יום חמישי, 13 בספטמבר 2012

ראש השנה הבא עלינו לטובה ...

ראש השנה , יום כיפור , סוכות ושמחת תורה . 
תקופת החגים הבאה עלינו לטובה ... 
אז יכולתי לכתוב משהו מתיפייף  עם צבע לבן , נרות  ושולחנות ערוכים כמו שאני רואה  בכל עיתון  או אתר אינטרנט שמדבר על החג .  אבל בינינו ...  כולנו יודעים שתקופת החגים היא מאוד מורכבת ...  לא סתם מראים המחקרים שבתקופות הללו , אחוז הגירושין עולה ...  שכן – יש את ההורים שלה ויש את ההורים שלו ... ו..."איפה אתם בחג השנה ?" ...  מכירים את השאלה המכשילה הזאת???  אז  יאללה ... בואו  נדבר על זה ...

כשהיינו זוג ממש צעיר , רק שנינו , שני ילדים שהתחפשו למבוגרים ...דווקא אז זה היה הכי פחות בעייתי.
חג אחד בצד שלי , חג אחד בצד שלו  ונגמר הסיפור ...האמת  אם להיות כנים עד הסוף , זה לא עבר כל-כך חלק בהתחלה .
כשאחד מבני הזוג אשכנזי  (אני) והשני מזרחי (הוא) , הצד המזרחי במשפחה מצפה שהבן יהיה כל החגים עם ההורים שלו והכלה החדשה תלך אחרי בעלה ...
טוב , כל מי שמכיר אותי יודע שאין סיכוי שדבר כזה יעבוד על הכלה הספציפית הזאת ...
אז לאחר שיחה קלה עם חמי היקר (שהוא באמת יקר לליבי ) הוא הבין שצריך להתחלק ... והפטנט של : חג אחד בצד שלו, וחג אחד בצד שלי  עבד יופי למשך תקופה מסוימת .
אחר כך כשנולדו הבנות שלנו זה הפך להיות טיפה יותר מורכב . לי היה הכי נוח אצל אימא שלי . כשיש תינוקות – הזמן של החגים הוא יותר מורכב מחוץ לבית . ולי היה הכי נוח בבית של ההורים שלי... ואז אני מוכרחה להודות על האמת , האיש שלי זרם איתי . לא התווכח יותר מדי ... ( אולי גם בגלל שאימא שלי פינקה אותו  כמו מלך ) והיינו חוגגים את מרבית החגים אצל ההורים שלי .
תאמינו לי כשאין מריבות תקופת החגים יכולה להיות אפילו נסבלת ...

זה עבד טוב במשך די הרבה שנים הסידור הזה .  ואז ...  אז אימא שלי חלתה והעולם שלי כולו התהפך ...  ואז  שוב  השתנה הסידור שלנו ...
אני הייתי נוסעת אליה יומיים שלושה לפני ראש השנה , מבשלת ומכינה את החג אצלה וכולם היו באים .
אימא שלי הייתה יושבת במטבח היפה שלה , מסתכלת עלי כאילו אני פאר היצירה ולא מפסיקה להתפעל ... "איזה יופי את מכינה את הדגים"...."אימא זה רק דגים"... הייתי עונה לה .  "מרק העוף שלך הרבה יותר טעים משלי"...  היא הייתה אומרת , מה שבוודאות לא היה נכון , אבל איזה כייף לשמוע את זה מאימא ...
התפעלות של אימא מבת היא משהו שאין לו תחליף , ולא משנה בת כמה היא הבת ...
בסופו של דבר , כולנו רוצות שאימא תתגאה בנו ...

ואז ... אחרי עוד תקופה שחלפה החלטנו ביחד שיהיה יותר נעים אם ההורים שלי יבואו אלינו בחגים . וגם זה עבד מצוין  לעוד כמה שנים ...

ואז - לפני שנתיים , בדיוק שלושה שבועות לפני ראש השנה נפרדנו ממנה . מאימא שלי ... 
אין פלא שהחג הזה עדיין  קשה לי לעיכול . האמת היא שגם קודם לא הייתי חובבת גדולה של כל הטררם מסביב לחגים ... זה יותר מדי דחוס בשבילי ...
חג , שבת , חג , שבת ...  לא אוהבת . ויש לי תחושה שאני לא היחידה ... אבל בלי אימא שלי , הטעם של החג  טפל , מאוד טפל ...

ויש כמובן את עניין התפילות . הנוסח השונה אצל בני העדות השונות .  זה למשל משהו שאף פעם לא הבנתי ... אתם חושבים שמשנה לריבונו של עולם מהו נוסח התפילה? האם יש נוסח שחביב עליו יותר ? אני חושבת  שלא . אני מאמינה שמה שבאמת חשוב הוא   שנהיה אנשים טובים יותר. נכבד אחד את השני , ניתן מקום גם למי ששונה מאיתנו , נקשיב , לא נתפרץ אחד לדברי השני .

להתפלל זה חשוב  , לתפילה יש המון כוח – אני לא מדברת נגד התפילה  אבל הנוסח פחות חשוב בעיני  וזאת כמובן רק דעתי שלי , אתם מוזמנים לחלוק עלי .

טוב ... אני מוכרחה לכתוב גם כמה דברים טובים , הרי אי אפשר לכתוב טור על ראש השנה בלי טיפה אופטימיות ... אני מאוד אוהבת את המשפחתיות של החג הזה , את האורחים מסביב לשולחן שתמיד אני מנסה עליהם מתכון חדש, ואף פעם לא לומדת מהאיש שלי שאומר תמיד:"ניסויים תעשי בימים רגילים , לא בחגים ובטח לא כשיש אורחים"...  אבל בדרך כלל מצליח לי כך שאין בעיה ... 
אז באמת שתהיה שנה טובה לכולם .  שנה של אושר ובריאות . שנה של נחת ובשורות טובות .

יום ראשון, 9 בספטמבר 2012

זה היה השבוע שהיה ...

זה פוסט המשך לפוסט הקודם , אחרי כל מה שסיפרתי בו – בסוף לא אמרתי בכלל מה שלום הילדה ...
כמו שאתם זוכרים סיפרתי על חוויה לא נעימה באחת מקופות החולים בקרית מלאכי .
מסתבר שלא סתם כעסתי על התנהגותה של אותה אחות  באותה מרפאה ...הילדה הייתה ממש חולה והרופא - שלח אותנו דחוף למיון .
אני לא כותבת על הילדה שלי ... זה פרטי , זה שלנו - והיא גם לא מרשה לי ... אני כותבת כי בפוסט הקודם, רתחתי מכעס על התנהגות לא ראויה של אחות מסוימת ורק מן הראוי הוא שאספר לכם שאפשר  גם  אחרת...
אז נסענו למיון בבית חולים ברזילי . על טופס ההפניה היה כתוב : "מידת דחיפות מיידי" .
לא חיכינו אפילו חמש דקות .  מיד הכניסו אותנו , הטיפול והמקצועיות של האחיות והרופאים בחדר מיון היה מרשים .
לא היינו צריכות לחכות , מיד הגיע הרופא  המתאים , שלחו אותנו לבדיקות ...  והתאשפזנו במחלקה הנוירולוגית ...  מה אומר לכם?  רק מילים טובות יש לי להגיד על הצוות המופלא של המחלקה הזאת . כל האחיות , עד האחרונה שבהן , מסורות , מקצועיות , אכפת להן .  נשים עם נשמה גדולה .לא נתקלתי  ברגע אחד של חוסר סבלנות מצידן – וזה לא מובן מאליו .  בכל שעות היום והלילה היה מענה אדיב ומקצועי לכל מה שהיינו צריכות .
והיינו שם שבוע שלם כולל שבת ...

הרופאים שטיפלו בילדה  היו מקצועיים והרגשתי שיש לי על מי לסמוך . אני רוצה לכתוב על החוויה הזאת כי חשוב לי להגיד לכל חברותיי שהתקשרו לנזוף בי ולשאול :"איך את נוסעת לברזילי?  זה בית חולים גרוע"...   אז להלן התשובה שלי :  לברזילי יש שם לא טוב .  אבל מהניסיון שלי בשלוש מחלקות שונות , גם בשנים עברו ולא רק עכשיו -  קיבלנו טיפול מעולה  ומקצועי .  נראה לי שאנשים נהנים קצת להשמיץ ... זה נותן עניין ... ברור שלכל בית חולים יש פאשלות , ובכל מקום יש רופאים טובים יותר ורופאים טובים פחות , אבל אני חושבת שזה בית חולים מצוין .  וזה בסדר גם לפרגן קצת . הייתי יכולה לספר  לכם סיפורי בלהות על בתי חולים אחרים , שנחשבים למצוינים אבל ממש לא בא לי וזה גם לא הנושא . אני לא עושה תחרות בין בתי החולים מי מהם הוא הטוב ביותר . אני מספרת לכם את הסיפור הקטן שלנו בשבוע האחרון , ואולי גם להאיר הארה קטנה לכל המעירים הערות למיניהם ... כשמישהו חוזר מבית החולים ... מספיק אם תתעניינו בשלומו . זה יעשה את העבודה תאמינו לי .

ועכשיו בואו תשמעו את המשך הסיפור בקטע  הלא רפואי שלו , כי סיפור המעשה שלנו לא הסתיים ...
אשפזו  אותנו בשעת לילה מאוד מאוחרת . מטבע הדברים הייתי מותשת , מלאת חששות ולא מרוכזת . עם אור ראשון , אולי אפילו לפני ...  התעוררנו וגיליתי למרבה  הבהלה שהתיק שלי נעלם ...  הנחתי את התיק על השידה לידינו ,  מישהו  כנראה פתח את החלון מבחוץ  ופשוט לקח את התיק , על כל תכולתו ( בערך  חצי מהחיים שלי היו שם )  ...  לא מספיק  הסרט עם הילדה עכשיו זה ... במהירות המרבית האיש שלי  ביטל את כרטיס האשראי , הצ'קים , מספר הטלפון שלי נחסם ... וניסיתי להיזכר בכל הדברים האישיים שלי שהיו בתיק שבטח לא מעניינים את  הגנב , אבל  אותי ...  הם מאוד מעניינים .עזבו את תיק האיפור החביב עלי , הפנקס שאני כותבת בו כל מיני רשימות ודברים אישיים , עזבו את משקפי השמש  היפות שלי שהבאתי מארה"ב ... הכול אפשר לשחזר , הכול אפשר לקנות חדש . מה שכאב לי באמת  היה דיסק.און.קי. קטן  עם סרט שאחי ואני צילמנו . בסרט  הזה מצולמת  אימא שלנו בחודשיים האחרונים של חייה ... אנחנו שואלים שאלות , היא עונה ומספרת לנו סיפורים על ילדותה . סיפורים שאנחנו מכירים  בעל פה כמובן , אבל עשינו מזכרת .כשכבר ידענו שהסוף לא ישתנה החלטנו לצלם ... שומעים אותנו ברקע  מדברים בינינו . משתטים קצת ...  מתחרים על אהבתה של אימא שלנו , בצחוק כמובן .יש שם שעתיים עם אימא שלנו ...  אני תמיד מגבה את הדברים שלי . משום מה אני לא מצליחה למצוא את הסרט הזה לא במחשב הנייח שלי ולא בלפטופ ...
 אל דאגה , הוא נמצא על המחשב של אחי , על המחשב של אבא שלי וגם בדיסק .  אבל עוגמת  הנפש , היא באמת משהו שאני לא מצליחה להסביר .  זה מישהו שפרץ לחלל  הכי פרטי שלי ועשה שם כבתוך שלו .

עכשיו אולי מישהו יכול להסביר לי , איזה סוג של אדם  גונב  מאנשים בבית חולים???  כמה שפל  צריך להיות כדי לקחת משהו שהוא לא שלך ועוד כשאדם חולה וחסר אונים???  גנבה באופן כללי היא דבר שפל , בזה אין ויכוח אבל בבית חולים???

בעודי מספרת לכם  את סיפור הבלהות הזה , אני בעצמי לא מאמינה שזה קרה לי ... 

עכשיו הייתי צריכה לשחזר  את כל מה שנגנב ממני .  וכל דבר כזה זה להוציא עוד כסף . את אף אחד לא מעניין שגנבו לך ...  אז ככה : תעודת  זהות : 115 ₪ . רישיון  28 ₪ (דרך האינטרנט. אם מגיעים למשרד הרישוי זה 54 ₪) .  מכשיר  נייד חדש  217 ₪ ( יש לי ביטוח וזה לא כולל  כרטיס זיכרון , מטען ואוזניות ) .  מטען זה 50 ₪ ,  אוזניות : 100 ₪ .  (כרטיס זיכרון לא קניתי כי לא ידעתי שאין לי עד שהגעתי הביתה ...  מסתבר שבחברת הסלולר שלי -  לא שמעו על כך שכדאי להסביר ללקוח מה נותנים לו ומה לא ...  מה שכן היה להם להגיד כאשר הבעתי תמיהה למה אני צריכה לשלם אם יש לי ביטוח הוא ...: " מי אשם שגנבו לך?  אנחנו לא אשמים" ...

בציון מידת הרגישות מבחינתי הם קיבלו אפס ... 

זהו .   זה היה השבוע  שהיה וחלף  ונגמר תודה לאל . זה היה בערך  השבוע  הכי קשה בחיים שלי , ועברתי כבר כמה דברים קשים תאמינו לי ... ועכשיו לעיקר:  מה שהכי חשוב שהילדה שלי בסדר . אני מודה לבורא עולם  שהיא בסדר .  כל דבר אחר  ממש לא חשוב ...

יום רביעי, 5 בספטמבר 2012

תשמעו סיפור ...

אני יודעת שהבטחתי לכתוב המשך לסיפור על הטיול המדהים שלנו בצפון איטליה ...
אני גם יודעת שאני מתמהמהת  יותר מדי וזה בהחלט לא מתאים לי ...
אבל האמת היא שהאירועים שהתרחשו בחיים שלנו בשבועיים האחרונים , מצדיקים את ההתמהמהות ...
חלקכם  בוודאי יודעים שאני גם כותבת בעיתון ... יצא ככה שדווקא את קוראי העיתון כן שיתפתי ולא הספקתי להעלות לבלוג קודם לכן , כפי שאני נוהגת לעשות .
אז אני מביאה לכם ככתבו וכלשונו את הטור שהתפרסם בשבוע שעבר , ואני מבטיחה  שתוך זמן קצר  אעלה את ההמשך שלו ... אתם מוזמנים להקליק  על הקובץ  וכך תוכלו לראותו בגודל שמאפשר  קריאה .
את המשך הסיפור על הטיול אכתוב במועד מאוחר יותר .