יום הולדת ארבע ... לבלוג כמובן ...

הנה עוד שנה עברה לה והבלוג כבר בן ארבע ...
כמעט פיספסתי את התאריך , תאמינו או לא ...
אני זוכרת שזה בינואר ברור ...
אני אפילו זוכרת את התאריך המדויק שבו כתבתי את הפוסט הראשון  שלי ...
אני זוכרת אפילו שאחרי שכתבתי את הפוסט הראשון לא הייתי בטוחה שיהיה שני ,
אבל האמת היא שזה כל כך מצא חן בעיני ... שמצאתי את עצמי כותבת עוד ועוד ...
אני חייבת כמובן להזכיר את האיש היקר הזה שבלעדיו כל זה לא היה קורה ....
כמו שכתבתי בפוסטים קודמים שבהן חגגתי לבלוג שלי  יום הולדת , הכל התחיל באותו קורס  לפני ארבע שנים
שאני בכלל לא התכוונתי ללכת אליו ....
והשאר הסטוריה ...
יגאל היקר הצליח להדביק אותי בהתלהבות שלו מבלוגים ,
ולמרות שאני כותבת פחות ממה שהייתי רוצה -  אני כותבת .
הרבה דברים קרו כאן בשנה החולפת ...
אחד החשובים שבהם הוא שעורך עיתון מקומי  גילה את הבלוג הזה ...
הוא קרא , התלהב , והזמין אותי לכתוב טור קבוע בעיתון שלו ...
שזה מאוד החמיא לי , אני מודה  וגם הייתה לי הזדמנות לכתוב בעיתון פוסטים שהעליתי לבלוג עם איזכור של הבלוג בסוף הטור .
גם זה בהמלצתו האדיבה של יגאל ...

אז בואו נדבר קצת על חתן השמחה ....
הרבה לא השתנה בו מבחינה ויזואלית בארבע שנים האלו ...
גם בגלל  שאני לא מוצאת זמן לעשות את זה ,
גם בגלל שאני פוחדת שכל שינוי שאני אעשה יחרב אותו (וזה כבר קרה לי פעם  , ניסיתי לשנות משהו , הכל פתאום נהיה הפוך , נכנסתי להיסטריה שחבל על הזמן ... ועד שהצלחתי להחזיר אותו למראה שהייתי מרוצה - יצאה לי הנשמה) ... 
וגם בגלל ...
וזאת הסיבה העיקרית אני חושבת ... שזה לא נראה לי כזה חשוב ...
לא יודעת ... תמונות , צבעים ורעש נראים לי מינוריים בבלוג .
מה שנכתב פה , הוא מה שחשוב בעיני.
ומי שמכיר קצת את האופן שבו אני כותבת , יודע שבכל פוסט מושקעת הרבה מחשבה והמון לב ...
לפעמים אני כותבת פוסט שלוש פעמים במחברת שלי , עד שאני מעלה לרשת ...
וגם אז ... עד שאני מקליקה על  "פרסם" יכולות לעבור כמה שעות ...
כמו שכתבתי בפוסט הקודם כשמלאו לו שלוש ...
הקוראת מספר אחת שלי כבר לא פה לצערי ...
ואני חייבת להזכיר אותה , קודם כל מפני שהיא כל כך חסרה לי ,
אבל מעבר לזה , הבלוג הזה הוא גם בזכותה ...
היא כך כך נהנתה לקרא בו ,
הייתה כל כך גאה , אז גם כשלא היה לי חשק לכתוב ,
עשיתי את זה בשבילה ....
ואחרי שהיא עזבה אותנו ...
אין לי ספק שהיא הייתה רוצה שאמשיך ...
הרי היא הייתה בטוחה שאני מינימום שייקספיר ...
וגם אם זה בוודאות לא נכון , זה נעים שהיא  חשבה עלי ככה ...
לא התכוונתי שהבלוג הזה יהיה בלוג אישי , אבל ככה יצא .
מצאתי את עצמי בלי הרבה בעיה מספרת על כל מיני חוויות , שהיה נראה לי בסדר לשתף .
ופתאום התחלתי לקבל מיילים מאנשים שנגעתי להם בלב והתרגשו ...
ופתאום החוויה שלי , שהייתה נראית לי הכי שלי - מסתבר שעוד מישהו הרגיש כך לפני ...

ובכל זאת , זה יום הולדת ...
אז מה נאחל לו -לבלוג ?
שימשיך להיות לנו כייף ביחד .
שאנשים שאני לא מכירה יכתבו לי מייל שהם נהנו לקרא ...
שאני אמשיך לכתוב ... אולי מי יודע , אולי פעם החלום של אימא שלי יתגשם ...
אולי אני אכתוב ספר ....
 

ושוב יום הולדת ...

לא לי .
לבלוג ...
הוא בן  שלוש  ,
וצריך  להזכיר את זה , כי כשהתחלתי לכתוב  - אחרי הפוסט הראשון , לא חשבתי שיהיה שני ...
והנה עברו להן שלוש  שנים ,
ושנינו  עדיין  כאן .
הוא  לא  השתנה  הרבה  בשנים  שחלפו ...
הוא  נראה  כמעט  אותו  דבר  מבחינה ויזואלית ,  כמעט  כמו  ביום  שהתחלתי  לכתוב ...
ואמרתי  לעצמי  כבר  כמה  פעמים ,  שצריך  לקשט  אותו  קצת , להוסיף לו תמונות  או  דברים שימשכו  את העין ...
ו... אני לא עושה את זה מכל מיני סיבות  .  העיקרית היא  שזה פשוט לא נראה לי כזה חשוב .
אני מתרכזת  בכתיבה .
כשאני מסתכלת  על  הפוסטים שכתבתי  כשמלאו  לו  שנה   ואחר כך שנתיים  ...
בפוסט  הראשון  - כתבתי  מעין סיכום קצר ,  ציינתי את הקוראת מספר אחת  שלי  ...
שהייתה  מתגאה  בכל  פוסט  חדש -  כאילו הוא  רב  המכר  הבא ...
ואם תסתכלו בתגובות לפוסט הזה ... יש שם תגובה  נלהבת שלה לכבוד יום ההולדת  לבלוג , ובקשה / דרישה - לכתוב לעיתים קרובות יותר ...
היא תמיד הגיבה לי .  כתבה מה שבא לה  במילים מתפעלות ... וכמה שניסיתי להסביר לה שכל העולם רואה ,  זה לא עניין אותה ... לא אכפת  היה לה שכל העולם ידע מה היא חושבת עלי ...
ואם אז - זה קצת הביך אותי ...  היום יש לי מזכרות  ענקיות ממנה בבלוג ...
המילים שלה ...
בפוסט  השני ,  כעבור  שנה - הקוראת  מספר  אחת  שלי , כבר לא הייתה  פה ...
והאמת היא  שכתבתי עליה הרבה , אחרי  לכתה . 
היא הרשתה לי .
כמה ימים  לפני שהיא עזבה אותנו , שאלתי אותה אם מותר לי לספר עליה והיא ענתה  שכן .
והבלוג  הזה ...
הרבה ממנו  הוא  בזכותה ...
היא כל-כך שמחה בו  והייתה גאה בו ,
שגם כשלא היו לי אנרגיות כדי לכתוב ...  המשכתי  לכתוב בשבילה .

שלוש  שנים  זה הרבה זמן .
צריך לחגוג לו לבלוג יום הולדת ,
כי גיל שלוש הוא גיל משמעותי ...
כפי שאמרתי לאחייני הקטן  שהגיע לגיל שלוש לפני כשבועיים ...
הרבה  קרה  פה בשלוש שנים  האלה .
אפילו הפתעות  כמו מייל שקיבלתי ממישהו שאני לא מכירה ,  שקרא  את  הפוסט  הזה , התלהב  והציע לעזור  לי ...
אני לא שוכחת  להגיד תודה ליגאל היקר  ,
שאי שם ...  לפני שלוש שנים  הצליח להדביק אותי בהתלהבותו  לבלוגים  וחדשנות ...
אז מזל-טוב  בלוג!
אני מקווה שאמשיך להנות  איתך ...
ואתה  תמשיך  להביא  לרשת  את המחשבות  והתחושות שלי ,
כי כעבור  שלוש שנים - כבר הבנתי 
שהכתיבה  מביאה לי שקט  לנשמה ...

ושוב יום הולדת , אבל הפעם עצוב ...

לפני שנה בדיוק , כתבתי  את הפוסט הזה ...
הבלוג היה  אז  בשנה .
ו...נכון - עכשיו הוא בן שנתיים .
יש לו יום הולדת .
אני קוראת  את  הפוסט  מלפני  שנה ואני מצליחה לזהות  בתוך המלים שלי - את השמחה שהייתה בי אז כשכתבתי על יום הולדתינו הראשון ...
כשלו - מלאה שנה ,
ולי - כפי שכתבתי אז , מלאה שנה מאז העזתי לפרסם מה שאני כותבת ...
הרבה דברים קרו בשנה החולפת ...
דברים עצובים וקשים בעיקר ...
דברים שהרביתי  לכתוב עליהם ואני עדיין כותבת עליהם ... כיוון שאינני מצליחה להביא את עצמי לכתוב על משהו אחר ...

יש לנו יום הולדת שנתיים ...
ואמא שלי לא פה כדי לפרגן ...
כדי  להיות  הראשונה שקוראת ומגיבה ...
כדי  לשאול אותי  לפחות פעמיים ביום : "מתי  את  כותבת  עוד פוסט? מזמן לא כתבת משהו ! נו ... תכתבי כבר"!...
"הקוראת מספר אחת שלי " - כפי שכיניתי אותה
כבר לא נמצאת פה ...
הקוראת  הזאת  שהייתה משוכנעת  שאני מינימום ... שייקספיר ...
שהייתה אומרת לי כל הזמן : "תכתבי כבר ספר ... נו - מתי תכתבי כבר ספר? "...
היא כבר לא פה ...

וכמו שכתבתי אז , לפני שנה עדיין אין בבלוג שלי צבעים מיוחדים , רקעים מרשימים או תמונות מהפנטות ...
פשוט מהסיבה שאין בי מספיק אנרגיה לעשות שינויים ויזואליים ...
והמשפט החכם של מורי היקר :"עזבו את הקוסמטיקה , תנו לתוכן לדבר"...  ממשיך להיות נר לרגלי .
למרות שלפעמים דווקא בא לי שהבלוג יהיה קצת יותר אסתטי ...
בעניין כמה אנשים קוראים את הבלוג הזה ...
את זה אני דווקא כן יודעת ... חברתי הטובה האירה את עיני שאני יכולה להשתמש בגוגל אנליטיקס ...
וראה זה פלא ... קוראים את הבלוג הזה , גם מחוץ לישראל ...
מה אני יכולה עוד להוסיף?
אותו מורה שלי  כתב בבלוג שלו , על הבלוג הזה : "יומן אישי מרתק ונוגע ללב"...
לא התכוונתי שזה מה שיהיה ...
בעצם לא התכוונתי בכלל ...
אני בכלל לא חשבתי שאי פעם אכתוב בלוג ועוד שמישהו יקרא אותו ...
ואני מוצאת את עצמי בכל זאת משתפת בתחושות שהן שלי ומסתבר שיש עוד אנשים שעברו חוויות דומות ויודעים על מה אני מדברת ...
אז ... בכל זאת זה יום הולדת ...
גם אם אני לא רוקדת משמחה ...
שיהיה מזל טוב , בלוג!

יש לנו יום הולדת !

לבלוג שלי ולי ...
יש לנו יום הולדת .
לו - מלאה שנה , מאז התחלתי לכתוב בו ...
ולי?
אצלי עברה שנה מאז שהעזתי לפרסם דברים שאני כותבת ...
שכן , אני ... תמיד כתבתי .
מאז שאני זוכרת את עצמי .
זה התחיל בכתה א' לעיתון בית הספר  והמשיך מאז - למגרה ...
בעיקר למגירה ...
גם למשפחה כתבתי קצת וגם לחברים שביקשו אבל לא יותר מזה .
המהפך קרה לפני שנה ...
כשהשתתפתי בקורס ההוא ...
שבכלל לא התכוונתי ללכת אליו ...
והמורה שלי , שכנראה היה במקום ובזמן הנכונים , הצליח להדביק אותי בהתלהבות שלו מבלוגים .
אם לומר את האמת , בחיים לא חשבתי שאני אכתוב בלוג ...
שהרי , את מי זה מעניין מה שיש לי להגיד?
ככה חשבתי .
אבל זה היה קודם , עכשיו אני כבר חושבת אחרת .

כמו שבוודאי שמתם לב - מהיום הראשון של הבלוג לא עשיתי בו שינויים חיצוניים .
לא צבעים , לא תמונות , לא רקעים מיוחדים ...
פשוט ... בגלל שאני לא יודעת מספיק - איך לעשות את זה :-) ...
וכל פעם שאני מנסה לעשות שינוי הכי קטן , צבע או פונט אחר ...
מתחרבש לי כל הבלוג ...
ואז - אני נכנסת ללחץ היסטרי , יושבת ליד המחשב עד שלוש לפנות בוקר , מנסה לתקן ולרוב לא מצליחה ...
לכן החלטתי לעזוב את העניין הזה בינתיים ,
ולאמץ את המשפט החכם שאומר: "עזבו את הקוסמטיקה , תנו לתוכן לדבר!"
שגם המשפט הזה , מגיע מאותו מורה ...

כמה אנשים קוראים את הבלוג שלי?
גם את זה אני לא ממש יודעת ...
עם הכלי הסטטיסטי לבדיקה של  כניסות  אנשים לבלוג , אני גם לא ממש מסתדרת  ...
ברור שאני סקרנית לדעת כמה אנשים קוראים , אבל ... אני לא נותנת לזה להשתלט עלי , גם בגלל שאני יודעת שהקוראת מספר אחת שלי , עושה לי יחסי ציבור כאילו טובים ,
שבטוח יש אנשים שאני לא יודעת אפילו שקוראים את הבלוג :-)...
זהו ,
בינתיים אני נהנית מעצם הכתיבה .
מזל טוב בלוג!

"אמא , תכתבי עלי פוסט"...

אני לא מאמינה למישמע אוזני ...

הילדה שלי ,

 הגדולה ,

זאת שאוטוטו תהיה בת 18 ...

זאת שצחקה עלי  ביום  שנכנסתי הביתה , בסיום הקורס ההוא - כשסיפרתי לכולם שלמדנו בלוגים - ופתחתי בלוג

"זאת שאמרה : "מה את מתלהבת שיש לך בלוג ... לכל ילדה בת שתים עשרה יש בלוג היום ...

הילדה הזאת , שכבר לא צוחקת על הבלוג של אימא שלה ...

  שקוראת כל פוסט ראשונה ...  לפעמים כשהפוסט עוד בפנקס , מבקשת :"נו ...אמא , תכתבי עלי פוסט ... תכתבי כבר "...

מה לכתוב עליה?

שנדמה שעבר רק זמן קצר , מאז יצאתי מבית החולים מחזיקה צרור קטן וצורח - לבוש בחליפה צהובה עם פסים... ומהר מהר נסעתי לבית הורי , כי פחדתי לגעת בה ...

מה לכתוב עליה?

שכשהייתה בת שש ועלתה על המיגלשה - וילד מהכתה שלה דחף אותה , והיא נפלה למטה בדיוק על הבטון שהיה מתחת  למיגלשה - ואני שראיתי את קצות אצבעותייה מכחילות כבר דמיינתי כסא גלגלים...

לספר על הנסיעה המטורפת לבית החולים - ועל השעות שאח"כ - עד שידענו שהיא בסדר?

מה לכתוב עליה?

ששנה שלמה כשהיתה בכתה ט' ובכתה שקשה לה באולפנא , בכיתי אני בבית?

מה לכתוב עליה?

שכשנסעה לפולין בכתה יא' - ויומיים שלמים לא היה לי קשר איתה , אז התקשרתי לראש האולפנא ואמרתי לו בקול שקט ונוקב :" אם אני לא שומעת עכשיו את הקול של הילדה שלי , הולך לקרות לי משהו רע"...

והוא שלח מיסרונים דחופים לכל המורים שהיו איתן בפולין :"אנא דאגו שגברת כהן הצעירה תתקשר מיד

לאימא שלה" ...

מה לכתוב עליה?

שכשהיא ישנה בלילה , אני מתגנבת אליה לחדר ומנשקת אותה בלי שתרגיש?

מה לכתוב עליה?

שאני אף פעם לא מתעייפת מלהסתכל עליה?

מה לכתוב עליה?

שאתמול היא התחילה שירות לאומי , ואני עוד לא מעכלת את זה ?

"עזבי" , ילדה שלי אני אומרת לה , "אין לי מה לכתוב בנושא זה" ...