יש לנו יום הולדת !

לבלוג שלי ולי ...
יש לנו יום הולדת .
לו - מלאה שנה , מאז התחלתי לכתוב בו ...
ולי?
אצלי עברה שנה מאז שהעזתי לפרסם דברים שאני כותבת ...
שכן , אני ... תמיד כתבתי .
מאז שאני זוכרת את עצמי .
זה התחיל בכתה א' לעיתון בית הספר  והמשיך מאז - למגרה ...
בעיקר למגירה ...
גם למשפחה כתבתי קצת וגם לחברים שביקשו אבל לא יותר מזה .
המהפך קרה לפני שנה ...
כשהשתתפתי בקורס ההוא ...
שבכלל לא התכוונתי ללכת אליו ...
והמורה שלי , שכנראה היה במקום ובזמן הנכונים , הצליח להדביק אותי בהתלהבות שלו מבלוגים .
אם לומר את האמת , בחיים לא חשבתי שאני אכתוב בלוג ...
שהרי , את מי זה מעניין מה שיש לי להגיד?
ככה חשבתי .
אבל זה היה קודם , עכשיו אני כבר חושבת אחרת .

כמו שבוודאי שמתם לב - מהיום הראשון של הבלוג לא עשיתי בו שינויים חיצוניים .
לא צבעים , לא תמונות , לא רקעים מיוחדים ...
פשוט ... בגלל שאני לא יודעת מספיק - איך לעשות את זה :-) ...
וכל פעם שאני מנסה לעשות שינוי הכי קטן , צבע או פונט אחר ...
מתחרבש לי כל הבלוג ...
ואז - אני נכנסת ללחץ היסטרי , יושבת ליד המחשב עד שלוש לפנות בוקר , מנסה לתקן ולרוב לא מצליחה ...
לכן החלטתי לעזוב את העניין הזה בינתיים ,
ולאמץ את המשפט החכם שאומר: "עזבו את הקוסמטיקה , תנו לתוכן לדבר!"
שגם המשפט הזה , מגיע מאותו מורה ...

כמה אנשים קוראים את הבלוג שלי?
גם את זה אני לא ממש יודעת ...
עם הכלי הסטטיסטי לבדיקה של  כניסות  אנשים לבלוג , אני גם לא ממש מסתדרת  ...
ברור שאני סקרנית לדעת כמה אנשים קוראים , אבל ... אני לא נותנת לזה להשתלט עלי , גם בגלל שאני יודעת שהקוראת מספר אחת שלי , עושה לי יחסי ציבור כאילו טובים ,
שבטוח יש אנשים שאני לא יודעת אפילו שקוראים את הבלוג :-)...
זהו ,
בינתיים אני נהנית מעצם הכתיבה .
מזל טוב בלוג!

קשישות חסרות מנוח ...

לפני תקופה קצרה סערה התקשורת בעניין שלטי חוצות מסוימים שנתלו לאורך כבישים ראשיים .
מסתבר ששלטים אילו עוררו את זעמם של אוכלוסיות מסוימות .
אינני נכנסת לויכוח ואינני מביעה דעה , רק ש...חשבתי לעצמי , למה לא לתלות  שלטי חוצות עם משהו שיהיה קונצנזוס לכולם??
ולהלן הקונצנזוס ...(לדעתי כמובן) :
שמעתם על פרויקט : "והדרת"?
למען מי שעדיין לא שמע זהו פרוייקט צעיר , בן שלוש שנים שהגו שתי נשים צעירות .
פרוייקט של שירות לאומי .
בנות (וגם בנים) מגיעים למרכזי יום של קשישים וגם לבתיהם ומארחים להם לחברה .
הם לא עושים עבודה סיעודית - הם פשוט נמצאים שם - בשביל הקשישים .
בכורתי , שכבר כתבתי עליה כאן - בחרה לתרום את תרומתה למדינה בפרויקט זה .
פעמיים בשבוע בשעות הבוקר היא מבלה במתנ"ס "תקוותינו"  באשקלון , שם היא משתתפת בפעילויות עם הקשישים והקשישות אשר מגיעים למתנ"ס .
שם היא משחקת הרבה דומינו עם מ' ועם ע' ...
ע' - הוא האלוף הבלתי מוכתר של המתנ"ס , בדומינו ...
מתייחס למשחק ברצינות , רושם את הניקוד של כל אחד מהשחקנים , וכשהוא מפסיד ... אוי ואבוי ...
לילדתי יש שש קשישות , אליהן היא מגיעה פעמיים בשבוע לשעתיים - לכל אחת .
עם פ' - היא עושה קניות . לפעמים הן מבשלות ביחד .
עם ס' - היא מתאמנת בקריאה .
ס' - לומדת לקרא במועדון אליו היא הולכת , ועם ילדתי היא עושה שיעורי בית .
"היא מאוד חכמה " , מספרת לי , ילדתי  "יש לה קליטה מהירה והיא קוראת כבר כמעט שוטף" .
ש' - מספרת סיפורים על ילדותה וחייה הקשים ...
והילדה שלי מקשיבה .
אבל ג' ...
את ג' - ילדתי אוהבת במיוחד .
היא נקשרה אליה מהרגע הראשון בו נכנסה אל ביתה .
ג' - היא קשישה ניצולת שואה . בעלה נפטר לפני כשנה ומאז היא מאוד בודדה .
שני בניה , מקפידים לבקרה לעיתים תכופות אבל היא - כך סיפרה לבתי , מתגעגעת לאיש לו הייתה נשואה 60 שנה .
ג' - מספרת לילדה שלי סיפורים על נעוריה בזמן המלחמה .
על החיים הנוראים באושוויץ .
הילדה שלי שיצאה למסע לפולין לפני כשנתיים , הייתה במקומות אותם מזכירה ג' ... יש להן בהחלט נושאים לשיחה .
בשבוע שעבר הביאה ילדתי פרחים לג' ...
והיא - שמה אותם באגרטל גדול ואמרה לילדונת הזאת בת ה - 18: " תודה שאת חושבת עלי "...
וכשבנה הגיעה לבקרה , היא אמרה לו : "תראה מה תמר הביאה לי , היא דואגת לי, היא חושבת עלי"...

אני התאהבתי בג' - רק מהסיפורים של הילדה שלי .
ובכל פעם שהילדה הזו - מספרת לי על "הקשישות שלה" , בעיניים נוצצות ובאהבה גדולה ...
אז אני חושבת לעצמי :
הנערות הצעירות הללו , ביחד עם הקשישות שלהן - על שלטי חוצות ...
זה לא קונצנזוס???

למה אני שונאת לנסוע ברכבת ...

אני יודעת שזה חריג ...
אני יודעת שהרוב יחלקו עלי ...
אני יודעת ש - כולם - אוהבים לנסוע ברכבת ...
אני לא !
לא אוהבת לנסוע ברכבת .
ליתר דיוק : לא סובלת לנסוע ברכבת ...
ואם להיות טיפה יותר ספציפיים ...
הנסיעה הזאת , פשוט גורמת לי לסבל ועצבים ...
ולהלן ההסבר :
הייתם פעם בשוק הכרמל?
זהו ...
שזה מה שזה ...
שוק הכרמל נוסע ...
מלא אנשים...
כולם מדברים בסלולארי ...
לאף אחד לא אכפת שעוד חמישים אנשים שומעים למה הוא כועס על אישתו ,
למה ההיא מתגרשת ,
 זאת לא מצאה בייביסיטר לילד ...
שאלוהים ישמור !

אף פעם לא אהבתי שווקים...
לא אוהבת את הצפיפות , ההמולה , הדוחק , לא אוהבת !
אז למה שאוהב את הרכבת?
מבחינתי זה שוק נוסע ...
ואל תספרו לי על ה"יתרונות"  של לא לנהוג ...
אני אוהבת לנהוג!
באוטו שלי , עם המוסיקה שאני אוהבת , בזמן שנוח לי ...
אז למה אתם שואלים - אני בכל זאת יושבת פה ברכבת?
(וסופרת את הדקות עד שאני ארד ) ...
1 . באמת שאין לי תשובה ...
2 . בזמן האחרון אני באמת מבלה המון שעות בכבישים , אז לפעמים כשמזג האויר ממש נורא , אני מוותרת לעצמי ...
3 . אני כותבת פוסטים ברכבת-  בפנקס הירוק המפורסם שלי ... אני מצליחה להתעלם ממה שקורה סביבי ... ולכתוב ...
אולי זאת הסיבה ...

למה אני שונאת לנסוע ברכבת - פרק ב' ...
אז חלפו להם שבועיים , מאז ישבתי פה בין עוד עשרות אנשים ...
מדברים בסלולארי ...
מאשקלון עד אשדוד אני יושבת לי לבד , יודעת שזה לא לאורך זמן ...
באשדוד הרכבת מתמלאת ומצטרפות אלי שלוש נשים צעירות ופטפטניות ...
נו , התרגלתי כבר ...
והן מתחילות לספר אחת לשניה ולקרון כולו את הקורות אותן בבוקר ...
לידי יושבת בחורה צעירה , בלונדינית עם מכנסי ג'ינס צמודים .
"התעוררתי מאוחר היום " , היא מספרת לחברותיה " לא הספקתי להתפלל , אני רגילה להתפלל כל בוקר" ...
אני מגניבה מבט חטוף למכנסי הג'ינס הצמודים שלה ...
מזכירה לעצמי שלא שופטים אנשים לפי הלבוש שלהם ...
ואני לא מתאפקת : " רוצה סידור?" אני שואלת אותה בשקט ...
"כן" - היא מחייכת אלי בתודה .
אני נותנת לה את הסידור הקטן שיש לי בתיק ,
חברתה מסתכלת עלי ואומרת לי בקול גדול: "ידענו איפה לשבת ! איזה יתרונות יש לרכבת , אה? "...