כשהיינו קטנים תמיד היינו צמד חמד .
שני בלונדיניים שאי אפשר להפריד ביניהם .
הוא עם העיניים הכחולות והתלתלים ,
שהיה שובב שאין לתאר ,
תמיד מחפש הרפתקאות ...
תמיד ממציא תעלולים חדשים ...
ואני הבוגרת (רק בשנה) משתרכת אחריו ומזהירה מפני הסכנות ...
"בוא לא נטפס , זה גבוה" ... (כמובן שאני נפלתי בסוף) .
"אמא לא מרשה לשחק בגפרורים" ... (והוא : "אמא לא בבית")...
"סבא יכעס נורא אם תיגע בזה"... (כשסבא שלנו הבין שהתגלה המחבוא של הרובה שהיה לו בבית ... הוא החזיר את הרובה - מיד)...
הוא שלא אהב להפסיד ...
כששיחקנו יחד במשחק קופסה (היו משחקים כאלו פעם) ... והייתי כמעט מנצחת ... הוא היה זורק את לוח המשחק על הרצפה ובורח ...
אחר כך כשגדלנו והלכנו לבית הספר , הייתי שומרת עליו .
אם מישהו היה מרביץ לו - הוא היה חוטף ממני מיד .
גם אם זה היה ילד שמבוגר ממני .
תמיד הגנתי עליו .
כשהשנים חלפו , הוא צמח וגדל ועבר אותי בגובה , אבל תמיד הוא נשאר אחי הקטן .
שנינו הלכנו לצבא , לאוניברסיטה , התחתנו ...
הוא נהיה מהנדס , עם חליפה מחויטת ומראה של מליון דולר .
עבודה טובה ובית יפה ...
ואז ... הוא נסע לארצות הברית .
לשלושה חודשים .
מאז עברו שלוש עשרה שנים .
הוא - עם המשפחה שלו שם ...
ואנחנו - כולנו פה .
הם באים לבקר זה נכון .
אבל לראות את אחיך לשבועיים - פעם בשנה ... זה לא מה שדמיינתי אף פעם .
אם אתם שואלים אותי , אני לא הייתי יכולה לחיות רחוק מהמשפחה שלי .
אבל לא כולם כמוני ולא כולם חושבים אותו דבר .
הייתי יכולה לספר שאני לא אומרת לו כלום ולא מתערבת ...
אבל זה לא ככה ...
אמרתי לו הרבה פעמים שאני חושבת שהמקום שלו פה , איתנו .
אבל הפסקתי להגיד ...
זה צריך לבוא ממנו .
אם הוא לא רוצה לחיות כאן , מה יעזור מה שאני אגיד?
מצד שני ... זה רק נעשה קשה משנה לשנה ההיעדרות שלו .
עוד אירוע שלנו שהוא מפסיד ,
ועוד חג בלעדיו ,
ועוד שבת שיכולנו להיות ביחד ...
כשאמא שלנו הייתה חולה , במהלך שנת חייה האחרונה , הוא הגיע לארץ כמעט כל חודשיים כדי להיות איתנו , להיות עם אמא ואז חלקנו ביננו את האחריות הגדולה של הטיפול בה .
כשהיינו מסתובבים בבית החולים בימים של הטיפולים הכימותרפיים - הרבה פעמים שמתי לב שאנחנו מושכים מבטים ...
הייתי צוחקת אליו בשקט :"תראה כולם מסתכלים עלינו"...
והוא היה עונה :"אף אחד לא מסתכל זה רק בדמיון שלך"...
אבל שפטו בעצמכם : אני עם החצאית הארוכה וכיסוי הראש , הוא גבוה וחתיך עם עגיל באוזן וגלוי ראש ...בדרך כלל זרועותינו שלובות ... לא הייתם מסתכלים???
בימי מחלתה של אמא שלנו - היינו הרבה מאוד ביחד ,
פעם אחת אחרי חמישה לילות שלא עצמתי עין , כי ישבתי לידה ...
הוא , הצעיר לקח פיקוד ואמר : "לכי לישון עכשיו ! אני צריך אותך ערנית ובמלוא החושים , את לא ישנה כבר כמה לילות ואסור שתאבדי ריכוז " .
הוא צדק . אנחנו טיפלנו באמא והתעסקנו עם חומרים מסוכנים , ואני הקשבתי לו והלכתי לישון כמה שעות ...
בשנה הזאת , השנה הכואבת שצרובה לכולנו בלב ,השנה האחרונה שלנו עם אמא גיליתי עוד דברים באחי הקטן ...הבנתי שהוא כבר מזמן לא קטן ... הוא גדול ורחב לב , עם עוצמות וכוחות ושיקול דעת . ובשנה הזאת היינו ביחד יותר מכל השנים שקדמו לה ...
ועכשיו ... שוב נגמרה החופשה שלו והוא חזר לארה"ב .
ואני כמו בכל שנה ... כבר מתגעגעת ,
לאחי -
שתמיד יהיה בשבילי הכי הכי ...
שני בלונדיניים שאי אפשר להפריד ביניהם .
הוא עם העיניים הכחולות והתלתלים ,
שהיה שובב שאין לתאר ,
תמיד מחפש הרפתקאות ...
תמיד ממציא תעלולים חדשים ...
ואני הבוגרת (רק בשנה) משתרכת אחריו ומזהירה מפני הסכנות ...
"בוא לא נטפס , זה גבוה" ... (כמובן שאני נפלתי בסוף) .
"אמא לא מרשה לשחק בגפרורים" ... (והוא : "אמא לא בבית")...
"סבא יכעס נורא אם תיגע בזה"... (כשסבא שלנו הבין שהתגלה המחבוא של הרובה שהיה לו בבית ... הוא החזיר את הרובה - מיד)...
הוא שלא אהב להפסיד ...
כששיחקנו יחד במשחק קופסה (היו משחקים כאלו פעם) ... והייתי כמעט מנצחת ... הוא היה זורק את לוח המשחק על הרצפה ובורח ...
אחר כך כשגדלנו והלכנו לבית הספר , הייתי שומרת עליו .
אם מישהו היה מרביץ לו - הוא היה חוטף ממני מיד .
גם אם זה היה ילד שמבוגר ממני .
תמיד הגנתי עליו .
כשהשנים חלפו , הוא צמח וגדל ועבר אותי בגובה , אבל תמיד הוא נשאר אחי הקטן .
שנינו הלכנו לצבא , לאוניברסיטה , התחתנו ...
הוא נהיה מהנדס , עם חליפה מחויטת ומראה של מליון דולר .
עבודה טובה ובית יפה ...
ואז ... הוא נסע לארצות הברית .
לשלושה חודשים .
מאז עברו שלוש עשרה שנים .
הוא - עם המשפחה שלו שם ...
ואנחנו - כולנו פה .
הם באים לבקר זה נכון .
אבל לראות את אחיך לשבועיים - פעם בשנה ... זה לא מה שדמיינתי אף פעם .
אם אתם שואלים אותי , אני לא הייתי יכולה לחיות רחוק מהמשפחה שלי .
אבל לא כולם כמוני ולא כולם חושבים אותו דבר .
הייתי יכולה לספר שאני לא אומרת לו כלום ולא מתערבת ...
אבל זה לא ככה ...
אמרתי לו הרבה פעמים שאני חושבת שהמקום שלו פה , איתנו .
אבל הפסקתי להגיד ...
זה צריך לבוא ממנו .
אם הוא לא רוצה לחיות כאן , מה יעזור מה שאני אגיד?
מצד שני ... זה רק נעשה קשה משנה לשנה ההיעדרות שלו .
עוד אירוע שלנו שהוא מפסיד ,
ועוד חג בלעדיו ,
ועוד שבת שיכולנו להיות ביחד ...
כשאמא שלנו הייתה חולה , במהלך שנת חייה האחרונה , הוא הגיע לארץ כמעט כל חודשיים כדי להיות איתנו , להיות עם אמא ואז חלקנו ביננו את האחריות הגדולה של הטיפול בה .
כשהיינו מסתובבים בבית החולים בימים של הטיפולים הכימותרפיים - הרבה פעמים שמתי לב שאנחנו מושכים מבטים ...
הייתי צוחקת אליו בשקט :"תראה כולם מסתכלים עלינו"...
והוא היה עונה :"אף אחד לא מסתכל זה רק בדמיון שלך"...
אבל שפטו בעצמכם : אני עם החצאית הארוכה וכיסוי הראש , הוא גבוה וחתיך עם עגיל באוזן וגלוי ראש ...בדרך כלל זרועותינו שלובות ... לא הייתם מסתכלים???
בימי מחלתה של אמא שלנו - היינו הרבה מאוד ביחד ,
פעם אחת אחרי חמישה לילות שלא עצמתי עין , כי ישבתי לידה ...
הוא , הצעיר לקח פיקוד ואמר : "לכי לישון עכשיו ! אני צריך אותך ערנית ובמלוא החושים , את לא ישנה כבר כמה לילות ואסור שתאבדי ריכוז " .
הוא צדק . אנחנו טיפלנו באמא והתעסקנו עם חומרים מסוכנים , ואני הקשבתי לו והלכתי לישון כמה שעות ...
בשנה הזאת , השנה הכואבת שצרובה לכולנו בלב ,השנה האחרונה שלנו עם אמא גיליתי עוד דברים באחי הקטן ...הבנתי שהוא כבר מזמן לא קטן ... הוא גדול ורחב לב , עם עוצמות וכוחות ושיקול דעת . ובשנה הזאת היינו ביחד יותר מכל השנים שקדמו לה ...
ועכשיו ... שוב נגמרה החופשה שלו והוא חזר לארה"ב .
ואני כמו בכל שנה ... כבר מתגעגעת ,
לאחי -
שתמיד יהיה בשבילי הכי הכי ...
איייייייייין כמווך!!!
השבמחקשיר
תודה ילדה חמודה :-)
מחקגם אני מתגעגעת, ועכשו עוד יותר...
השבמחקאם היו עוד כמה אנשים כמוך העולם היה מושלם.
השבמחקעוד פעם לא חתמת ...
מחקאבל אני מזהה את הקול שלך :-)...
מרגש לקרוא על הקשר בינך ובין אחיך.
השבמחקתודה יונית :-) ,
השבמחקרציתי לשים תמונה שלנו ... אבל בסוף ויתרתי ...
הרגת אותי!...
השבמחקא. כי הכתיבה שלך מדהימה.
ב. כי הצפת אותי בקשר בין אחי שלי לביני. כל כך דומה. (זכינו!!)
ג. העם דורש תמונה :-)
אילנה יקרה ,
השבמחקתודה רבה :-)
דווקא התלבטתי מאוד על הפוסט הזה ...
קשר טוב בין אחים זה משהו לא מובן מאליו וזה נפלא כשזה קיים .
אולי אני אעלה תמונה לפייסבוק .
אני בקושי שמה תמונות בבלוג ...
אני מאד מבינה אותך וזאת אולי הזדמנות להגיד שאני היום יודעת שהמחיר ששילמתי על העלייה שלי לישראל היה המשפחה שלי.
השבמחקבדרך כלל ישראלים לא חושבים על זה, אבל זאת המציאות של רוב העולים כמוני שבאו אחרי בית הספר לארץ לבד והשאירו את המשפחות שלהם בחו"ל.
כאשר צעירים לא חושבים על זה, אבל כאשר אמי חלתה ולא הייתי שם כדי לעזור אז התחילו רגשי האשמה שעד עכשיו מציקים לי.
שרק יהיה בריא אחיך והכי חשוב לשמור על קשר כמה שאפשר. זה גם פייסבוק מאד עוזר.
ביילע יקירתי ,
השבמחקאת מתארת מצב הפוך שבעצם מאוד מאוד דומה ...
אחי בחר לחיות במקום אחר ...
ואת עלית לארץ ...
נכון , בשני המקרים המשפחה רחוקה .
מה יש להגיד? זה מצב כל כך מורכב .
אני מדברת עם אחי כל יום בטלפון . יש לו קו ישראלי אז זה מאוד מקל . אני מסכימה איתך שמאוד חשוב לשמור על קשר .
רגשי אשמה לא עוזרים לאף אחד .
יש לי תחושה שאימא שלך מאוד שמחה שבחרת לגור בארץ ישראל ...
אחי ואני היינו חברים ממש טובים בילדות. אמנם לא היו לנו סרטים לילדים לצפייה ישירה כל היום, כמו שיש לילדים כיום אבל מצאנו עיסוקים אחרים, מהנים לא פחות. היום אנחנו כבר לא חברים הכי טובים אבל עדיין, אוהבים עד מאד.
השבמחק