ושוב הכתרה ...

זאת איננה הכתרת מלכת היופי  כמובן ...
כמו שכבר כתבתי כאן  - הכתרת רבנית  פורים .
כבר שלושה חודשים שבנות כתה יב' באולפנא , עובדות , מתכוננות , עושות חזרות , מפרסמות ממתגות ועובדות על ההכתרה .
בדומה להכתרה הקודמת של בכורתי , לפני שנתיים - ברור לי שגם בהכתרה זו יככבו הבנות באופן לא יתואר .
בשונה מן ההכתרה הקודמת  - אמא שלי לא תהיה איתנו כדי לחגוג את האירוע ...

כשהתקרב מועד ההכתרה ישבתי עם עצמי וחשבתי מה לעשות ...
ההכתרה - היא ארוע משמח , מרשים מאוד עם מוסיקה ושירים והצגה שיכולה להאפיל על הרבה הצגות בתיאטרון הלאומי שלנו ...
ללכת?
אני באבל ...
מה לעשות?
בכל זאת הקטנה שלי , בכתה יב' ... זאת ההכתרה שלה ...
מה לעשות?
ונכון שכל מה שקשור למנהגי אבלות  , זה גם עניין של הרגשה .
אבל אני לא ידעתי מה אני מרגישה ואיך עלי לנהוג ...

ופתאום ... כמו משום מקום הגיעה אלי התשובה ...
בתוך הראש שלי שמעתי אותה ...
שמעתי את קולה של אמא שלי , שאומרת לי בנזיפה קלה :
"מה זאת אומרת?  מה זאת אומרת?
בוודאי  שאת הולכת להכתרה !
את עולה על האוטו ונוסעת , את יושבת בקהל ונהנית !
את הולכת לראות את שירונת שלנו בהכתרה שלה ! אין פה שום התלבטות " ...
הקול שלה היה כל כך ברור בתוך הראש שלי , שאפילו לא העזתי להתווכח ...

ונזכרתי בקיץ האחרון כשהיא הייתה כבר כל כך חולה ...
והייתי אמורה לנסוע לים המלח ליומיים .  ברור שלא רציתי לנסוע , אבל היא ... בשום אופן לא הסכימה שאבטל ...
וגם אז היא אמרה באותו טון תקיף שאי אפשר היה להתווכח איתו ...
"את נוסעת , אין ויכוח , את עולה על האוטו ונוסעת"...

וכמו שחשבתי , הייתה הכתרה  יוצאת מגדר הרגיל . הבנות המקסימות  העלו את המחזמר : "קזבלן" .
האולם  הגדול היה מלא באמהות ובנות  סבתות ואורחות .
השחקנית הראשית , ילדונת בת 17 ...
אין לי מושג איך הן עשו זאת , אבל היא נראתה כמו יהורם גאון ונשמעה גם כמוהו ...
הרגעים הכי מרגשים מבחינתי היו כמובן כשראיתי את הקטנה שלי רוקדת ומפזזת על הבמה ...
ואז נזכרתי שבעצם אמא שלי אף פעם לא פיספסה שום ארוע בחיי נכדיה ...
אז אולי , בכל זאת ... היא הייתה שם איתנו  באולם הגדול ...

סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר ...

זהו .
סיימנו כתה יב'.
השבת האחרונה הייתה "שבת הורים" .
הורי בנות מחזור כז' התארחו ביחד עם בנותיהן לשבת אחרונה באולפנא .
התרגשות רבה באויר .
הרבה שיחות , מפגש אימהות/בנות עם המחנכות , מילות סיכום של ראש האולפנא .
ואני? אני נזכרתי בשבת אחרת ...
שבת הורים של כתה ט' , לפני ארבע שנים .
שבת - שבה ישבה בכורתי עגומת עיניים ועצובה .
שבת - שבה בכלל לא היה מובן לי , שנשב פה לסיום בסוף ארבע שנים .
היו הרבה דמעות בכתה ט' , שלה ושלי ...
קשיי הקליטה של שתינו , היו לא פשוטים ...
אבל מבעד לדמעות , בכורתי נשכה שפתיים ואמרה :"פה אני רוצה ללמוד אמא . זה החינוך שאני רוצה".
לא הסכימה לוותר , למרות שאני כבר ויתרתי ... היה לי קשה , הדמעות .
והנה - נגמרו הדמעות וחלפו להן ארבע שנים והיא מסיימת ...
במוצאי שבת היה מעמד סיום .
התכנסנו כולנו באמפי של האולפנא . הורים , בנות וצוות וכולם נרגשים .
מילות תודה של הבנות .
מילות סיום של הצוות .
ואני? רוצה לצלם כל פרט , כל תזוזה , שיהיה למזכרת .
אך בכורתי ... "לא אמא , אל תצלמי ... אח"כ"...
ואני נאלצת לשבת במקומי , מושבתת מאונס ... הילדה לא נותנת לי לצלם ...
אבל אז אני מתקוממת . הרי לא בכל יום היא מסיימת כתה יב' .
אני קמה ממקומי , נגשת לבתי המוקפת בחברותיה , זוכה ממנה למבט מצמית , ו..."אוף אמא ... לא לצלם"...
אבל החברות , כולן קופצות :"כן , כן , צלמי צלמי "...
למרבה הפלא היא נכנעת ומוותרת ואני מצלמת עוד ועוד ועוד ...
פתאום אני שומעת שאטת רגליים מאחורי ... מסובבת את הראש ו... עשרות הורים עם מצלמות , עטים על בנותיהן ומצלמים ...
"תראי מה עשית ..." צוחק האיש שלי ,"כנראה כולם קיבלו "הוראות" מהבנות שלהם וכשראו אותך קיבלו אומץ "...
כששככה המהומה שעוררתי ... המשיך הטקס .
צפינו במצגת מרגשת של בנותינו - בארועים שונים מכתה ט' ועד היום , מלווה בשירים יפים .
התרגשתי כששמעתי את אברהם פריד בשירו הנפלא ביותר בעיני .
זה שגם אני בחרתי להשמיע לבנות כשברכתי אותן בהכתרה .
כשהבנות שלנו , ניגשו כל אחת לאמה והגישו לנו ורד אדום , בכלל לא התאמצתי להסתיר את הדמעות ...

הילדה שלי .
רק אתמול הלכה לגן ... וכבר אישה צעירה . עוד שניה יוצאת לחיים .
ואני - שמנסה להאחז בשאריות ילדותה חושבת בשקט לעצמי :
"היא עוד לא בת 18, היא בת 17 ושמונה חודשים"...
זהו .
נגמר .
חיבוק אחרון למחנכות , למדריכות .
עוד דימעה אחת .
עוד מבט אחרון על בנין הכיתות והחדרים בהן בילו ארבע שנים .
בהצלחה יקירות!
קדימה , לחיים האמיתיים ...

"את מוכנה לדבר בשם האימהות?"

הכתרה .
לא של מלך או מלכה .
הכתרת רבנית פורים באולפנא , אתם יודעים ...
החגיגה הגדולה של השנה .
השיא של כתה יב'.
הצגה שמעלות בנות השיכבה , עם במאיות ותפאורה מערכת הגברה משוכללת ושחקניות ... ואתה מדמה בנפשך שאתה נמצא ב"הבימה" או "בקמארי" ...
ואז ... אז מגיעה הרבנית .
נערה מהשיכבה שנבחרה לתואר הרם והיא תנהל את האולפנא במהלך שבוע החגיגות של פורים .
"אז את מוכנה לברך בשם האימהות?" שואלת אותי נאוה , הסגנית .
"אני? אני תוהה , למה דווקא אני? , מכל האימהות דווקא אני? הרי אני לא אמא "רגילה" ...
די בעייתית לצורך העניין ...
לא תמיד מסכימה עם דרכה של האולפנא , כועסת על כך שהבנות ישנות בשקי שינה בטיולים שנתיים , מתווכחת , אומרת את דעתי בקול , גם כשיודעת שבטח אהיה היחידה ...
לא בדיוק נכנסת לריבוע ...
ודווקא ממני מבקשים ?
אבל כמובן שאת המחשבות הללו , אני שומרת לעצמי ...
ולנאוה אני עונה מיד :" כן בטח , בשמחה" .
ואז התחלתי לחשוב , מה אומר ? יהיו המון נשים ובנות ואורחות באולם ...
ואני אהיה לבד על הבמה ... אני והמיקרופון ...
בשלב הזה , התחילה לפרפר לי הבטן ... אבל אין ברירה , הרי הסכמתי ...
וכשעמדתי על הבמה , משתדלת שלא ירעד לי הקול - כדי לא לעשות בושות ...
בחרתי לשתף את כולן בחוויה שלי עם האולפנא .
חוויה שהתחילה לפני כארבע שנים , כשבתי הבכורה עלתה לכתה ט' .
כשאני הגעתי לאולפנא - לא הכרתי אף אחד , לא ידעתי מה הולך לקרות ואיך דברים יראו מעכשיו.
קשיי הקליטה שלי היו רבים ...
פתאום להתרגל לישון לבד בלי ילדתי לידי , לא לדעת מה היא עושה כל רגע וכל שניה ,
מה היא אוכלת ואם טעים לה ...
פתאום להידחק טיפה הצידה...
ואז אמרתי תודה .
תודה למחנכות על הסבלנות והאהבה שלהן לבנות .
תודה לאימהות הבית על הנשמה שהן מכניסות בכל מעשיהן .
תודה למורים המקצועיים שמתעקשים גם עם בנות סרבניות .
תודה לאנשי האחזקה ולגננים על החזות היפה של האולפנא .
תודה לצוות המיטבח .
תודה רבה לרב שלמה שבצניעות ובהדרת פנים מוביל את האולפנא קדימה .
תודה לעדנה , מנהלת התיכון .
ואז , פניתי לבנות - הכוכבות האמיתיות של הערב ואמרתי להן :
"בנות יקרות עוד רגע אתן מסיימות כתה יב', עוד שניה אתן יוצאות לחיים האמיתיים , קבלתן כאן מטען גדול ומלא משמעות ואיתו , אני בטוחה השמיים הם הגבול. צאנה לעולם בנות יקרות והטבענה בו את חותמכן - כי יש לכן חותם להטביע" .
בסיום דברי ביקשתי שיתנגן שירו המופלא של אברהם פריד , "עלה קטן שלי " , כשאני שמעתי שיר זה לראשונה - בתי סיימה כתה ו' וחשבתי שיהיה זה נכון להקשיב לו גם בערב זה , כמעט סיום יב' ...
כשירדתי מהבמה , לא שמעתי את מחיאות הכפיים , ליבי הלם חזק יותר ...
וכשאמרו לי אח"כ חברותי האימהות , שהעברתי בדיוק את תחושות ליבן ,
חשבתי לעצמי , שאולי בעצם אני כן אמא רגילה ...