"שמחה רבה , שמחה רבה , אביב הגיע פסח בא"...

האמת היא שצריך להודות לחברתי היקרה על הפוסט הזה ...
היא שכתבה לי את התגובה הזאת , גרמה לי להתגבר על התלבטויות רבות ולפרסם את הפוסט הזה - שבעצם לא חשבתי שאפרסם ...
כי עכשיו בזכותה אני מבינה שבכל זאת אני כנראה כן נורמלית , וזה ששבועיים אני מנקה ובוכה - זה טבעי ...
וזה שאני מרגישה חלולה מבפנים , ועכשיו לפני פסח זה יותר חזק ממקודם - זאת תגובה טבעית לכך שאמא שלי לא פה . 
הכל קשה לי לקראת החג הזה .
ההכנות , הנקיונות , התוכניות ...
הכל זה בלעדיה ...
חסרים לי הטלפונים אליה ...
לספר לה כל יום מה עוד ניקיתי ... מה עוד עשיתי לקראת החג .
חסר לי הפירגון האינסופי שלה , שלפעמים הייתי צריכה להגיד לה : "טוב אמא , כולם מנקים לא רק אני"...
וזה אחרי שהיא הייתה מתפעלת כשסיפרתי  לה על השיטה שאני מנקה את החריצים במקרר ...
הטירוף של  פסח בלי אמא , הוא לא אותו דבר ... אין לו את אותו הטעם ...
אבל הכי קשה ...
מה שהיה לי הכי קשה ...
זה הקניות ...
בחמש השנים האחרונות ,מאז שאמא חלתה בפעם הראשונה - הם היו באים אלינו לליל הסדר .
ונדמה לי שלפחות פעמיים או שלוש הם נשארו אצלנו כל הפסח .
ועכשיו המורכבות  הקלה...
ההורים שלי אשכנזים והאיש שלי ספרדי .
מי שמבין קצת יודע שלספרדים ואשכנזים יש מנהגים שונים בפסח , בעניין קטניות  ואוכל בכלל .
אנחנו אוכלים קטניות , אבא ואמא לא .
ובגלל שהם היו באים אלינו - נהגנו כמותם .
לכבד אותם .
אז עשינו פסח בלי קטניות  ובלי אורז - ולא קרה שום אסון ...
מה שהיה קורה בפועל , בקניות ... זה שהייתי מתקשרת לאמא שלי כל שתי דקות ושואלת :
"אמא , על הטונה אין מהדרין אבל יש בד"ץ , זה בסדר"?
"אמא , בד"ץ  הבית - יוסף" זה  מספיק טוב"?
"אמא , שתי קופסאת מיונז יספיקו"?
 ואמא הייתה צוחקת מעברו השני של הקו , על כל צילצול שלי ...
 "שוב פעם את מתקשרת? אמרתי לך - מה שתקני זה טוב "... 
אבל אני שרציתי שהכל יהיה מושלם  וכמו שהם רגילים , לא התפשרתי והייתי ממשיכה להתקשר :
"אמא , אם אני קונה חרוסת מוכנה , ולא אכין בעצמי ... זה בסדר"? ...

ככה כל הקניות ...
זה היה כאילו היא עומדת לידי  ואנחנו קונות ביחד לחג ...
וזה היה גם מצחיק וגם משעשע ...
וגם ... הייתי רגילה להתקשר ולשאול ...

והשנה?...
עשיתי את הקניות בראש מושפל , שלא יראו את הדמעות ...
רק רציתי שזה יגמר ...
עברתי ממדף למדף , לקחתי מה שצריך ...
ההרגל לבדוק את ההכשרים  נשאר , אבל לא התקשרתי  לשאול ... 

ושוב הכתרה ...

זאת איננה הכתרת מלכת היופי  כמובן ...
כמו שכבר כתבתי כאן  - הכתרת רבנית  פורים .
כבר שלושה חודשים שבנות כתה יב' באולפנא , עובדות , מתכוננות , עושות חזרות , מפרסמות ממתגות ועובדות על ההכתרה .
בדומה להכתרה הקודמת של בכורתי , לפני שנתיים - ברור לי שגם בהכתרה זו יככבו הבנות באופן לא יתואר .
בשונה מן ההכתרה הקודמת  - אמא שלי לא תהיה איתנו כדי לחגוג את האירוע ...

כשהתקרב מועד ההכתרה ישבתי עם עצמי וחשבתי מה לעשות ...
ההכתרה - היא ארוע משמח , מרשים מאוד עם מוסיקה ושירים והצגה שיכולה להאפיל על הרבה הצגות בתיאטרון הלאומי שלנו ...
ללכת?
אני באבל ...
מה לעשות?
בכל זאת הקטנה שלי , בכתה יב' ... זאת ההכתרה שלה ...
מה לעשות?
ונכון שכל מה שקשור למנהגי אבלות  , זה גם עניין של הרגשה .
אבל אני לא ידעתי מה אני מרגישה ואיך עלי לנהוג ...

ופתאום ... כמו משום מקום הגיעה אלי התשובה ...
בתוך הראש שלי שמעתי אותה ...
שמעתי את קולה של אמא שלי , שאומרת לי בנזיפה קלה :
"מה זאת אומרת?  מה זאת אומרת?
בוודאי  שאת הולכת להכתרה !
את עולה על האוטו ונוסעת , את יושבת בקהל ונהנית !
את הולכת לראות את שירונת שלנו בהכתרה שלה ! אין פה שום התלבטות " ...
הקול שלה היה כל כך ברור בתוך הראש שלי , שאפילו לא העזתי להתווכח ...

ונזכרתי בקיץ האחרון כשהיא הייתה כבר כל כך חולה ...
והייתי אמורה לנסוע לים המלח ליומיים .  ברור שלא רציתי לנסוע , אבל היא ... בשום אופן לא הסכימה שאבטל ...
וגם אז היא אמרה באותו טון תקיף שאי אפשר היה להתווכח איתו ...
"את נוסעת , אין ויכוח , את עולה על האוטו ונוסעת"...

וכמו שחשבתי , הייתה הכתרה  יוצאת מגדר הרגיל . הבנות המקסימות  העלו את המחזמר : "קזבלן" .
האולם  הגדול היה מלא באמהות ובנות  סבתות ואורחות .
השחקנית הראשית , ילדונת בת 17 ...
אין לי מושג איך הן עשו זאת , אבל היא נראתה כמו יהורם גאון ונשמעה גם כמוהו ...
הרגעים הכי מרגשים מבחינתי היו כמובן כשראיתי את הקטנה שלי רוקדת ומפזזת על הבמה ...
ואז נזכרתי שבעצם אמא שלי אף פעם לא פיספסה שום ארוע בחיי נכדיה ...
אז אולי , בכל זאת ... היא הייתה שם איתנו  באולם הגדול ...

כנס ספרנים ארצי 2011

כנס ספרנים ארצי ...
כל שנה יש לנו אחד כזה .
השנה , כמו בשנה שעברה - היינו במלון כפר המכביה .
המון ספרנים וספרניות .
השנה שמתי לב , שאנחנו המון ... הסתכלתי עלינו מהצד , והתמוגגתי כמה הרבה חברים יש לי למקצוע ...
המון הרצאות וסדנאות , פגישות עם חברים וחברות ותיקים .
כשהסתכלתי בתוכניה הכל נראה לי מענין , שפשוט היה לי קשה להחליט לאן ללכת ... כי אם אני אלך למושב א' , אני אפסיד את מה שיהיה במושב ב' ...
אבל כבר למדתי שזה רעיון רע מאוד לצאת באמצע ולעבור ממושב למושב , כי אז הפסדתי גם מפה וגם משם ...
צריך להתמקד .
אז התמקדתי .
הסדנא של הדס מטס -" בלוגרס" - הייתה מעניינת .
הלכתי כי רציתי לשמוע אם אני יכולה ללמוד עוד על בלוגים ... תמיד יש מה ללמוד ,
ו... היו טיפים טובים .

עו"ד  דליה קן - דיברה על פרויקט :"השכלה נגישה"- והגדירה מהו שימוש הוגן בחומרים שמוגנים בזכויות יוצרים .

ד"ר יפעת בילאוס - דיברה על שיתוף מידע ברשת . למה אנשים מוכנים לתת מידע , מה גורם לאנשים להשקיע זמן ומרץ ולתת מהידע שלהם לאנשים אחרים?
היא עשתה מחקר שבחן בצורה מקיפה מהם הגורמים שמניעים גולשים לחלוק מידע עם גולשים זרים .
אחת התובנות שהיא הביאה ואני מאוד אהבתי , היא  ההשוואה של תרומת דם , זרימת הדם - לזרימת המידע .
כשמישהו תורם דם - הוא לא מפסיד מזה ... זה לא יחסר לו אח"כ .
אותו דבר עם מידע ... כשמישהו נותן את הידע שלו - הוא לא מפסיד אותו ...

ליאור צורף - דיבר על מהפכת המדיה החברתית .
על פייסבוק ...
דעתי הלא טובה על פייסבוק , ידועה בציבור ...
אבל גם בחומת  ההתנגדות שלי מתחילים להיווצר סדקים ...ואני דווקא רוצה לשמוע וללמוד על פייסבוק ושישכנעו אותי שיש בו גם דברים טובים ...
ליאור טוען שאנחנו חווים מהפכה חברתית ולרשתות החברתיות יש חלק גדול בכך .

אלון ניר - סיפר לנו על פרויקט מדהים , שאני מודה שלא הכרתי ...
פרויקט "הכותל"  בטוויטר ...
הבחור יזם פרויקט שתפס תאוצה בכל העולם ... אנשים שולחים לו את התפילות שהם רוצים שיגיעו לכותל , דרך טוויטר , והוא דואג להעביר הכל לפתקים ולהעביר את הפתקים לכותל !
הכל בעזרת מתנדבים , הכל באדיבותו של טוויטר ...
הוא מקבל פידבקים מרגשים מכל העולם .
ואני עד היום בבוקר חשבתי לעצמי שטוויטר זה שירות מיותר למדי ... בשביל מה צריך אותו ...

שירי פרציגר כהן - דיברה על ניהול מדיה חברתית. ליצור ערך ורעיון מרכזי ולהכנס את הספריה למדיה החברתית .
היא סיפרה לנו על הפרויקט "יוצא למלחמה" - שגם זה פרויקט מדהים בעיני .
לקחת חתיכת הסטוריה , שהייתה גנוזה בבית של מישהו ולהעלות אותה לרשת , להנגיש אותה לכלל ...

דיברו המון בכנס על רתימת הרשתות החברתיות לטובת הספריה , ואני מתחילה לחשוב שאולי יש בזה משהו ...
רק הפרט הקטנטן של :"מי יעשה את זה"?...  על זה אף אחד לא נתן את הדעת ...
כל רעיון שכזה צריך לתחזק  , מישהו צריך לעשות זה ... ואני גם ככה קורסת לפעמים מהעומס ...
יש פה נקודה שכדאי לחשוב עליה ...

בהרצאות שדיברו על הפיכת המדיום המודפס לסרט - שמענו את רון לשם על הפיכת ספרו : "אם יש גן עדן" 
לסרט : "בופור" .  על השוני בין מה שהסופר רוצה לכתוב ומה שהבמאי בוחר להעביר ...
לפעמים יוצא סרט אשר שונה מאוד מהמקור שלו - הספר .
ולפעמים זה הפוך ...

הייתי בעוד סדנא - מצוינת של שלי שלו - פירסום ושיווק הספריה .
גם על זה מדברים איתנו רבות בשנים האחרונות .
שלי הביאה רעיונות פרקטיים - איך  אפשר לשווק את הספריה במעט כסף .

איריס בראל - מנכ"לית סטימצקי -
סיפרה על פרויקטם מיוחדים שבהם סטימצקי מערבים את הצרכנים בבחירת התכנים .
למשל הפרויקט החדש : "הסיפור שלנו"  בשיתוף עם חברת אל-על .
חבל שזה לא היה בנובמבר כשטסתי לארה"ב , אולי הייתי כותבת משהו בטיסה ...

דיברו על השימוש בספרים אלקטרוניים ... וכמה שזה פופולרי אצל סטודנטים ...
ואני חשבתי לי בשקט על הקורא האלקטרוני שקיבלנו לספריה לטובת הקוראים ...
ואני חגגתי ונהניתי מכל שניה של שימוש .
אבל ...למרות האימייל הנלהב ששלחתי לקוראי  ובו הזמנתי אותם להתנסות ...
שום תגובה , נאדה ... כלום ...
אולי הקוראים שלי עוד לא מוכנים לקידמה??? או שזאת אני שלא עשתה מספיק רעש???

הסופרת  המוכשרת  : אורה מורג , קיבלה את פרס הספריות הציבוריות  לספרות ילדים ,
על סיפרה: "בעקבות מפות המדבר" .
איזה כייף זה לקבל הוקרה על מה שאתה עושה . בהחלט מגיע לה הפרס !
זהו .
היו שלושה ימים עמוסים בהרצאות ופגישות עם חברים יקרים מכל הארץ .
איפה אני לומדת הכי הרבה ?
בהפסקות כמובן ...
בשיחות עם חברי וחברותי הספרנים , בעצות שאני מקבלת ולפעמים גם נותנת
:-) ...
היה מצוין !
מחכים כבר לכנס הבא ...

זה פוסט על חבר ...

רציתי לכתוב משהו שמח , משהו קופצני וקליל , אבל אני לא מצליחה ... 
אני לא מצליחה להתרחק מהנושא הקשה והכאוב , שאיתו המשפחה שלנו מתמודדת עכשיו .
אני נשאבת לאמא שלי כל הזמן ...
יש ימים שהגעגועים כמו חותכים בבשר החי ...וזה כואב פיזית , כואב עד כלות ...
ובגלל זה בעצם אני רוצה לכתוב את הפוסט הזה ...זה  פוסט על חברים ועל עוצמה של חברות ... ומה שהחברות הזאת  נותנת ...
כשקשה לי נורא ... יש מישהו אחר , שאני יודעת שאני יכולה להתקשר אליו , או לשלוח לו מייל ... והוא תמיד ימצא זמן בשבילי ...הוא יבין אותי ... הוא שעבר בעצמו דברים לא קלים ... יודע בדיוק באיזה מקום אני נמצאת ... והמילים שלו ... תמיד מצליחות להכניס אותו לפרופורציה ...
זה פוסט על חבר שאפילו לא ידעתי עד כמה שהוא חבר ...

זה סיפור שמתחיל לפני הרבה שנים , בבית הספר היסודי במושבה בה גדלתי .
אני הייתי ילדה בלונדינית עם צמה ארוכה ... ובכתה שלי היו רק בנים . ככה זה היה בבית הספר הקטן , לפני הרבה שנים ...
בכתה שלי ... היה ילד אחד , קטנטן ושחרחר , שבקושי הגיע לי עד הכתפיים . אין לי מושג עד היום , למה ... אבל שנינו ממש לא הסתדרנו ... הוא היה מציק לי , מושך בצמה ... אני לא טמנתי ידי בצלחת כמובן ... והחזרתי לו ...  אבל בכל זאת הוא היה בן , ואני  בת ... יש להם יתרון של כוח פיזי עלינו ... היום כשאני חושבת על זה , זה נראה לי כל כך תמים , לעומת האלימות שיש היום בבתי הספר ...  בכל זאת היו הרבה ימים שהייתי חוזרת הביתה ובוכה לאמא ...
באיזה שהוא שלב , אמא החליטה שהיא הולכת לדבר עם הוריו של הילד השחרחר הקטן ... אבל כשהיא הלכה לשם - היא פגשה באחיו הגדול שאמר לה בקול מאיים: "שהוא כבר יראה לאח שלו מה זה"...
אמא שלי נבהלה נורא , היא הסבירה לנער שהוא לא ההורה ... ואוי ואבוי לו אם הוא יעשה משהו לאחיו ...
זה שמציק לבת שלה ...
ופה קרה מהפך שעד היום אין לי הסבר איך הוא קרה ...

אמא שלי פגשה את הילד הקטן , השחרחר והמציק  ו...התאהבה בו .
והוא - התאהב בה בחזרה ...
היא הזמינה אותו אלינו הביתה והוא היה בא ...
ואז ... הוא הפך להיות חבר מאוד טוב של אמא ...
ואני לא הבנתי מה קורה פה ... :-)
הוא היה בא אליה , והם היו יושבים במטבח ומדברים , הוא היה מספר לה דברים , היא הייתה מכבדת אותו בארוחת צהריים . היא פשוט אהבה אותו . בלי מילים מסובכות , בלי הסברים ארוכים , היא פשוט אהבה אותו ...
ואז הוא הפך לחבר מאוד טוב של אחי .
עברו שנים וגדלנו - הוא ואחי נשארו חברים , אחר כך התחתנו כולנו , אני עברתי לדרום  ואחי עבר לארץ אחרת ... המרחק עשה את שלו והקשר התנתק איכשהו ...

כשאמא שלנו חלתה , הוא פתאום הופיע שוב בחיים שלנו ...
הילד השחרחר הקטן , זה שבקושי הגיע לי לכתפיים ... הפך לגבר גבוה , מרשים ומקסים ...
שחרחר הוא נשאר , אבל הוא כבר ממש לא קטן ...
הוא חזר לחיינו , כאילו לא נפרדנו בכלל ...
כשמישהו נעשה חולה בסרטן , הרבה אנשים וחברים מתרחקים פתאום , מכל מיני סיבות ...ואז , רק אז אפשר לגלות באמת מי החברים שלך ...
והחבר הזה שלנו , שכבר כתבתי קודם  ואני לא רוצה לפרט - עבר חוויה מאוד קשה בעצמו לפני מספר שנים , היה איתנו ברגעים מאוד קשים , ומאז שאמא איננה ... הוא לא עוזב אותי . הוא מקשיב , ותומך ומבין  ויש לו יכולת מדהימה להכיל את הצער שלי .
וכל פעם שהגעגועים מקשים לי על הנשימה ...
אני כותבת לו או מתקשרת אליו ...
והוא מבין אותי אפילו בלי מילים ...
והוא ... שמשך לי בצמה כל כך הרבה פעמים ... מנחם אותי ...
ואז ...  אז אנחנו צוחקים ביחד , על הצמה ההיא ... 

ושוב יום הולדת , אבל הפעם עצוב ...

לפני שנה בדיוק , כתבתי  את הפוסט הזה ...
הבלוג היה  אז  בשנה .
ו...נכון - עכשיו הוא בן שנתיים .
יש לו יום הולדת .
אני קוראת  את  הפוסט  מלפני  שנה ואני מצליחה לזהות  בתוך המלים שלי - את השמחה שהייתה בי אז כשכתבתי על יום הולדתינו הראשון ...
כשלו - מלאה שנה ,
ולי - כפי שכתבתי אז , מלאה שנה מאז העזתי לפרסם מה שאני כותבת ...
הרבה דברים קרו בשנה החולפת ...
דברים עצובים וקשים בעיקר ...
דברים שהרביתי  לכתוב עליהם ואני עדיין כותבת עליהם ... כיוון שאינני מצליחה להביא את עצמי לכתוב על משהו אחר ...

יש לנו יום הולדת שנתיים ...
ואמא שלי לא פה כדי לפרגן ...
כדי  להיות  הראשונה שקוראת ומגיבה ...
כדי  לשאול אותי  לפחות פעמיים ביום : "מתי  את  כותבת  עוד פוסט? מזמן לא כתבת משהו ! נו ... תכתבי כבר"!...
"הקוראת מספר אחת שלי " - כפי שכיניתי אותה
כבר לא נמצאת פה ...
הקוראת  הזאת  שהייתה משוכנעת  שאני מינימום ... שייקספיר ...
שהייתה אומרת לי כל הזמן : "תכתבי כבר ספר ... נו - מתי תכתבי כבר ספר? "...
היא כבר לא פה ...

וכמו שכתבתי אז , לפני שנה עדיין אין בבלוג שלי צבעים מיוחדים , רקעים מרשימים או תמונות מהפנטות ...
פשוט מהסיבה שאין בי מספיק אנרגיה לעשות שינויים ויזואליים ...
והמשפט החכם של מורי היקר :"עזבו את הקוסמטיקה , תנו לתוכן לדבר"...  ממשיך להיות נר לרגלי .
למרות שלפעמים דווקא בא לי שהבלוג יהיה קצת יותר אסתטי ...
בעניין כמה אנשים קוראים את הבלוג הזה ...
את זה אני דווקא כן יודעת ... חברתי הטובה האירה את עיני שאני יכולה להשתמש בגוגל אנליטיקס ...
וראה זה פלא ... קוראים את הבלוג הזה , גם מחוץ לישראל ...
מה אני יכולה עוד להוסיף?
אותו מורה שלי  כתב בבלוג שלו , על הבלוג הזה : "יומן אישי מרתק ונוגע ללב"...
לא התכוונתי שזה מה שיהיה ...
בעצם לא התכוונתי בכלל ...
אני בכלל לא חשבתי שאי פעם אכתוב בלוג ועוד שמישהו יקרא אותו ...
ואני מוצאת את עצמי בכל זאת משתפת בתחושות שהן שלי ומסתבר שיש עוד אנשים שעברו חוויות דומות ויודעים על מה אני מדברת ...
אז ... בכל זאת זה יום הולדת ...
גם אם אני לא רוקדת משמחה ...
שיהיה מזל טוב , בלוג!

"רוני ושמחי בת ציון"...

בשבוע האחרון לחייה של אמא , יצאנו אחותי ואני לרגע למספרה .
בעודנו צועדות בשביל המוליך לשם ,
אומרת פתאום אחותי :"תראי ... השמש זורחת והשמיים כחולים"...
אני מסתכלת עליה בשקט ולא עונה ...
"החיים שלנו נעצרו והכל רגיל בחוץ"... היא מוסיפה .
זה באמת לא יאומן , איך הכל ממשיך ...
אמא שלנו כבר לא פה ...והכל ממשיך כרגיל .
השמש זורחת , השמש שוקעת , לילה ויום ,
הקיץ היה וחלף , הגיע סוג של חורף ... 
ואמא שלנו לא פה ... 
למרבה הפלא , החיים ממשיכים ...
ועם הכאב , הצער והגעגועים ,  יש גם שמחה פתאום ...
לאחי האהוב , שכבר כתבתי עליו : כאן
נולדה בת שלישית .
אחי , שביליתי בביתו הרחוק  עם אבא - בנובמבר האחרון ...
כל נובמבר התפללתי בסתר ליבי ... שהקטנה תגיע כבר ,
כדי שאספיק לפוגשה לפני שאני חוזרת לארץ...
אך היא ... הגיעה מתי שנוח לה ...
בלי להתחשב בדודתה חסרת הסבלנות ...
רוני שלנו הגיחה לעולם ב - 14 לדצמבר  בלילה - שעון אטלנטה ...
את צהלות השמחה שלי ... אני מניחה ששמעו  בקצה העולם ...
כמעט כמו צהלות השמחה של אמא שלי - כשאני ילדתי את נכדתה הבכורה ...
הנכדה הארבע עשרה  של סבתא ציונה נולדה ...
תינוקת קטנטונת , עטורת  רעמה של שיער שחור ...
שדומה להפליא לסבתה ...
סבתא - שאותה היא לא תכיר ...
רוני שלנו ...
רוני - ציונה שלנו ...
רוני ושמחי בת ציון ..

פוסט על איש אחד שאני לא מכירה ...

רציתי לפגוש אותו ,
את האיש הזה שאני לא מכירה ,
רציתי לחבק אותו ...
את האיש הזה שאני לא מכירה ...
רציתי להסתכל בעיניו ,
של האיש הזה שאני לא מכירה...
ולהודות לו ,
לאיש הזה שאני לא מכירה ...

רציתי לכתוב לו מכתב ,
לאיש הזה שאני לא מכירה...
רציתי להשתמש במילים הכי יפות שלי ...
רציתי להגיד לו ...
לאיש הזה שאני לא מכירה ...
ששום מילה לא מספיקה בשביל לתאר
מה הוא עשה בשביל המשפחה שלנו ,
שזה לא מובן מאליו ...
ההבנה והאמפטיה שלו ...
כמה טוב היה לנו
כשהיינו כולנו ביחד
בזמנים לא פשוטים בכלל ...

רציתי לשלוח לו מייל ,
לאיש הזה שאני לא מכירה ...
רציתי לכתוב לו בדואר אלקטרוני
את מה שאני מרגישה ...
רציתי כל-כך שידע ...
רציתי כל-כך להגיד לו תודה ...

ולא פגשתי אותו ...
ולא כתבתי לו מכתב ...
ולא שלחתי לו מייל ...

ורציתי כל-כך להגיד תודה ,
לבחור אחד צעיר ,
שבגדלות רוחו ,
איפשר לנו להיות ביחד
בזמנים האחרונים שלנו , עם אמא ...