"את מוכנה לדבר בשם האימהות?"

הכתרה .
לא של מלך או מלכה .
הכתרת רבנית פורים באולפנא , אתם יודעים ...
החגיגה הגדולה של השנה .
השיא של כתה יב'.
הצגה שמעלות בנות השיכבה , עם במאיות ותפאורה מערכת הגברה משוכללת ושחקניות ... ואתה מדמה בנפשך שאתה נמצא ב"הבימה" או "בקמארי" ...
ואז ... אז מגיעה הרבנית .
נערה מהשיכבה שנבחרה לתואר הרם והיא תנהל את האולפנא במהלך שבוע החגיגות של פורים .
"אז את מוכנה לברך בשם האימהות?" שואלת אותי נאוה , הסגנית .
"אני? אני תוהה , למה דווקא אני? , מכל האימהות דווקא אני? הרי אני לא אמא "רגילה" ...
די בעייתית לצורך העניין ...
לא תמיד מסכימה עם דרכה של האולפנא , כועסת על כך שהבנות ישנות בשקי שינה בטיולים שנתיים , מתווכחת , אומרת את דעתי בקול , גם כשיודעת שבטח אהיה היחידה ...
לא בדיוק נכנסת לריבוע ...
ודווקא ממני מבקשים ?
אבל כמובן שאת המחשבות הללו , אני שומרת לעצמי ...
ולנאוה אני עונה מיד :" כן בטח , בשמחה" .
ואז התחלתי לחשוב , מה אומר ? יהיו המון נשים ובנות ואורחות באולם ...
ואני אהיה לבד על הבמה ... אני והמיקרופון ...
בשלב הזה , התחילה לפרפר לי הבטן ... אבל אין ברירה , הרי הסכמתי ...
וכשעמדתי על הבמה , משתדלת שלא ירעד לי הקול - כדי לא לעשות בושות ...
בחרתי לשתף את כולן בחוויה שלי עם האולפנא .
חוויה שהתחילה לפני כארבע שנים , כשבתי הבכורה עלתה לכתה ט' .
כשאני הגעתי לאולפנא - לא הכרתי אף אחד , לא ידעתי מה הולך לקרות ואיך דברים יראו מעכשיו.
קשיי הקליטה שלי היו רבים ...
פתאום להתרגל לישון לבד בלי ילדתי לידי , לא לדעת מה היא עושה כל רגע וכל שניה ,
מה היא אוכלת ואם טעים לה ...
פתאום להידחק טיפה הצידה...
ואז אמרתי תודה .
תודה למחנכות על הסבלנות והאהבה שלהן לבנות .
תודה לאימהות הבית על הנשמה שהן מכניסות בכל מעשיהן .
תודה למורים המקצועיים שמתעקשים גם עם בנות סרבניות .
תודה לאנשי האחזקה ולגננים על החזות היפה של האולפנא .
תודה לצוות המיטבח .
תודה רבה לרב שלמה שבצניעות ובהדרת פנים מוביל את האולפנא קדימה .
תודה לעדנה , מנהלת התיכון .
ואז , פניתי לבנות - הכוכבות האמיתיות של הערב ואמרתי להן :
"בנות יקרות עוד רגע אתן מסיימות כתה יב', עוד שניה אתן יוצאות לחיים האמיתיים , קבלתן כאן מטען גדול ומלא משמעות ואיתו , אני בטוחה השמיים הם הגבול. צאנה לעולם בנות יקרות והטבענה בו את חותמכן - כי יש לכן חותם להטביע" .
בסיום דברי ביקשתי שיתנגן שירו המופלא של אברהם פריד , "עלה קטן שלי " , כשאני שמעתי שיר זה לראשונה - בתי סיימה כתה ו' וחשבתי שיהיה זה נכון להקשיב לו גם בערב זה , כמעט סיום יב' ...
כשירדתי מהבמה , לא שמעתי את מחיאות הכפיים , ליבי הלם חזק יותר ...
וכשאמרו לי אח"כ חברותי האימהות , שהעברתי בדיוק את תחושות ליבן ,
חשבתי לעצמי , שאולי בעצם אני כן אמא רגילה ...