זה פוסט על חבר ...

רציתי לכתוב משהו שמח , משהו קופצני וקליל , אבל אני לא מצליחה ... 
אני לא מצליחה להתרחק מהנושא הקשה והכאוב , שאיתו המשפחה שלנו מתמודדת עכשיו .
אני נשאבת לאמא שלי כל הזמן ...
יש ימים שהגעגועים כמו חותכים בבשר החי ...וזה כואב פיזית , כואב עד כלות ...
ובגלל זה בעצם אני רוצה לכתוב את הפוסט הזה ...זה  פוסט על חברים ועל עוצמה של חברות ... ומה שהחברות הזאת  נותנת ...
כשקשה לי נורא ... יש מישהו אחר , שאני יודעת שאני יכולה להתקשר אליו , או לשלוח לו מייל ... והוא תמיד ימצא זמן בשבילי ...הוא יבין אותי ... הוא שעבר בעצמו דברים לא קלים ... יודע בדיוק באיזה מקום אני נמצאת ... והמילים שלו ... תמיד מצליחות להכניס אותו לפרופורציה ...
זה פוסט על חבר שאפילו לא ידעתי עד כמה שהוא חבר ...

זה סיפור שמתחיל לפני הרבה שנים , בבית הספר היסודי במושבה בה גדלתי .
אני הייתי ילדה בלונדינית עם צמה ארוכה ... ובכתה שלי היו רק בנים . ככה זה היה בבית הספר הקטן , לפני הרבה שנים ...
בכתה שלי ... היה ילד אחד , קטנטן ושחרחר , שבקושי הגיע לי עד הכתפיים . אין לי מושג עד היום , למה ... אבל שנינו ממש לא הסתדרנו ... הוא היה מציק לי , מושך בצמה ... אני לא טמנתי ידי בצלחת כמובן ... והחזרתי לו ...  אבל בכל זאת הוא היה בן , ואני  בת ... יש להם יתרון של כוח פיזי עלינו ... היום כשאני חושבת על זה , זה נראה לי כל כך תמים , לעומת האלימות שיש היום בבתי הספר ...  בכל זאת היו הרבה ימים שהייתי חוזרת הביתה ובוכה לאמא ...
באיזה שהוא שלב , אמא החליטה שהיא הולכת לדבר עם הוריו של הילד השחרחר הקטן ... אבל כשהיא הלכה לשם - היא פגשה באחיו הגדול שאמר לה בקול מאיים: "שהוא כבר יראה לאח שלו מה זה"...
אמא שלי נבהלה נורא , היא הסבירה לנער שהוא לא ההורה ... ואוי ואבוי לו אם הוא יעשה משהו לאחיו ...
זה שמציק לבת שלה ...
ופה קרה מהפך שעד היום אין לי הסבר איך הוא קרה ...

אמא שלי פגשה את הילד הקטן , השחרחר והמציק  ו...התאהבה בו .
והוא - התאהב בה בחזרה ...
היא הזמינה אותו אלינו הביתה והוא היה בא ...
ואז ... הוא הפך להיות חבר מאוד טוב של אמא ...
ואני לא הבנתי מה קורה פה ... :-)
הוא היה בא אליה , והם היו יושבים במטבח ומדברים , הוא היה מספר לה דברים , היא הייתה מכבדת אותו בארוחת צהריים . היא פשוט אהבה אותו . בלי מילים מסובכות , בלי הסברים ארוכים , היא פשוט אהבה אותו ...
ואז הוא הפך לחבר מאוד טוב של אחי .
עברו שנים וגדלנו - הוא ואחי נשארו חברים , אחר כך התחתנו כולנו , אני עברתי לדרום  ואחי עבר לארץ אחרת ... המרחק עשה את שלו והקשר התנתק איכשהו ...

כשאמא שלנו חלתה , הוא פתאום הופיע שוב בחיים שלנו ...
הילד השחרחר הקטן , זה שבקושי הגיע לי לכתפיים ... הפך לגבר גבוה , מרשים ומקסים ...
שחרחר הוא נשאר , אבל הוא כבר ממש לא קטן ...
הוא חזר לחיינו , כאילו לא נפרדנו בכלל ...
כשמישהו נעשה חולה בסרטן , הרבה אנשים וחברים מתרחקים פתאום , מכל מיני סיבות ...ואז , רק אז אפשר לגלות באמת מי החברים שלך ...
והחבר הזה שלנו , שכבר כתבתי קודם  ואני לא רוצה לפרט - עבר חוויה מאוד קשה בעצמו לפני מספר שנים , היה איתנו ברגעים מאוד קשים , ומאז שאמא איננה ... הוא לא עוזב אותי . הוא מקשיב , ותומך ומבין  ויש לו יכולת מדהימה להכיל את הצער שלי .
וכל פעם שהגעגועים מקשים לי על הנשימה ...
אני כותבת לו או מתקשרת אליו ...
והוא מבין אותי אפילו בלי מילים ...
והוא ... שמשך לי בצמה כל כך הרבה פעמים ... מנחם אותי ...
ואז ...  אז אנחנו צוחקים ביחד , על הצמה ההיא ... 

ושוב יום הולדת , אבל הפעם עצוב ...

לפני שנה בדיוק , כתבתי  את הפוסט הזה ...
הבלוג היה  אז  בשנה .
ו...נכון - עכשיו הוא בן שנתיים .
יש לו יום הולדת .
אני קוראת  את  הפוסט  מלפני  שנה ואני מצליחה לזהות  בתוך המלים שלי - את השמחה שהייתה בי אז כשכתבתי על יום הולדתינו הראשון ...
כשלו - מלאה שנה ,
ולי - כפי שכתבתי אז , מלאה שנה מאז העזתי לפרסם מה שאני כותבת ...
הרבה דברים קרו בשנה החולפת ...
דברים עצובים וקשים בעיקר ...
דברים שהרביתי  לכתוב עליהם ואני עדיין כותבת עליהם ... כיוון שאינני מצליחה להביא את עצמי לכתוב על משהו אחר ...

יש לנו יום הולדת שנתיים ...
ואמא שלי לא פה כדי לפרגן ...
כדי  להיות  הראשונה שקוראת ומגיבה ...
כדי  לשאול אותי  לפחות פעמיים ביום : "מתי  את  כותבת  עוד פוסט? מזמן לא כתבת משהו ! נו ... תכתבי כבר"!...
"הקוראת מספר אחת שלי " - כפי שכיניתי אותה
כבר לא נמצאת פה ...
הקוראת  הזאת  שהייתה משוכנעת  שאני מינימום ... שייקספיר ...
שהייתה אומרת לי כל הזמן : "תכתבי כבר ספר ... נו - מתי תכתבי כבר ספר? "...
היא כבר לא פה ...

וכמו שכתבתי אז , לפני שנה עדיין אין בבלוג שלי צבעים מיוחדים , רקעים מרשימים או תמונות מהפנטות ...
פשוט מהסיבה שאין בי מספיק אנרגיה לעשות שינויים ויזואליים ...
והמשפט החכם של מורי היקר :"עזבו את הקוסמטיקה , תנו לתוכן לדבר"...  ממשיך להיות נר לרגלי .
למרות שלפעמים דווקא בא לי שהבלוג יהיה קצת יותר אסתטי ...
בעניין כמה אנשים קוראים את הבלוג הזה ...
את זה אני דווקא כן יודעת ... חברתי הטובה האירה את עיני שאני יכולה להשתמש בגוגל אנליטיקס ...
וראה זה פלא ... קוראים את הבלוג הזה , גם מחוץ לישראל ...
מה אני יכולה עוד להוסיף?
אותו מורה שלי  כתב בבלוג שלו , על הבלוג הזה : "יומן אישי מרתק ונוגע ללב"...
לא התכוונתי שזה מה שיהיה ...
בעצם לא התכוונתי בכלל ...
אני בכלל לא חשבתי שאי פעם אכתוב בלוג ועוד שמישהו יקרא אותו ...
ואני מוצאת את עצמי בכל זאת משתפת בתחושות שהן שלי ומסתבר שיש עוד אנשים שעברו חוויות דומות ויודעים על מה אני מדברת ...
אז ... בכל זאת זה יום הולדת ...
גם אם אני לא רוקדת משמחה ...
שיהיה מזל טוב , בלוג!

"רוני ושמחי בת ציון"...

בשבוע האחרון לחייה של אמא , יצאנו אחותי ואני לרגע למספרה .
בעודנו צועדות בשביל המוליך לשם ,
אומרת פתאום אחותי :"תראי ... השמש זורחת והשמיים כחולים"...
אני מסתכלת עליה בשקט ולא עונה ...
"החיים שלנו נעצרו והכל רגיל בחוץ"... היא מוסיפה .
זה באמת לא יאומן , איך הכל ממשיך ...
אמא שלנו כבר לא פה ...והכל ממשיך כרגיל .
השמש זורחת , השמש שוקעת , לילה ויום ,
הקיץ היה וחלף , הגיע סוג של חורף ... 
ואמא שלנו לא פה ... 
למרבה הפלא , החיים ממשיכים ...
ועם הכאב , הצער והגעגועים ,  יש גם שמחה פתאום ...
לאחי האהוב , שכבר כתבתי עליו : כאן
נולדה בת שלישית .
אחי , שביליתי בביתו הרחוק  עם אבא - בנובמבר האחרון ...
כל נובמבר התפללתי בסתר ליבי ... שהקטנה תגיע כבר ,
כדי שאספיק לפוגשה לפני שאני חוזרת לארץ...
אך היא ... הגיעה מתי שנוח לה ...
בלי להתחשב בדודתה חסרת הסבלנות ...
רוני שלנו הגיחה לעולם ב - 14 לדצמבר  בלילה - שעון אטלנטה ...
את צהלות השמחה שלי ... אני מניחה ששמעו  בקצה העולם ...
כמעט כמו צהלות השמחה של אמא שלי - כשאני ילדתי את נכדתה הבכורה ...
הנכדה הארבע עשרה  של סבתא ציונה נולדה ...
תינוקת קטנטונת , עטורת  רעמה של שיער שחור ...
שדומה להפליא לסבתה ...
סבתא - שאותה היא לא תכיר ...
רוני שלנו ...
רוני - ציונה שלנו ...
רוני ושמחי בת ציון ..

פוסט על איש אחד שאני לא מכירה ...

רציתי לפגוש אותו ,
את האיש הזה שאני לא מכירה ,
רציתי לחבק אותו ...
את האיש הזה שאני לא מכירה ...
רציתי להסתכל בעיניו ,
של האיש הזה שאני לא מכירה...
ולהודות לו ,
לאיש הזה שאני לא מכירה ...

רציתי לכתוב לו מכתב ,
לאיש הזה שאני לא מכירה...
רציתי להשתמש במילים הכי יפות שלי ...
רציתי להגיד לו ...
לאיש הזה שאני לא מכירה ...
ששום מילה לא מספיקה בשביל לתאר
מה הוא עשה בשביל המשפחה שלנו ,
שזה לא מובן מאליו ...
ההבנה והאמפטיה שלו ...
כמה טוב היה לנו
כשהיינו כולנו ביחד
בזמנים לא פשוטים בכלל ...

רציתי לשלוח לו מייל ,
לאיש הזה שאני לא מכירה ...
רציתי לכתוב לו בדואר אלקטרוני
את מה שאני מרגישה ...
רציתי כל-כך שידע ...
רציתי כל-כך להגיד לו תודה ...

ולא פגשתי אותו ...
ולא כתבתי לו מכתב ...
ולא שלחתי לו מייל ...

ורציתי כל-כך להגיד תודה ,
לבחור אחד צעיר ,
שבגדלות רוחו ,
איפשר לנו להיות ביחד
בזמנים האחרונים שלנו , עם אמא ...

פוסט בלי אימא ...

חודש וחצי לא הייתי פה ...
חודש וחצי לא כתבתי פוסט ...
מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה , לפני כמעט שנתיים - לא היה חודש שלא כתבתי .
אפילו בחודשים הכי קשים , כתבתי לפחות פוסט אחד ...
אז מה קרה בנובמבר 2010?
למה בארכיון של הבלוג שלי - אין פוסטים בנובמבר 2010?
האמת היא שיש לי סיבה ממש מוצדקת ...
מאז שאימא איננה קשה לנו מאוד ...
הסופיות של המוות היא בלתי נתפסת בעיני , למרות שאני בנאדם מבוגר ...
כל דבר מזכיר אותה , לכל מקום שאני הולכת - הלכתי לשם איתה ...
כל ארון שאני פותחת מלא בדברים שהיא קנתה לי ...
כל התכשיטים הכי יפים שלי - הם מתנות ממנה ...
כל דבר שקורה לי , אני רוצה לספר לה ... ואי אפשר .
אין לי אמא ...
ולאבא שלי - אין את אישתו ...
וכל מילה שאני אוסיף כאן , רק תגרע .
מי שאיבד בן זוג אחרי כל-כך הרבה שנים ואהבה כל-כך גדולה ... בטח יבין על מה אני מדברת ...
ועצוב לנו , וקשה לנו וריק לנו בלעדיה ...
לכן ...
בגלל כל הדברים שמניתי כאן , ועוד רבים אחרים שלא הזכרתי ...
החלטתי לעשות מעשה ...
זה מעשה לא קטן ... גילגלתי לי את הרעיון הרבה בראש , עד שהעליתי אותו על דל שפתי ...
סיפרתי לאיש שלי , שמיד אמר :"רעיון מצוין לכי על זה"...
ואז באתי לאבא ...
ואמרתי לו:"אבא יש לי רעיון" ...
ואבא מקשיב ואומר : "רעיון לא טוב בכלל , אני לא מסכים" ...
אבל אני לא מוותרת ...
"אבא , זה רעיון מצוין . זה מה שאימא הייתה רוצה שנעשה" ...
אני מזכירה לו שבאחת הנסיעות שלנו לבילנסון ... כשאני יושבת במכונית מאחור , היא פתאום הסתובבה אלי ואמרה: "כשאני אבריא , אבא אני ואת נוסעים לטיול " ...
היא הסתכלה עלי , ואני הסתכלתי עליה ... ושתינו חייכנו , ושתינו ידענו כל אחת בליבה שהיא כבר לא תבריא ...
אני רוצה לנסוע .
אני רוצה להתרחק מפה .
אני רוצה לנסוע עם אבא שלי ...
ואבא משתכנע ...
ואנחנו נוסעים ...
לאחי , לגיסתי , לאחייניות המקסימות שלי ...
נסענו לחודש ...
אבל בלי אימא ...

"זה הקיץ האחרון שלי איתכם, עם הגשם הראשון אני אעלם"...

אוגוסט 2010 .
חם נורא .
כאילו אלוהים שופך עלינו אש מהשמים .
ארבעתינו בבית של אבא ואימא .
המצב של אימא מידרדר ...
אין לנו עוד הרבה זמן ביחד איתה,
אילו הימים האחרונים שלנו - ביחד עם אימא שלנו .
היו לנו עשרה ימים אחרונים של ביחד קרוב .
אני לא מדברת על כל השנה האחרונה שבה הייתה אימא חולה , והיינו המון ביחד ...
אני מדברת על עשרת הימים האחרונים ...
אבא , אמא וארבעתינו ...
כמו מזמן , לפני שהתחתנו כולנו והקמנו משפחות ...
"תזכרו את הימים האילו שלנו ביחד " , אומרת לנו אמא .
"שיהיו לכם זכרונות יפים , זיכרונות מאושרים מהימים שלנו ביחד"...
אימא יודעת שימיה ספורים .
היא בהכרה וצלולה עד הסוף .
מחלקת לנו הוראות , מנהלת את הבית ממיטת חוליה ...
כמו שהיה תמיד ...
אמא תמיד ניהלה פה הכל ...
רצתה להיות מעורבת בכל דבר בחיי  ילדיה ונכדיה .
לא פיספסה אף אירוע בחיים שלנו .
כל קבלת תואר - הייתה חגיגה בשבילה.
כל מסיבת סידור , קבלת חומש או שבת אירגון של מי מנכדיה , היא הייתה שם .
אמא לא פיספסה אף אירוע .
היא תמיד אמרה לי :"אני לא הלכתי לאוניברסיטה , לא למדתי לימודים גבוהים ... אבל הדברים הכי חשובים בחיים , הבעל והילדים - בזה הצלחתי כל-כך "...
אימא שלי -
שהייתה האישה הכי חכמה שהכרתי
אישה של שלום , אוהבת אדם , מדברת עם כולם בכבוד , משתפת ...
אימא שלי -
שהגדולה שלה הייתה בפשטות שלה ...
כל-כך לא מסובכת .
אימא שלי -
שחלתה במחלה כל-כך קשה ובכל זאת הייתה בה שלמות והשלמה עם הכל ...
אמא שאמרה לי בשבוע האחרון לחייה : "את יכולה לכתוב בבלוג שלך מה שאת רוצה על הימים האילו"...
ואני ...
לא ממש רוצה לשתף ...
זה פרטי מדי ואישי מדי וכואב מדי ...
ובכל זאת ,
יש כמה דברים שאני כן יכולה לספר ...
למשל : על האחים שלי ...
שתמיד ידעתי שהם משהו מיוחד , אבל רק עכשיו אני מבינה כמה מיוחד ...
אחי , זה שצעיר ממני בשנה ...
היפה , החתיך , עם העיניים הכחולות .
זה שבחר לחיות בארץ אחרת ,
 זה שבשנה האחרוניה לחייה של אימא היה מגיע כל חודשיים , ונישאר איתנו שלושה שבועות ...
ובשנה האחרונה הזאת ... בילינו איתו הרבה יותר מכל השנים שהוא גר בנכר ...
זה שהיו לי איתו  שיחות לא פשוטות בכלל - בימים האחרונים האילו - כי היינו צריכים להחליט החלטות הרות גורל ...
שהרי אנחנו טיפלנו באימא שלנו , שבחרה לסיים את חייה בבית ...
אנחנו היינו רופאים ואחיות ... 
ואנחנו בכלל , ספרנית ומהנדס ...
אחי המקסים ... 
איך הוא טיפל באימא ...
בעדינות , במסירות , באצילות נפש ...
ואחותי ...
אחותי הקטנה והגיבורה ...
שרק עכשיו אני מבינה כמה היא גיבורה ...
והאח הקטן של כולנו ...
שאמנם הוא כבר אבא לחמישה ילדים ...
אבל בשבילנו הוא תמיד יהיה הצעיר ...
ושהפגין יכולות עירנות מדהימות לילה אחרי לילה ...
ואני ...
מה אני יכולה להגיד על עצמי ? ...
אני הבכורה .
זה התפקיד שלי לדאוג להורים שלי ולאחיי הקטנים ...
ולמרות שכולם כבר בסביבות הארבעים , לעולם הם יהיו האחים הקטנים שלי ...
אני שישבתי על המדרגות בבית של אימא ואבא - בדיוק לפני שנה , כשכינסנו "ישיבת חרום מיוחדת" ...
כשרק התחלנו להבין את גודל הצרה שנפלה עלינו ... ואמרתי להם בקול שקט :"מעכשיו סידרי העדיפות שלנו משתנים ...  עכשיו זה קודם כל אימא "...
והם ... לקחו את המילים במלוא תשומת הלב ... ושיתפו פעולה לאורך כל השנה האחרונה ...
איזה שיתף פעולה מעורר השראה שרר בין כולנו ...
The  A-Team - קראתי לנו בימים האלו ...
ימים אחרונים ...
ימים של עצב ושמחה ,
ימים - שנזכור אותם תמיד בתחושות מעורבות ...
הקיץ האחרון שלנו עם אימא ...

אבא שלי ...

"ואבא שלי הוא הטוב מכולם
ואבא שלי הוא הכי בעולם
ורק בגללי הוא האבא שלי
כי הבטיח הוא לי
שהוא רק שלי"...  (עוזי חיטמן)

 אבא שלי ,
החכם , המרשים , היפה
שכתבתי עליו כבר , כאן 
 
אבא שלי ,  
הדאגן , המפרגן , השואל שאלות (לפעמים יותר מדי )...
 
אבא שלי ,
קצין בכיר  (בדימוס ) במכבי אש תל-אביב 
זה שהיה אחראי על רישוי עסקים והקפיד על סטנדרטיים מאוד גבוהיים בענייני בטיחות אש . 
זה שבגללו ( או יותר נכון - בזכותו ) כמעט התבטלה הופעה מאוד גדולה בתל- אביב , לפני כמה שנים כי לא היו שם מספיק אמצעי מיגון נגד אש והוא לא התפשר עד שלא התקינו אותם .
 
אבא שלי ,
שטיפל באמא שלנו במסירות אין קץ .
לא עזב אותה לרגע בכל תקופת המחלה הקשה ,  עשה בשבילה כל מה שרק אפשר כדי שתרגיש יותר טוב .
 
אבא שלי ,
שמגיע לו אות  מופת  מיוחד  על  מסירות  נפש .
 
אבא שלי ,
שעשה את הכי טוב  בשביל אמא  אבל לא הצליח  לרפא אותה כי  ככה ריבונו של עולם רצה ...
ואין שום דבר אבא , שיכולת לעשות טוב יותר או אחרת - כי כבר עשית את הכי טוב והכי נכון  וכמו שצריך לעשות ...
 
"ואבא שלי הוא הטוב מכולם
ואבא שלי הוא הכי בעולם
ורק בגללי הוא האבא שלי
כי הבטיח הוא לי
שהוא רק שלי"... (עוזי חיטמן)

 ובעצם ... לא  רק בגללי הוא האבא שלי ...גם בגלל אחותי  ושני אחיי הצעירים ממני , והוא הסבא  של  עשר  נכדותיו  המקסימות  ושלושת  נכדיו  השובבים  ובקרוב  תצטרף  למשפחה  שלנו - הנכדה  הארבע עשרה  בעזרת השם ...

ואמא שלי - שיושבת  עכשיו  לצידו  של  הקב"ה ,  בטח  גאה  מאוד  במשפחה  שלה  ובבעלה .
וכמו שהיא אמרה שלושה ימים  לפני  שנפרדה מאיתנו :" כל מה שהגעתי אליו זה בזכות בעלי .  אם לא בעלי - לא הייתי מגיעה לכל זה".
ככה אמא אמרה .
על אבא שלנו .
שהוא באמת הכי בעולם  והטוב מכולם .