אם היית חוזרת הנה , רק לחמש דקות ...

אם היית חוזרת הנה , רק לחמש דקות ...
הייתי אומרת לך שצדקת אז , כשאמרת לי ש"אם יש מקום בלב - יש מקום גם בחלל קטן לארח הרבה אנשים שאוהבים אחד את השני"...
אם היית חוזרת הנה , רק לחמש דקות ...
בטח היית יודעת שלבן  הקטן שלך יש יום הולדת ממש בקרוב , והיית אומרת לי:"תתקשרי  לאחיך להגיד לו מזל טוב"...
ואני הייתי אומרת לך שאחרי כל כך הרבה פעמים שהזכרת לנו להתקשר לאחים שלנו , לאחל מזל טוב ליום ההולדת - אנחנו כבר זוכרים את זה לבד ...
אם היית חוזרת הנה , רק לחמש דקות ...
בטח היית מביאה איתך שק של מתנות לילדים ולנכדים , ואני היית אומרת לך :"אין צורך , אבא לא מפספס אף יום הולדת"... ואת בטח היית מחייכת בשמחה את החיוך הגדול שלך והיית אומרת :"יופי! חינכתי אותו טוב"...
אם היית חוזרת הנה , רק לחמש דקות ...
בטח הייתי מדברת ממש מהר כדי להספיק לספר לך כל מה שקרה כאן בזמן שלא היית ... ואת היית  מהסה אותי בעדינות ואומרת :"יש זוית  ממש טובה מלמעלה , רואים טוב כל מה שקורה פה למטה . אני רואה ויודעת ושומעת הכל"...
אם היית חוזרת הנה , רק לחמש דקות ...
בטח היית שמחה שביום העצמאות כשהיינו ביחד , נטע ניגן  בגיטרה ואנחנו כולנו ישבנו סביבו ושרנו .  והיינו שמחים .
כמו שרצית שיהיה .
כמו שביקשת .
שנמשיך להיות ביחד , שנשמח , שנחיה .
אם היית חוזרת הנה , רק לחמש דקות ...
בטח היית אומרת לי :"אני במקום טוב . אל תדאגי . אני מאושרת וטוב לי"...
אם היית חוזרת הנה , רק לחמש דקות ...
בטח היית אומרת  בשקט :" זה באמת רק פרוזדור פה"...

אבל את לא חוזרת ... לא לחמש דקות , ולא לשתי דקות , וגם לא לדקה ...
כי בינתיים אף אחד לא חזר משם ...
ובטח אם היית חוזרת הנה , רק לחמש דקות ...
הן היו עוברות  ממש מהר ... ואז הייתי אומרת לך ממש לפני שהיינו נפרדות ...
שלמרות המשפט ההוא שאמרתי לך , אז מזמן ...
למרות המשפט ההוא , זה שכעסת עלי כשאמרתי לך אותו וביקשת שלא אחזור עליו ...
אז למרות זאת - החיים באמת חזקים מהכל .
וכמו שביקשת , למרות שקשה לנו לפעמים - אנחנו בוחרים בחיים ...

ילדה לתפארת מדינת ישראל ...

יש  ילדים  שנולדים  עם  אופי .  כזאת  היא הקטנה שלי .
מהיום שנולדה היא יודעת בדיוק מה היא רוצה ...
גם כשהייתה ממש קטנה ורצונות שתינו התנגשו , היא לא ויתרה  ובעקשנות  חסרת  פשרות השיגה  את כל מבוקשה ...
כבר כתבתי  עליה : כאן  ...  (ויש כאלו שלא הבינו את הבדיחה שהסתתרה בתוך המילים , אבל כאמור אסור לי להסביר) ...
וגם כתבתי על הפרויקט  שיזמה ...
אני רוצה לחזור לפרויקט הזה , כיוון שעברו שנתיים מאז כתבתי , מאז שהפרויקט התחיל לפעול , וקרו דברים בינתיים ...

הקטנה שלי , שבעצם היא כבר לא כל-כך קטנה .... הייתה לפני שנתיים בסיור בהר הרצל  ושם היא נוכחה  לדעת שיש חללים מתש"ח שלא נשאר מי שיזכור אותם , לא נשאר מי שיעלה לקברם ...
בתום  השואה עם סיום מלחמת העולם השניה  - הגיעו ארצה ניצולי שואה , נצר אחרון למשפחתם .
הם איבדו את כל מה שהיה להם בחייהם הקודמים , במזרח אירופה ובאו לארץ חדשה  להתחיל הכל מחדש ...
רבים מהם התגייסו מיד כדי להילחם על המדינה שבדרך .
חלקם  נהרגו . 
לא נשאר איש מבני משפחתם שיעשה אזכרה ביום נפילתם .
הילדה שלי הבינה לתדהמתה שיכול להיות שיש אנשים  אשר נפלו למען המולדת ושנים רבות איש לא עולה לקיברם ...
אמנם  הם רשומים באתר ההנצחה של צה"ל ומדינת  ישראל  מזכירה את כל חלליה ביום הזיכרון ,  אבל אזכרה אישית , ביום הפטירה ממש ... לזה הם לא זוכים ...

שיר  שלי - החליטה לעשות מעשה.  עצם הרעיון שאף אחד לא זוכר , זיעזע אותה . היא התחילה לאסוף  את שמות כל חללי תש"ח  אך משהבינה שמדובר על אלפים  רבים -  החליטה להתמקד בחללי  "נצר אחרון" .   אותם ניצולי שואה , אשר הגיעו ארצה בודדים  ונהרגו על הגנת המולדת .
היא הכינה רשימה מסודרת  של שמם , מקום קבורתם  ותאריך הפטירה שלהם .
ברגע  שהיה לה קלסר מסודר עם כל השמות (יש כמעט 300 ) ,
היא החלה לגייס את  חבריה וחברותיה  לענין .
הרעיון פשוט :  כל מי שמוכן להתנדב ולאמץ חלל - עושה משהו  לכבודו ביום הפטירה .
אפשר  להדליק נר נשמה , אפשר לעלות לקבר  להתיחד עם זיכרו,  אפשר  להגיד פרק תהילים לעילוי נשמתו  .
כל מתנדב  כפי  הבנתו .
העיקר  שנזכור ...
המהדרין  (והיו כאלה)  אירגנו מניין  ועשו אזכרה לחלל "שלהם" בבית  העלמין .
מישהי  הדפיסה  מאתר  "יזכור"  את דף  המידע  על  החייל שלה ,  והניחה כמה עותקים על המצבה שלו , כדי שאנשים שעוברים שם יוכלו לקרא קצת על תולדות חייו .
יש מישהי שמלמדת שיעור שבועי לעילוי נשמת החייל שלה .
יש כמה סיפורים מרגשים על מספר  חללי נצר אחרון , שפעם ראשונה אחרי  עשרות שנים , עשו להם אזכרה בבית העלמין .

הילדה  מאוד  מסורה לענין . היא מסתובבת דרך  קבע  עם  הקלסר ,  כך שאם מתקשר אליה מישהו  , היא מיד יכולה למסור לו שם של חייל , תאריך נפילה  ומקום קבורה ...
אבל , עדיין חסרים מתנדבים .
שיר אומרת שיכול להיות שאנשים פוחדים להתנדב , מכיוון שהם חוששים שזה יחייב אותם מדי ...
אבל בעצם  זה לא דורש מהמתנדב הרבה ...
אפשר לעשות גם משהו קטן ,  העיקר לזכור .

הסיפור על העניין הזה התגלגל ואיכשהו הגיע לכתבת "עולם קטן"  ,  אחד העלונים של שבת .
ביום שישי לפני שבועיים , בגליון של ליל הסדר  היא פרסמה כתבה על הפרויקט של שיר -  תחת הכותרת :"אמץ חלל" .
ממוצאי שבת הנייד של שיר לא מפסיק לצלצל ...  הרבה אנשים רוצים לקחת חלק  בפרויקט ...
אנשים מתקשרים ומספרים לה סיפורים אישיים בנושא הנצחה ,חלק רוצים להביע התפעלות ולתמוך ,
ויש כאלו שאף מתייעצים איתה איך לקיים את טקס  יום הזיכרון .  בגלל שהיא כל-כך מסורה לנושא  היא צברה גם ידע לא מועט בענייני הנצחה ...

אבל  כמו שכבר כתבתי ,  עדיין חסרים מתנדבים .
מי שרוצה לקחת חלק  מוזמן  לשלוח לשיר מייל , לכתובת :  shircohen22@walla.com

                                                 תמונה מאחת  האזכרות

זה סיפור אהבה פשוט ...

זה סיפור  על אהבה גדולה ,
סוערת , מטלטלת , עוצרת נשימה .
זה סיפור על אהבה גדולה
כזאת שמשאירה פרפרים  בבטן
וכוכבים  נוצצים בעיניים ...
זה  סיפור  על אהבה מתמשכת
לא נגמרת ,  ללא גבולות .
זה סיפור האהבה שלי .
זה סיפור  על אהבה ענקית ,
שיש בה גם עליות ומורדות  כמו בכל סיפור אהבה ...

זה סיפור האהבה שלי ,

למדינה שלי , לארץ ישראל .

הארץ שלי , הקטנה , החמה , שמיום היווסדה לא היה לה רגע אחד של שקט ...

הארץ  הזאת למודת  המלחמות  והסבל ,
הארץ  שבה נולדו  הורי  ובה ילדתי  את  בנותיי ,
הארץ  שלי  ושל  כל  אחיי  ואחיותיי  מסביב ...
ארץ  ישראל ,
היא שלנו !
אנחנו  אדוני  הארץ ואף אחד  לא יגיד לנו  מה מותר  לנו  פה  ומה  אסור ,
כי  כאן  ...  זה שלנו !

תגידו לי :  באיזה מקום אחר בעולם  , אני אעמוד  ב"סופר" מול המדפים  של  חומרי  הניקוי  ואחפש  את  המוצר  שאני  משתמשת  בו ,  וכשאמצא  אותו  לבסוף -  תעצור  לידי  אישה  זרה ,  תדחף  לי ליד  מוצר  אחר ותגיד :" נסי את זה , נשמה ...  תאמיני לי לא תצטערי"...

"אבל אני משתמשת  בזה "  , אני ממלמלת  ומצביעה  על  המוצר שבחרתי ...
"זה יותר טוב!  תאמיני לי !"  היא לא מוותרת  ...
ואני ?  מקשיבה לה ,  לוקחת  את  מה שהיא הציעה  רק  כדי להגיע הביתה  ולגלות 
שהיא צודקת ...

או  ,  איפה  עוד  בעולם  כשאטעה  בדרך בעיר  זרה ,  בלי שום  מושג  איך  להגיע ליעד ,  אז  אפתח את החלון של האוטו שלי  ואשאל את הנהג לידי ברמזור  איך  מגיעים , והוא יענה :" סעי אחרי בובה ...  אני נוסע לשם"...

זה הרי יכול  לקרות  רק פה ,  רק אצלנו ,  רק בארץ שלנו .
ולמרות  הקשיים , והקיטורים  ומה שלא תגידו ...
כאן זה שלנו!
ואין לנו מקום אחר ללכת  אליו  , פשוט אין !
כי ... לאן  נלך ?
נחזור למזרח אירופה ?...
ממה שאני זוכרת  , זה לא נגמר שם כל-כך  טוב  בפעם הקודמת ...
וארה"ב ?  ארץ  האפשרויות הבלתי מוגבלות אמרתם ?
אתם בטח יודעים מה קרה שם אחרי פרל  הארבור...
האמריקאים   הכניסו את היפנים ,  גם אלו שהיו אזרחי ארצות הברית, אפילו אלו שנולדו שם - לגטאות ...
ומה תגידו לגבי האנטישמיות שמתפשטת  בכל  העולם ? ...
אז נכון שלא הכל ורוד פה  ויש מקום לשיפורים
וחם וקטן וצפוף ...  אבל למרות הכול  זה  שלנו .
אז בכל פעם  שאני שומעת  סביבי  קיטורים ...
ואני שומעת מה לעשות . אנשים לא טוב להם ולא מספיק  להם  ורע להם  ונדמה  להם שבכל  מקום אחר יהיה יותר טוב ,
אני אומרת : "כאן  זה שלנו!"
אינני יודעת  מה איתכם ,  אבל לי זה מספיק ...


* התפרסם גם במקומון :"מה נשמע"  של קרית מלאכי .

הנה פסח כבר כאן ...

פסח .  חג הגאולה . 
גאולה אמרתם?  לא ממש ...
כל שנה אני מבטיחה לעצמי , שהשנה אני לא משתגעת ,  אני מנקה  בשפיות , רק מה שחייבים , בלי לאבד פרופורציות  ... 
אבל ... החלטות לחוד  ומעשים  לחוד ...
כבר בפורים ... מתחילות החברות לשאול: "התחלת לנקות?  עשית משהו?  את מתקדמת?"...
ההיסטריות  הטיפוסיות כבר בט"ו  בשבט  מתחילות לסדר ארונות ומדפים ...
אני מודה שגם אני הייתי כזאת פעם , מתחילה בט"ו בשבט ...  אבל עם השנים , והגיל  והתובנות  על החג הזה , והמחשבות על מה שריבונו של עולם התכוון כשהוציא אותנו ממצרים - חלק מההיסטריה עברה ...
ובכל זאת  כששכנה  מצד ימין  מתחילה להוציא רהיטים מהבית ...
ושכנה מצד שמאל  עומדת עם צינור מים מחוץ לבית ...
זה משפיע גם עלי ...
ואז כל ההחלטות שאני לא משתגעת השנה ...  נשכחות ...
וכשמרתון הנקיונות מתחיל , יש אזורים בבית שהכניסה אליהם אסורה ...
ואין להסתובב עם אוכל מחוץ למטבח , כלל שקיים אצלי לא רק בפסח , אבל ברוב ימות השנה , לא תמיד אני מצליחה לאכוף אותו ...
וכשלבסוף אני מתחילה לנקות את המטבח (מה שבעצם צריך לנקות  בהתחלה .. אבל טיפה שכחנו ואנחנו מנקים עוד מיליון דברים אחרים שהקשר בינם ובין פסח - מקרי לגמרי)...
החלק האהוב עלי ... הוא המקרר .  ולמה אתם שואלים ?  מאוד פשוט .  לא סתם שילמתי כל-כך הרבה כסף על המקרר הזה ...  ה - כ - ל  מתפרק בו ... המגירות , הזכוכיות , המדפים , כל מה שרק אפשר לחשוב - נשלף החוצה ...  הנאה צרופה ...
האיש שלי עומד מהצד , קצת המום ... "מזל שאת המנוע את לא מפרקת" , הוא ממלמל .
"אתה חושב שאני יכולה לפרק את המנוע?" ...  אני שואלת, רק כדי לראות את החיוורון שלו מעמיק ...
ומבלי לפרט באילו אמצעים מוזרים השתמשתי במבצע הפסח הזה ...(למשל : קיסמי אזניים  לחריצים במקרר )... בסוף  אצל כולם הכל נקי .  אצל אלו שהתחילו בט"ו  בשבט וגם אצל אלו שניקו רק בשבוע האחרון ...
ולבסוף  כשהכל מבריק ונוצץ  וגם החלונות  והתריסים  כשרים למהדרין ... ריבונו של עולם שולח אלינו רמז קל , בדמות  אובך  וגשם  בערב פסח ... כמו אומר לנו : "חבר'ה  החמץ  לא קשור  לתריסים , ולא לחלונות  ולא למרבית  הדברים שניקיתם" ...
וכולנו מסתכלים בעיניים כלות בגשם  שמחרב לנו את הנקיון .... 

מלבד כל השרירים שכואבים בערב פסח , יש כאב אחד שהוא יותר גרוע
עם הכאב  הפיזי אני יכולה להתמודד ...  מה שיותר קשה הוא החלל בנשמה שיש לי ,  שכן זה הפסח השני שאני מתכוננת אליו בלי אמא שלי בסביבה .  בלי  ההערות שלה , בלי העצות  שלה , בלי הטלפונים  האינסופיים שלי אליה , כדי לספר לה על עוד משהו שעשיתי  ולקבל ממנה פירגון אינסופי . היא חסרה לי כל הזמן , אבל בחגים זה נהיה יותר גרוע  ...
בשנים האחרונות ההורים שלי היו מתארחים אצלנו כל החג . 
עכשיו כשאימא שלי איננה , אבא בא אלינו , מה שמביא אותי לנושא ה"בוער" הבא ...
נושא שמעסיק אותנו כל שנה מחדש , בפסח .
עניין הקטניות ...
האמת היא שלדעתי העניין  הזה מעסיק את כל עם ישראל , לא רק אותנו...
אשכנזים  לא אוכלים קטניות בפסח .  אצל עדות המזרח זה קצת יותר מורכב .
רוב עדות המזרח אוכלים קטניות , חלקם אוכל  סוגים מסוימים של קטניות וסוגים אחרים לא ...
אצלנו  ...  החצי השני שלי - הוא מאוכלי הקיטניות ...  אני לעומת  באה מבית אשכנזי  ...
לכאורה אין בעיה .  אחרי שנישאנו "בעיית" הקטניות שלי נפתרה ... (זה לא היה כזה פשוט ... לקח לי כמה שנים להתרגל לעניין הזה)... 
אבל - אם אני מארחת את אבא שלי ...  זה כבר סיפור אחר . אני משתדלת  שהכל יהיה כמו שאבא שלי רגיל .
לזכותו של האיש שלי יאמר שהוא לא עושה בעיות :-) .  אפשר לחיות שבוע בלי אורז  ובלי קטניות ...
וכאן מתחיל מסע הקניות שלנו לפסח ... על כל מוצר אני מתעכבת  כדי לבדוק מה ללא חשש קיטניות , ומה הוא רק לאוכלי קניות ...מה שהופך את חווית הקניה לחוויה מפוקפקת למדי ... אחרי כמה שעות  בסופר - אני מרגישה  כמו רץ מרתון לפני שריקת הסיום ...
בסוף גם הקניות  נגמרות ...
מה שמצחיק אותי כל שנה מחדש הוא :
שאנחנו עובדים כל-כך קשה לכבוד החג הזה ...
מנקים בטירוף , רצים , וקונים וכותבים  רשימות כדי לא לשכוח משהו  ...
ו... שבוע קצר  והכל  נגמר  :-) .
אז שיהיה לכולנו חג כשר ושמח !
ורק דברים טובים !