע לשם ...
הסיפור מתרחש בחלקו בלונדון ובחלקו באי גרנזי .
הסופרת מביאה את סיפורם של אנשי האי המופלא הזה ,בתקופת מלחמת העולם השנייה . היא עושה זאת בדרך מלאת הומור , למרות שהיא מספרת גם על סבל, מחסור ורעב .
 

סיפורינו מתחיל בשנת 1946 - לאחר שהמלחמה הסתיימה , כאשר סופרת צעירה ומוכשרת בשם ג'ולייט מקבלת מכתב מאיש צעיר , תושב גרנזי - אשר מצא את כתובתה רשומה בתוך הספר שקרא.

הוא מבקש ממנה למצוא ולשלוח לו את הביוגרפיה של הסופר .
בה בעת הוא מספר לה על מועדון ספרותי שהוא וחבריו הקימו , מועדון אשר נוצר בהברקה של רגע - כדי להגן על חבריו ממעצר הגרמנים .
המועדון הזה עזר לכל חבריו להתמודד עם קשיי היום יום בזמן שהגרמנים שלטו באי , משנת 1940 ועד לסיום המלחמה .
ג'ולייט מסתקרנת למקרא מכתבו של הבחור ועונה לו במכתב משלה ...
היא מבקשת לדעת עוד פרטים על המועדון ועל תושבי האי .
הבחור דואג שעוד אנשים מהאי יכתבו לג'ולייט מכתבים ויספרו לה את נקודת מבטם על חייהם בשנות המלחמה , ועל חברותם במועדון הספרותי ...
תוך כדי חליפת המכתבים מתוודעת ג'ולייט לתושבי האי ולחייהם .
לאליזבט המקסימה שאף פעם לא הולכת בתלם ,לדאוסי השקט והרציני , לקיט – בתה של אליזבט שאביה הוא חייל גרמני , לאמיליה המבוגרת שבחברה שכולם סומכים עליה ...
ואז ... מגיע הרגע בו ג'ולייט מחליטה לנסוע לאי גרנזי ולראות הכול במו עיניה ...
הספר כתוב כולו בצורת מכתבים , והוא מתאר באותנטיות כמעט את החיים של תושבי גרנזי  בין השנים :1940 – 1945.
הסיפור מסופר כל פעם דרך עיניים של אדם אחר .
פעמים אותה סיטואציה מסופרת דרך עיני שני אנשים שונים , היא יכולה להיות מצחיקה עד דמעות , או לחילופין עצובה עד כאב ...
ספר עוצר נשימה על תקופה חשוכה בחיי האנושות , כתוב טוב , מרגש ומצחיק .

רוצו לקרא!

בואו נדבר על צבא ההגנה לישראל ...

כל כך הרבה מהומה סביב הנושא הזה .

כן ללכת לצבא , לא ללכת לצבא ...

כן חרדים בצבא , לא חרדים בצבא ... 

כולם צריכים לשאת בנטל , כולם צריכים להתגייס ... ויכוח פוליטי , ויכוח עקרוני ...

ואם באמת פתאום יגייסו את כולם?  את  החרדים , כמובן ...לא תהיינה בעיות יותר? 
איך למשל יתארגנו עם האוכל?  יספקו לכל אחד את הכשרות שהוא מעדיף?
כל פעם שהנושא שוב עולה , אני נזכרת בעצמי ובבחירה שלי כשזה הגיע לשלב הזה בחיים שלי.
כשאני הייתי בת שש עשרה והגיע הרגע להתחיל לחשוב , צבא או שירות לאומי?
לי לא הייתה התלבטות . 
היה לי ברור לגמרי שאני הולכת לצבא .
לא הייתי מוכנה לשמוע בכלל על אופציה אחרת . 
אבא שלי , שלא אהב את הרעיון ניסה בכל דרך שהיא לשכנע אותי לוותר על הרעיון וללכת ל"שירות לאומי" .  אבל אני התעקשתי . 
רציתי ללכת לצבא .
רציתי ללבוש את מדי צבא ההגנה לישראל .
אז  לא היו כל כך הרבה מסגרות לבנות דתיות בצבא . האפשרויות היו יותר מוגבלות  ממה שיש היום לצבא להציע לבנות דתיות .
יכול להיות שבגלל שגדלתי במקום חילוני היה בי צורך להראות שגם בנות דתיות יכולות לשרת בצבא .
התגייסתי .
לא תמיד זה היה פשוט , אני מודה . 

במהלך הטירונות , שבת אחת נשארנו בבסיס ...
אני לא זוכרת הרבה מהשבת ההיא ... אבל את יום שישי ההוא , אני זוכרת מצוין ...
שעת הדלקת הנרות התקרבה , ולנו היה מסדר .  כזה שצריך לצחצח ולסדר כל דבר . 
חדרים , שירותים ,נשק . אחרי שהכול מוכן לביקורת , כולן עומדות במקומן ומחכות למ"כיות שתעשינה ביקורת ואז הקצינה מגיעה לביקורת הסופית ...
המ"כיות היו מבוגרות מאיתנו אולי בחצי שנה ...

חמש דקות לפני הדלקת  הנרות , אנחנו מחכות לביקורת שמתעכבת ... "עוד רגע מדליקים נרות" , אני חושבת לעצמי  "אני חייבת לרוץ למטה כדי להספיק"... 

המ"כית  לא הגיעה  ואני "נטשתי"  את מקומי ורצתי במורד המדרגות לקומה הראשונה שם הכנתי את הנרות ... 

"עמדי במקום!"  צעקה עלי המ"כית שהופיעה פתאום .

"אני צריכה להדליק נרות"  עניתי לה בעודי ממשיכה לרדת במדרגות .

"עצרי מיד!" היא  צרחה עלי ... 

נעצרתי .

הסתכלתי על הבחורה שהייתה בערך בגילי ואמרתי לה בשקט אבל במילים ברורות :"אני צריכה להדליק נרות עכשיו" . 

"יש לך מסדר עכשיו"  ענתה לי בגסות . 

ואז הקצינה הגיעה . 

 אחר כך התברר שהיא הייתה בוגרת אולפנא . היא הסתכלה על שתינו ואמרה לי :"רוצי  להדליק נרות "...  

היום כשאני חושבת על הסיטואציה ההיא ,  אני מניחה  שהבחורה שאז הייתה המ"כית שלי – לא ידעה מה זה זמן הדלקת נרות ואז  לא היה לי זמן להסביר לה .  אני מניחה שהיא לא עשתה משהו בכוונה .

בטקס  הסיום של הטירונות כשצעדנו על מגרש המסדרים הגדול , ראיתי את אבא שלי  בקהל , מרחוק ...

הוא ניסה למצוא אותי בין העשרות הרבות של הבנות שהיו שם .  כשהוא מצא אותי הוא נופף לי בגאווה והתרגשות  ...כי   אחרי שהוא  הבין כמה זה חשוב לי , הוא זרם איתי ...
אני מאוד אהבתי את הידיעה שאני חיילת , הייתי כל כך גאה במדים שלי , שגם כשחזרתי הביתה לא הייתי ממהרת להחליף בגדים כמו בנות אחרות ...  ורק האיש שלי , שאז עוד היה בסטאטוס של חבר , היה מעיר לי לפעמים  בקוצר רוח : "תלבשי  כבר משהו אחר"...
מבחינתי  המדים היו בגדי מלוכה ...

כשהבנות  שלי הגיעו לגיל  שבו הן היו צריכות להחליט  האם ללכת לצבא או לשירות לאומי ...

גם להן לא הייתה התלבטות ...  לשתיהן היה ברור  שהן הולכות לשירות לאומי ...
אני דווקא ניסיתי לכוון אותן  לצבא , אבל הבחירה שלהן  הייתה אחרת .
שתיהן תרמו את חלקן ועשו דברים נפלאים בשירות ,
אני בכל מקרה על חווית הצבא שלי  לא הייתי מוותרת ....

אחי - שתמיד יהיה בשבילי הכי ...

כשהיינו קטנים תמיד היינו צמד חמד .
שני בלונדיניים שאי אפשר להפריד ביניהם .
הוא עם העיניים הכחולות והתלתלים ,
שהיה שובב שאין לתאר ,
תמיד מחפש הרפתקאות ...
תמיד ממציא תעלולים חדשים ...
ואני  הבוגרת  (רק בשנה) משתרכת אחריו ומזהירה מפני הסכנות ...
"בוא לא נטפס , זה גבוה" ...  (כמובן שאני נפלתי בסוף) .
"אמא לא מרשה לשחק בגפרורים" ... (והוא : "אמא לא בבית")...
"סבא יכעס נורא אם תיגע בזה"... (כשסבא שלנו הבין שהתגלה  המחבוא של הרובה שהיה לו בבית ... הוא החזיר את הרובה - מיד)...
הוא  שלא אהב להפסיד ...
כששיחקנו יחד במשחק קופסה (היו משחקים כאלו פעם) ...  והייתי כמעט מנצחת ... הוא היה זורק את לוח המשחק על הרצפה ובורח ...

אחר כך כשגדלנו והלכנו לבית הספר , הייתי שומרת עליו .
אם מישהו היה מרביץ לו - הוא היה חוטף ממני מיד .
גם אם זה היה ילד שמבוגר ממני .
תמיד הגנתי עליו .
כשהשנים חלפו , הוא צמח וגדל ועבר אותי בגובה , אבל תמיד הוא נשאר אחי הקטן .
שנינו הלכנו לצבא , לאוניברסיטה , התחתנו ...
הוא נהיה מהנדס , עם חליפה מחויטת ומראה של מליון דולר .
עבודה טובה ובית יפה ...
ואז ...  הוא נסע לארצות הברית .
לשלושה חודשים .
מאז עברו שלוש עשרה שנים .
הוא - עם המשפחה שלו שם ...
ואנחנו - כולנו פה .
הם באים  לבקר זה נכון .
אבל לראות את אחיך לשבועיים - פעם בשנה ... זה לא מה שדמיינתי אף פעם .
אם אתם שואלים אותי , אני לא הייתי יכולה לחיות רחוק מהמשפחה שלי .
אבל לא כולם כמוני ולא כולם חושבים אותו דבר .
הייתי יכולה לספר שאני לא אומרת לו כלום ולא מתערבת ...
אבל זה לא ככה ...
אמרתי לו הרבה פעמים שאני חושבת שהמקום שלו פה , איתנו .
אבל הפסקתי להגיד ...
זה צריך לבוא ממנו .
אם הוא לא רוצה לחיות כאן , מה יעזור מה שאני אגיד?
מצד שני ... זה רק נעשה קשה משנה לשנה ההיעדרות שלו .
עוד אירוע שלנו שהוא מפסיד ,
ועוד חג בלעדיו ,
ועוד שבת שיכולנו להיות ביחד ...
כשאמא שלנו הייתה חולה , במהלך שנת חייה האחרונה , הוא הגיע לארץ כמעט כל חודשיים כדי להיות איתנו , להיות עם אמא ואז חלקנו ביננו את האחריות הגדולה של הטיפול בה .
כשהיינו מסתובבים בבית החולים בימים של הטיפולים הכימותרפיים - הרבה פעמים שמתי לב שאנחנו מושכים מבטים ...
הייתי צוחקת אליו בשקט :"תראה כולם מסתכלים עלינו"...
והוא היה עונה :"אף אחד לא מסתכל זה רק בדמיון שלך"...
אבל שפטו בעצמכם : אני עם החצאית הארוכה וכיסוי הראש , הוא גבוה וחתיך עם עגיל באוזן וגלוי ראש ...בדרך כלל זרועותינו שלובות ...  לא הייתם מסתכלים???

בימי מחלתה של אמא שלנו - היינו הרבה מאוד ביחד ,
פעם אחת אחרי חמישה לילות שלא עצמתי עין , כי ישבתי לידה  ...
הוא , הצעיר לקח פיקוד ואמר : "לכי לישון עכשיו ! אני צריך אותך ערנית ובמלוא החושים , את לא ישנה כבר כמה לילות  ואסור שתאבדי ריכוז " .
הוא צדק . אנחנו טיפלנו באמא והתעסקנו עם חומרים מסוכנים , ואני הקשבתי לו והלכתי לישון כמה שעות ...
בשנה הזאת , השנה הכואבת שצרובה לכולנו בלב ,השנה האחרונה שלנו עם אמא גיליתי עוד דברים  באחי הקטן ...הבנתי  שהוא כבר מזמן  לא קטן ... הוא גדול ורחב לב , עם עוצמות וכוחות ושיקול דעת . ובשנה הזאת  היינו ביחד יותר מכל השנים שקדמו לה ...

ועכשיו ... שוב נגמרה החופשה שלו  והוא חזר לארה"ב .
ואני כמו בכל שנה ... כבר מתגעגעת ,
לאחי -
שתמיד יהיה בשבילי הכי הכי ...

ותודה רבה למורה פסיה ...

אומרים שהחוויות שלנו בילדות  מעצבות אותנו כאנשים בוגרים .
יכול להיות שזה נכון , אבל מה שבטוח שהמחשבה הזאת מלווה אותי כבר כמה ימים .
חודש הקריאה והספרות הסתיים .
אם לומר את האמת  אני מותשת  .  אני בטוחה שככה מרגישים ומרגישות מרבית מנהלי ומנהלות הספריות .
זה לא רק הארגון , הדאגה לכל הפרטים הקטנים , החשש שמא אני אשכח משהו ... התקלות שתמיד קורות , אלה שאינן תלויות בי ... (סופר חולה למשל ...  שאני נאלצת לדחות את המפגש איתו , להודיע לכולם ...וכדומה )...
זה גם הקהל שאת  רובו הגדול אני מאוד מחבבת ...  אבל לפעמים  איננו  קשוב להוראות ... (בבקשה לא להביא תינוקות ...  בבקשה לא להכניס  עגלות תינוק לספריה , כי אין מקום ...  וכדומה) ...
הייתי צריכה הרבה פעמים לנשום  עמוק  במהלך החודש הזה ...
הייתי צריכה הרבה סבלנות  ואורח  רוח ...
ולמה אני מספרת לכם את כל זה?
הכל בגלל ילדה קטנה  בת שמונה ...
לפני  יותר משלושים שנה ...

... הילדה הקטנה עמדה מאחורי  גבו  של מנהל  ביה"ס .
היא לא ממש הבינה מה היא עושה שם .
לא היה ברור לה , למה אימא ואבא התעקשו  להוציא אותה באמצע השנה - מביה"ס  בו למדה .
מה היה רע בו פתאום?
המילים :"חזרה בתשובה" לא אמרו לה הרבה .
היא הייתה  בת שמונה ...
היא רק זכרה את המילים  המכאיבות  שאמרה לה ילדה מכיתתה : "איזה מסכנה , את עוברת לבית ספר דתי ...
ילמדו אותך רק תורה !  את לא תדעי עברית וחשבון "...
זה הפחיד אותה .
מה באמת לא לומדים פה עברית וחשבון?
עכשיו היא עמדה מכווצת מאחורי גבו  של המנהל ושמעה את השיחה שלו , עם מי שתהיה כנראה  המורה שלה בחצי השנה הקרובה ...
"אתה מביא לי עוד תלמידה? בשום פנים ואופן לא! יש לי כבר שלושים ואחד תלמידים פה ...  אין מקום לעוד אחת!"...
הקול היה כועס וחסר סבלנות .
הילדה הציצה כדי לראות את הדוברת ...
היא ראתה אישה מאוד מאוד כועסת ...
המנהל  אמר לה כמה מילים בשקט .
אבל היא המשיכה:"לא!  בשום פנים ואופן לא!  אין לי מקום בשבילה!"...
הילדה התכווצה  עוד יותר .
לא רוצים אותה פה ...
אם להודות על האמת גם היא לא רצתה להיות פה .
אם רק היה אפשר ...  הייתה בורחת עכשיו  בריצה ... במיוחד אחרי קבלת הפנים "הלבבית" הזאת .
בסוף  למורה לא הייתה ברירה והיא הכניסה את הילדה בפנים חמוצות לכיתה .

זה  היה לפני הרבה שנים ...
הילדה ... כבר לא ילדה יותר .
אבל היא עדיין זוכרת טוב מאוד את המורה ההיא  ... ואיך היא קיבלה את פניה ...

ואולי בגלל זה ,  גם במהלך החודש (הארוך הזה :-) ) ,  גם אחרי תקלות מרגיזות ,  וגם כשסף הסבלנות שלי שואף לאפס ...  אני כל כך משתדלת שכל ילד יתקבל  אצלנו במאור פנים .
וגם אם הוא מנדנד , וגם אם הסברתי  את עצמי כבר חמישים פעם ...
אני זוכרת  את המורה פסיה .
ואני לא אתן לאף ילד  להרגיש שהוא לא רצוי ...

אולי זה נכון .
אולי החוויות בילדותינו באמת מעצבות  אותנו כבוגרים ...