יום רביעי, 28 במרץ 2012

כנס ספרנים ארצי 2012 ...

ושוב הכנס הארצי שלנו .
כמו לפני שנה וכמו לפני שנתיים - במלון כפר המכביה .
כנס מולטידע  חוגג שלושים שנה , שזה מרשים , תודו  ...
שלושים שנה של כנסים ...
אולי כדאי שנספר את זה למי שהספיד את מקצוע הספרנות ... והיה אחד כזה בכנס , אחד המרצים ... אבל בל  נקדים את המאוחר ,
זה שדיבר סרה במקצוע שלי - יקבל את התשובות בתורו ...
הבוקר התחיל בתערוכה מרשימה של הספקים שלנו , איזה כייף לפגוש את כולם !  יש תחושה חגיגית באויר .
ולפגוש כמובן את חבריי וחברותי , הספרנים והספרניות  - זה תמיד מחמם לי את הלב .
אחר כך היו ברכות , תודות  ונאומים ...
קצת יותר מדי לטעמי , אבל זהו טיבם של כנסים . חייבים להודות לכולם , ולהזכיר את כל העושים במלאכה .
הספריה הציבורית של זכרון יעקב  - קיבלה את פרס הספריה המצטיינת  , מה שהיה מרגש מאוד .

ראש המועצה של זיכרון יעקב , שנכח באירוע חלק מחמאות רבות למנהלת הספריה , אורלי  אבני .
שתי ספרניות זכו בפרס  ספרנית השנה .
אילנה שקולניק  מנהריה  ואירית ארבל מראשון לציון .
לשתיהן מגיע !  שתי נשים מרשימות ורבות פעלים  אשר מרימות את קרנו של המקצוע שלנו .

ולהרצאות ...
הדובר הראשון  היה הסופר  המוכשר והמרשים  אשכול נבו .
עם הקול  הרדיופוני  והמראה  שלו ... לדעתי הוא היה יכול להיות שחקן ממש לא רע , אבל ניחה גם בתור סופר הוא מוצלח ...
הוא סיפר על תהליך הכתיבה של נוילנד  ועל הקשר המעניין של הספר למחאה החברתית .
אין ספק שהיה מעניין . אפשר להסכים איתו , אפשר לא להסכים איתו , אבל לדבר הוא יודע ... 

פרופסור גבי וימן  מהחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה  דיבר איתנו על:
הצד האפל של הרשת - טרור  באינטרנט ...   מה שהיה מפחיד ומלחיץ  ומדאיג .
מסתבר שיש אלפי אתרים של טרוריסטים באינטרנט .אם פעם הם היו נלחמים בנו רק בעזרת רובים , היום נוסף  לכך  יש להם גם לפטופים ומערכות ממוחשבות מתוחכמות ...  הם מחוברים לרשתות חברתיות , ליוטיוב , לפייסבוק - מגייסים  לשורותיהם עוד טרוריסטים , משתמשים ברשת  להפיץ  שינאה נגדנו ...
והכי  מפחיד היה לראות איך הם פונים לקהל של ילדים רכים  ומחנכים אותם לשינאה ואלימות  בעזרת הגיבורים של וולט דיסני ...

גל מור  , שהוא עורך ראשי באתר : חורים ברשת , אתר מצוין בענייני לטכנולוגיה , דיבר על :
האם רשתות חברתיות מקדמות צדק חברתי .
אין ספק שלרשת החברתית יש כוח , אבל זה לא מספיק .
צריך שיהיה גם אדם עם חזון ואישיות מאחורי הרעיון שמפריחים לרשת ...

העיתונאי דרור פויר  - דיבר על הנאומים שכתב לאנשי המהפכה החברתית .
דרור הוא עיתונאי מוכשר .   אני בשלב הזה כבר התעייפתי מלשמוע על המחאה החברתית והמהפכה החברתית .
אותי למשל היה יותר מעניין אם הוא היה מדבר  על הכתיבה העיתונאית ולא על הצד של כותב נאומים ...

במושב שאחרי ארוחת הצהריים , דיברו על ספרים דיגיטליים ,  לדעתי כאן , בישראל זה עוד לא תפס .
בארה"ב - כנראה זה עובד יותר טוב  .

והנה אנחנו מגיעים למרצה שהרגיז אותי ברמה שיצא לי עשן מהאוזניים ...
עומד על הבמה  ד"ר אשר עידן  מאוניברסיטת בר אילן ומדבר על עתיד הספרים בעולם הרשתות החברתיות והטבלטים ...
לדעתו ...  הספר מתפרק  ...
לדעתו  ... כל מקצוע שהמשכורת בו יורדת  ייעלם (ספרנות)
לדעתו ...  קריאה בספר היא שטחית  וקריאה בגוגל היא מעמיקה ....
הוא מחנך את הסטודנטים שלו לקרא כמה שפחות ....
תגידו לי :  אולם מלא  במאתיים חמישים  ספרנים ( לא יודעת כמה היו שם , אני מנחשת) וכולם שתקו???
היו כמה התקוממויות , אבל לא משהו דרמטי ...
הוא דיבר על עוד דברים .
דברים חשובים כמו חוכמת ההמונים ...  אבל אותי הוא איבד .
אני הרגשתי שמזלזלים בי ...
הספר  המודפס לא רלוונטי?
הרי מחקרים מוכיחים שילדים קוראים , הם יותר אינטליגנטים , הציונים שלהם גבוהים יותר , ההבנה שלהם את העולם טובה יותר  מילדים שאינם קוראים ...  והוא מביא לי את גוגל????
הוא טען שגוגל טוב יותר מכל ספר ...
מה אתם אומרים?  לא מרגיז??
והוא סיכם את השיחה בכך שאנחנו (ההורים /  ספרנים)  עגלונים ... שרודפים אחרי מטוסי סילון (הילדים שלנו) , ואיחל לנו בהצלחה במרדף ...
לא הצחיק אותי . 
אנחנו הספרנים , למקרה שהוא לא יודע ... אלופים בטכנולוגיה , אנחנו מכירים את כל הג'דטים שהילדים שלנו משחקים בהם ...  לילדים יש אולי יותר זריזות ידיים , אבל אין להם את העומק והנסיון שלנו יש .
בקיצור יצאתי עצבנית  מהיום הראשון ...

היום השני  התחיל באופן מאוד כייפי .
פרס הספריות הציבוריות לספרות ילדים .
השנה מתחלקות בפרס שתי סופרות ילדים מוכשרות .  הסופרת  דורית  אורגד על סיפרה קלקידן , המספר את סיפורו של נער אתיופי המתמודד  בהצלחה  עם חיים לא פשוטים .
והסופרת  אורנה בורדמן  על סיפרה המקסים : "מלכה בעל כורחה" , אשר מביא פרשיה הסטורית מרתקת  מתקופת גלות בבל .

פרופסור קרין נחום הרצתה על המאגר הביומטרי : סיכוי או סיכון ? ...
אני , רק מלשמוע את צמד המילים : "מאגר ביומטרי"  - חוטפת חלחלה בכל הגוף ...
קרין הסבירה את עמדתה המתנגדת כמובן למאגר זה ,  והראתה את הסיכונים של כריכת תעודת זהות חכמה עם  מאגר ביומטרי .
אחרי ששמעתי את כל הסכנות (לא  שלא ידעתי אותן קודם) ...  חשבתי לעצמי שבעצם  כשאנחנו נוסעים לחו"ל  אנחנו מזוהים ע"י  טביעות האצבע שלנו ...  רק שבניגוד  למאגר  הזה שהממשלה רוצה לכפות עלינו , את הזיהוי בשדה התעופה - אנחנו בחרנו  לעשות באופן חופשי .
וזה הבדל מאוד גדול .

הפסיכולוג הקליני  עידן עמיאל מבית חולים שניידר דיבר על
סמכות חדשה - התמודדות של ההורים עם  "ילידים דיגיטליים" ...
ההגדרה :"ילידים דיגיטליים"  ... הצחיקה אותי ברמות .  הוא נתן הרצאה מרתקת ומעניינית על התמודדיות של הורים עם ילדיהם  בעידן  הדיגיטלי ...  הילדים נולדו בעידן הזה , ואנחנו ההורים "מהגרים" ... וככאלה קשה לנו יותר להסתגל לתרבות הזאת ...
מה אני אגיד? ...  באופן אישי לא נתקלתי בבעיות שהוא מדבר עליהם .  אני מאמינה בחינוך שלי ,  וברוך  השם , התוצאות מדברות בעד עצמן ...

אחר כך הייתה הרצאה של לימור הררי ממשרד החינוך , על גלישה בטוחה ברשת .
לטעמי ההרצאה התאימה יותר לספריות בית ספר  ומורים , אבל היה מאוד מעניין .

צביה אלגלי , מומחית לתרבות דיגיטלית  דיברה על הרשת החברתית .
מה שהיה מיוחד בהרצאה הוא : שהיא הביאה  איתה שני נערים  בכתה יא'  ...  ושוחחה איתם .
כן ...  כנראה שיש באמת הבדלים  בין הדור שלנו לשלהם ...  מסתבר שהם ידעו על הגדרות  הפרטיות של פייסבוק  שאפשר לשנותם - יותר מהרבה אנשים שישבו בקהל ...  הם גם היו טיפה יותר מעודכנים באפליקציות חדשות :-) ...

במושב המסיים שהייתי  בו דיברו על  :"חוק הגנת הספרות והסופרים בישראל".
אני חושבת שזה מאוד חשוב!  נראה לי נוראי שסופר יכתוב ספר במשך  שלוש שנים  ואחר כך יקבל עליו 25 ש"ח .  כל מבצעי הארבע במאה מעצבנים אותי ברמות מטורפות .
כן , אני מוכנה לשלם יותר על ספר ושהסופרים יוכלו להתפרנס מהכתיבה .
מי שהשתתף  ברב שיח היו :  חבר הכנסת  ניצן הורביץ , חבר הכנסת  זבולון אורלב , הסופר חגי ליניק ,
ירון סדן  שהיה מנכ"ל  הוצאת עם עובד  והסופר  משה סקאל .
מאוד התרשמתי מדברי הטעם  של ניצן הורביץ  וזבולון אורלב .
בינתיים החוק תקוע  בגלל הרשות להגבלים עסקיים ...  נראה אם יצליחו להעביר אותו ...

זהו .  נגמר עוד כנס .  היה מרתק  מעניין , לעיתים מרגיז כפי שקראתם , אבל כל מפגש עם חבריי וחברותיי , החלפת דעות , סיעור מוחות - שווה את זה .  אחרי  הכנס  חשבתי שאלי כדאי  להאריך  את  זמן  ההפסקות
:-)  כי  הרעיונות   הכי טובים , ההתיעצויות והעצות  הטובות -  כפי שכבר כתבתי לא פעם - הם מהקולגות !
תודה למארגנים  וניפגש בכנס הבא!

יום שלישי, 20 במרץ 2012

אני רוצה לכתוב על אריאלה ...

אני רוצה לכתוב על אריאלה ואני לא יודעת איך ...
אני רוצה לכתוב על אריאלה  והמילים לא מתחברות לי ...
אני רוצה לכתוב על אריאלה האישה והחברה ...
אני רוצה לכתוב על אריאלה ואני לא יודעת איך ,
כי מה שקרה הוא בלתי נתפס , לא הגיוני  וכאילו שהסדר של העולם  התבלבל ...
אריאלה ...
עם העיניים  הנוצצות ,  החיוך הנצחי שלא ראיתי אצל אף אחד אחר , חוש ההומור המדהים ...
אריאלה המטופחת , האצילית , תמיד בעקבים גבוהים ...
אריאלה ...
שנראתה בכל רגע ורגע נתון כאילו יצאה ממגזין יוקרתי לאופנה .
אריאלה שהייתה מורה אהובה ומנהלת בית ספר והעמידה דורות של תלמידים .
אריאלה שהייתה גם מרצה .
אריאלה המבריקה , הדעתנית , שעל כל דבר היה לה מה לומר .
אריאלה שכל מה שעשתה - עשתה עם הנשמה .
כל פעם שהיינו נפגשות  בסופר או סתם ברחוב , היא הייתה מחייכת אלי את החיוך המיוחד שלה ואומרת: "שלום יפה שלי".
תמיד אותו משפט . כל פעם שנפגשנו . אותן שלוש מילים ...
ונזכרתי בזה  בשבועות האחרונים כשהסדר של העולם  התבלבל  קצת ...
החוויה הכי חזקה שלי ממנה , חזרה אלי בימים האלו  ואני לא יודעת אם לצחוק או לבכות כשאני מספרת אותה ...

ומעשה שהיה כך היה :
בקורס האחרון שלי בתואר ראשון קרה לי משהו ממש לא נעים ...נשבעת לכם שזאת לא הייתה אשמתי .
מישהו ביקש ממני עזרה בכתיבת ממ"ן . באוניברסיטה הפתוחה  כותבים עבודות במהלך הסימסטר שנקראות : ממני"ם = מטלות מנחה , ובסוף הקורס יש בחינה .  לממנ"ים יש אחוז קטן בציון הסופי .
האדם הזה שאני לא אכתוב שום פרט עליו , רק אציין שהיה בעל תפקיד רציני , ביקש עזרה ...
אני - מעולם לא אמרתי לא לבקשת עזרה .  אולי זאת טעות ...
עזרתי לו בתום לב .
והוא?  הוא לקח את העבודה שלי , העתיק אותה מילה במילה והגיש למרצה ...
אני מזכירה לכם שזה היה הקורס האחרון שלי בתואר ראשון . כבר הייתי מתה לסיים ולהמשיך לתואר שני ...
המרצה מיד קלטה את ההעתקה וקראה לי לשיחת בירור .  זאת הייתה חוויה לא נעימה בכלל ..
אני ... שמעולם בחיי  לא העתקתי בשיחת בירור על העתקה?! 
הסברתי לה בעדינות שזאת לא אני ...
זה לא עניין אותה ...  "את נתת לו להעתיק!" .  כך נזפה בי .
"אני לא !"  ניסיתי להסביר לה שהוא העתיק בלי ידיעתי ,  מה שהיה אמת לחלוטין ,  אבל היא לא הקשיבה .
היא נתנה לי ציון נמוך , למרות שהמטלה הייתה מצוינת .
הטעם המר שנשאר לי בפה היה קשה הרבה יותר מהציון הנמוך ...
בסופו של דבר  קיבלתי ציון גבוה  בבחינה  והכל נגמר בשלום , אבל התחושה הקשה   מלווה אותי גם היום כשאני נזכרת בסיטואציה .
את הסיפור הזה סיפרתי לאריאלה .
במטבח שלה  על כוס קפה .
אריאלה בעצמה הייתה מרצה במכללה .
רציתי אמפתיה , רציתי תמיכה , הסיפור הזה - בזמנו ... הוציא אותי משיווי משקל .
הייתי בטוחה  שאריאלה תצדיק  אותי ...
והיא ... היא הסתכלה עלי בעיניים הנוצצות שלה  ואמרה בלי להסס:
"היא צדקה  המרצה שלך! היא הייתה  צריכה להוריד לך ציון ! את הטובים  אנחנו צריכים להפחיד"...
אני  זוכרת את התדהמה שאחזה בי למישמע תשובתה ...
הלו ... את חברה שלי , את אמורה להיות לצידי ...
אבל היא המשיכה נחרצות:"על הרמאים  והגנבים אין לנו שליטה  ,  אבל  את הטובים  והישרים - כמוך ,  אותם צריך לחנך  לא ליפול  בפח ".
לא עזרו לי כל ההסברים .
אריאלה הייתה בשלה ...
כי כזאת היא הייתה .  זה לא שינה לה מי עמד מולה ,  אם היא חשבה שהוא טועה , היא אמרה זאת ללא כחל וסרק ...
וזה הרגיז אותי אז , אני מודה . 
היום אני חושבת שהיא צדקה ...

לפני כמה שבועות אריאלה הרגישה רע ...
אחרי יומיים של בדיקות בבית חולים  , גילו הרופאים  קרע באבי העורקים ...
לא היה לה סיכוי ...
אריאלה הייתה בת 57 במותה ...
ואני רוצה לכתוב עליה  ולא יודעת איך ...

      התמונה התפרסמה במקור בשבועון :"מה נשמע"  בקרית מלאכי

יום חמישי, 15 במרץ 2012

האישה הכי חשובה ...

אני רוצה לכתוב על האישה הכי חשובה במועצה שלנו ...
אני רוצה לכתוב עליה ,
כי ראוי לה , לאישה הכי חשובה במועצה שלנו
שמישהו יכתוב עליה ...

אני רוצה לכתוב על האישה הכי חשובה במועצה שלנו ,
כי קודם כל אני אוהבת אותה ,
היא חברה שלי .

האישה הכי חשובה היא קטנת קומה , ממש קטנטונת ,
"פטיט" - אומרים בצרפתית .
אבל יש לה לב  גדול ורחב  וחוכמת חיים  מעוררת קינאה .
דבר לא נעלם  מעינייה של האישה הכי חשובה במועצה שלנו .
היא רואה הכל .
אם יש לי יום  קשה , ואם אתם קוראים ותיקים , אתם בטח יודעים שהיו לי לא מעט כאלו בשנתיים האחרונות ...
מספיק לה רק מבט חטוף אחד כדי לשאול אותי :"מה קרה?  העיניים שלך לא נראות טוב"...
וכמה שאני מנסה להסתיר ממנה , לחייך "לשחק אותה" - כמו שאומרים ...
היא תמיד יודעת מתי משהו אצלי לא בסדר ...
כשעברתי את תקופת המחלה הקשה של אמא שלי , היא כל יום ביקשה לשמוע פרטים .
היינו יושבות מחוץ לספריה והייתי מספרת לה ...
והיא?  היא הייתה בוכה ...
כל יום בוכה מחדש ...
"די , תפסיקי כבר ! אני לא אספר לך יותר אם תבכי "... איימתי עליה כל פעם מחדש ...
והיא  הייתה עונה : "כואב לי , כואב לי"...
כי האישה הכי חשובה במועצה שלנו ... אוהבת אותי לפחות כמו שאני אוהבת אותה ...
מה שהיא אוהבת במיוחד לעשות זה ... להאכיל אותי ...
אצל עדות המזרח , כל בעיה נפתרת באוכל ...
אז אחרי כל שיחה כואבת שכזאת , היא הייתה מגיעה עם כריך ענק , או קופסת עוגיות , או השד יודע מה ...
ופוקדת עלי :"תאכלי ... תאכלי ...  עכשיו , זה חם!" ... וממש לא היה משנה לה , אם הספריה מלאה בקהל ...
לא עזרו התחנונים שלי שאני לא רוצה ...
היא עקשנית גדולה האישה הכי חשובה במועצה שלנו ...

אם יום אחד היא לא  מגיעה לעבודה , הבלגאן חוגג ...
אי אפשר להסתדר בלעדיה ,
כי כאמור  היא הכי חשובה פה ...
היא אישה מיוחדת , חכמה , עם חוש הומור .
אנחנו כבר יותר מעשרים שנה עובדות ביחד  ועברנו אחת עם השניה תקופות טובות בחיים של שתינו , ותקופות פחות טובות .
כל מה שאני מבקשת ממנה , היא מיד עושה .
ואני משתדלת לא לבקש יותר מדי ...
פעם אחת היה איזה ויכוח ביננו והיא נעלבה ובאותו יום  לא דיברה איתי .
למחרת היא נכנסה לספריה ואמרה :"את הרגזת אותי אתמול , אז הענשתי אותך .  היום זה יום חדש , אני כבר לא כועסת עלייך"...
אני רוצה לכתוב עליה ולהוקיר לה תודה ,
תמיד אני אומרת לה שהיא הכי חשובה פה ...
והיא צוחקת ואומרת לי :"את קצת משוגעת" ...
כמה טוב לי שהאישה הכי חשובה פה - היא חברה שלי ...
רבקה שעיה - עובדת הנקיון שלנו ...

יום שני, 13 בפברואר 2012

סיפור קטן על חלום גדול ...

געגוע  הוא רגש .
רגש מכאיב .
הוא מתחיל כמו קושי בנשימה ... מתגבר ומתגבר , לעיתים עד כדי מחנק  ...
געגוע  הוא כאב רגשי ,
וכשאני נתקפת לפעמים בתופעה הזאת ... יש שתי דרכים לנסות ולצלוח אותה בשלום ...
האחת , כפי שהמליץ לי אחי חובב הספורט - היא לנעול נעלי התעמלות ולצאת להליכה נמרצת ,
עד שהכאבים בשרירים יאפילו על הכאבים בנשמה ...
הדרך השניה היא לכתוב ...
לשפוך את הנשמה על הנייר ...
עד שהנשימות הופכות קלות יותר ...
כמו שאתם מבינים אני בוחרת בדרך השניה ...

כבר כתבתי על סבא שלי כאן ...
אבל יש עוד כל-כך הרבה סיפורים עליו ...
אני עדיין מתגעגעת אליו אז אני ממשיכה לכתוב ...
אני חוזרת אל גרוייץ הרחוקה  והקרה בפולין של לפני מלחמת העולם השניה ... 

1927 - אריה  הקטן  כבר בן שמונה .
"לייבלה" , כך קוראים  לו כולם .
כל בוקר הוא משכים קום והולך ל - "חדר" .
ה"חדר" שבו הוא לומד עם עוד הרבה ילדים , נמצא בבנין המרוחק רק מעט מביתו .
הילדים מצטופפים אחד ליד השני ומקשיבים לרב  הזקן  והמחמיר ...
אוי ואבוי לו לילד שיתפס מפריע ...
לרב - יש סרגל מעץ , המונח על השולחן לידו והוא  מכה בחוזקה על כף ידו של האומלל הקטן שניתפס בקלקלתו ...

לייבלה  אינו אוהב את ה"חדר" ...
צפוף לו ומחניק ...
הוא מעדיף  את היער , את השדות הירוקים ו... את הנפחיה  הגדולה של הנפח הפולני ...
לייבלה אוהב את החום שיש בנפחיה ,
את הכלים הכבדים , הפטיש , האש , הברזלים .
לעת עתה מותר לו רק להתבונן  בהם מרחוק ולחלום ...

בשעה עשר בבוקר , הרב מפסיק את השיעור .
הוא בוחר שני ילדים , אשר נשלחים למטבח להביא כד גדול של חלב ושק לחמניות טריות ...
כל ילד מקבל כוס חלב ולחמניה .
התורנים , אלו שהביאו את האוכל מקבלים כבונוס שתי לחמניות כל אחד .
הסיפור הזה - התרחש בבוקר קר במיוחד ...
הרבי בחר את ליייבלה הקטן  ואת חברו יאצק , שילכו להביא  את  כד החלב הכבד ושק הלחמניות ...
כשהילדים חוזרים מתנשפים ופניהם אדומות ממאמץ - מחלק הרב את הלחמניות ...
לייבלה מחכה בשקט  בתורו .
אך אבוי ... הוא  מקבל רק מנת לחם אחת ...
הילד הצעיר , בן השמונה , מסתכל על הרב ואומר בקול צלול  וללא  חשש :
"רבי , יש לך טעות ! מגיעות לי שתי לחמניות , אני סחבתי את החלב"...
הרב  מסתכל  בזעם  על  הילד  שהעז  לומר לו כי טעה  ו...סוטר לו בחוזקה על פניו .
לייבלה  ההמום מתעשת , הוא מחזיר לרב מבט זועם ... זעם של ילד בן שמונה ...
הוא מאגרף  את  כף ידו  הקטנה ...
ומחזיר לרב  מכה , בלי לחשוב פעמיים ...
ברגע שכף ידו צונחת לצדי גופו , הוא מבין שכדאי לו לברוח משם מהר ...
הוא פשוט נמלט  על נפשו ...
הרב צועק בזעם , הילדים צורחים ... מהומת אלוהים ב"חדר" ...
ואז לפי הוראת הרב ... כל הילדים מצווים  לרדוף אחרי לייבלה ולהביאו בחזרה ...
אבל הוא ,  קל רגליים וזריז ...  כבר מזמן נעלם והסתתר   באחת הסימטאות ...
לייבלה שגדל להיות סבא שלי וכבר מגיל שמונה אמר מה שהוא חושב , בכל מקום ולכל אחד ...
ולא היה אכפת לו אם הוא פוגע במישהו ...
לייבלה  התחבא עד הלילה .  עד שהיה בטוח שהמחפשים אחריו התייאשו ...
בלילה כשחזר לביתו , אמו - שהסיפור הדרמטי כבר הגיע לאוזניה כעסה עליו מאוד ...
"איך אתה מרים יד על הרב?"...
"אבל אמא , הוא נתן לי רק לחמניה אחת ... ואני סחבתי את הכד , אמא הגיע לי שתיים ואני הייתי רעב "...
"זה לא משנה " התעקשה אמו . "לא מרימים יד על הרב!" ...
ובכל זאת ... בסתר ליבה נכמרו רחמיה על בנה .
שהרי היו אלו ימים של עוני גדול , והרבה פעמים הילדים היו רעבים ...
לייבלה לא הסכים לחזור ל"חדר" .
הוא ידע שהוא צפוי לקבל מכות  , וגם ככה הוא היה בין התלמידים המבריקים  וכבר השתעמם שם ...
אחרי מספר ויכוחים , אמו נכנעה .
"אני רוצה לנפחיה" אמר לה לייבלה  .
זאת הייתה תקופה קשה וילדים צעירים עזרו למשפחתם בפרנסה .
אמו של לייבלה התחננה לנפח הפולני שיקח את בנה לנסיון .
הוא - שראה את הילד בן השמונה , היסס קצת - אך לאחר שבחן אותו - קיבל אותו כשוליה .
לייבלה הקטן בן השמונה מצא את אושרו בן הפטיש והסדן בנפחיה - בפולניה  הרחוקה ...

לייבלה שגדל להיות סבא שלי , הנפח המיתולוגי באזור גבעת עדה והסביבה ,
והנפחיה שלו הייתה אבן שואבת לכל המי ומי באזור ...
כמו מועדון פופולרי , בתקופה שבה לא היו כל-כך מועדונים ...
כמה אהבתי להסתכל עליו כשעבד בנפחיה ליד האש ...
לראות אותו , בן שמונים מלהטט בפטיש הכבד , משהו שגברים אשר היו צעירים ממנו בשנים רבות לא יכלו לעשות ...
כי בין הפטיש  והסדן , סבא שלי גם בגיל שמונה וגם בגיל שמונים , היה מאושר ...

יום שלישי, 31 בינואר 2012

ריבונו של עולם - שלי ...

אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים מקדימה הקדמות לפוסטים מסוימים , מסבירה למה כתבתי .
למשל במקרה של פוסט שנוגע בנושא רגיש לדעתי , או  פוסט שהנושא שלו שנוי במחלוקת ... או סתם אני לא בטוחה שכדאי לפרסם ובסוף כן מפרסמת ...
לפוסט הזה , יכולות להיות המון הקדמות , המון הסברים , הרבה תהיות ... ודווקא בגלל שאני מעריכה  שאין אחד שלא יהיה לו מה להגיד בנדון ...
אז דווקא לפוסט הזה , אני לא כותבת הקדמה ...
מה שכן , אני מדגישה שזאת רק הדעה שלי ...

איך מודדים רמה דתית של מישהו? מי קובע מי יותר ומי פחות?
זה בכלל משהו שאפשר לכמת ?  או  לספור?
מישהו פעם אמר לי שאני לא כל-כך דתית ...
בהתחלה נורא נעלבתי ...
אחר כך חייכתי לעצמי חיוך קטן ...
ובסוף?  בסוף התגלגלתי מצחוק ...
כי כמו שאני רואה את הדברים רק ריבונו של עולם , זה שבוחן כליות ולב ...
רק הוא יכול למדוד ולכמת בסוגיה הזאת ...
כי לריבונו של עולם שלי - לא משנה צבע הכיפה , הוא לא מודד כמה מהשיער נמצא בתוך כיסוי הראש וכמה גלוי ...
לריבונו של עולם שלי - לא משנה הצבע של הבגדים , או האורך של השרוול ...
ריבונו של עולם - פשוט יודע מה יש לכל אחד מאיתנו בפנים ...איך הנשמה שלנו נראית ...
כי זה מה שחשוב - הנשמה .
החיצוניות - זאת רק קליפה ...
מה שחשוב באמת זה איזה מין בני אדם אנחנו ...
איך אנחנו מתנהגים אחד לשני , איך אנחנו מכבדים את זולתינו , איך אנחנו מתייחסים להורינו ...
ריבונו של עולם שלי - יודע להבדיל בין עיקר וטפל .
ריבונו של עולם שלי - הוא לא אל קטנוני , כפי שאנחנו בני האדם לפעמים מנסים להפוך אותו להיות ...
ריבונו של עולם שלי - מודד את הדברים הבאמת חשובים , את העיקר שהוא הפנימיות , ולא הטפל שהוא החיצוניות ...
אנחנו , בני האדם לפעמים מתבלבלים בין עיקר וטפל ...
מזל שריבונו של עולם לא מתבלבל ...

יום שני, 23 בינואר 2012

זה פוסט של אין ברירה ...

אני לא ממש חייבת לכתוב את הפוסט הזה .
אין פה סיפור דרמטי או חוויה ...
אבל בעקבות בעיה שצצה פה ואני לא רואה שהיא נפתרת ...
חשבתי שזה רעיון  בכלל לא רע לכתוב על זה פוסט ...
ואולי זה יעזור אפילו למישהו ...
אז ככה :  כבר שלושה שבועות בערך  אם לא יותר ,  אנשים לא מצליחים לכתוב תגובות בבלוג .
אני יודעת שגם בבלוגים אחרים של בלוגר יש קושי בעניין .
התופעה הזאת , מעצבנת ברמות - כי אני יודעת בוודאות על אנשים ספציפיים שרוצים להגיב ולא הולך לכם ...
הם מבזבזים המון זמן בנסיונות סרק , בסוף הם נורא מתעצבנים ואז שולחים לי מייל ...
מיותר להגיד שגם אותי זה מעצבן ברמות ...
אז לטובת העניין שאלתי שאלה בפורום העזרה של בלוגר , ואז גיליתי שעוד המון אנשים נתקלו בבעיה הזאת .
כשמקליקים על "תגובות"  כדי להוסיף תגובה , המסך נתקע או הופך לבן .
ואם , מרעננים ומצליחים כביכול להגיע למקום של הוספת תגובה , אי אפשר לבחור פרופיל , ואז ברור שלא ניתן להגיב .
בקיצור בעיה ...
אבל בכל זאת יש תשובה בפורום (שזה כבר יפה) ...
הם אומרים שהבעיה היא רק עם אינטרנט אקספלורר ...ואם משתמשים בגוגל כרום , או בפיירפוקס  - אז אין בעיה וניתן להוסיף תגובות .
מיד ניסיתי ...
זה עובד .
אז אם מישהו ממש רוצה להגיב ולא הולך לו - הוא יודע עכשיו מה לעשות ...
עכשיו רק נשאלת השאלה הקטנטנה ...
איך זה שהמהנדסים של גוגל לא מצליחים לתקן את הבעיה כל-כך הרבה זמן ?
רק אני חושבת שאולי זה לא במקרה ?...

יום שבת, 14 בינואר 2012

ושוב יום הולדת ...

לא לי .
לבלוג ...
הוא בן  שלוש  ,
וצריך  להזכיר את זה , כי כשהתחלתי לכתוב  - אחרי הפוסט הראשון , לא חשבתי שיהיה שני ...
והנה עברו להן שלוש  שנים ,
ושנינו  עדיין  כאן .
הוא  לא  השתנה  הרבה  בשנים  שחלפו ...
הוא  נראה  כמעט  אותו  דבר  מבחינה ויזואלית ,  כמעט  כמו  ביום  שהתחלתי  לכתוב ...
ואמרתי  לעצמי  כבר  כמה  פעמים ,  שצריך  לקשט  אותו  קצת , להוסיף לו תמונות  או  דברים שימשכו  את העין ...
ו... אני לא עושה את זה מכל מיני סיבות  .  העיקרית היא  שזה פשוט לא נראה לי כזה חשוב .
אני מתרכזת  בכתיבה .
כשאני מסתכלת  על  הפוסטים שכתבתי  כשמלאו  לו  שנה   ואחר כך שנתיים  ...
בפוסט  הראשון  - כתבתי  מעין סיכום קצר ,  ציינתי את הקוראת מספר אחת  שלי  ...
שהייתה  מתגאה  בכל  פוסט  חדש -  כאילו הוא  רב  המכר  הבא ...
ואם תסתכלו בתגובות לפוסט הזה ... יש שם תגובה  נלהבת שלה לכבוד יום ההולדת  לבלוג , ובקשה / דרישה - לכתוב לעיתים קרובות יותר ...
היא תמיד הגיבה לי .  כתבה מה שבא לה  במילים מתפעלות ... וכמה שניסיתי להסביר לה שכל העולם רואה ,  זה לא עניין אותה ... לא אכפת  היה לה שכל העולם ידע מה היא חושבת עלי ...
ואם אז - זה קצת הביך אותי ...  היום יש לי מזכרות  ענקיות ממנה בבלוג ...
המילים שלה ...
בפוסט  השני ,  כעבור  שנה - הקוראת  מספר  אחת  שלי , כבר לא הייתה  פה ...
והאמת היא  שכתבתי עליה הרבה , אחרי  לכתה . 
היא הרשתה לי .
כמה ימים  לפני שהיא עזבה אותנו , שאלתי אותה אם מותר לי לספר עליה והיא ענתה  שכן .
והבלוג  הזה ...
הרבה ממנו  הוא  בזכותה ...
היא כל-כך שמחה בו  והייתה גאה בו ,
שגם כשלא היו לי אנרגיות כדי לכתוב ...  המשכתי  לכתוב בשבילה .

שלוש  שנים  זה הרבה זמן .
צריך לחגוג לו לבלוג יום הולדת ,
כי גיל שלוש הוא גיל משמעותי ...
כפי שאמרתי לאחייני הקטן  שהגיע לגיל שלוש לפני כשבועיים ...
הרבה  קרה  פה בשלוש שנים  האלה .
אפילו הפתעות  כמו מייל שקיבלתי ממישהו שאני לא מכירה ,  שקרא  את  הפוסט  הזה , התלהב  והציע לעזור  לי ...
אני לא שוכחת  להגיד תודה ליגאל היקר  ,
שאי שם ...  לפני שלוש שנים  הצליח להדביק אותי בהתלהבותו  לבלוגים  וחדשנות ...
אז מזל-טוב  בלוג!
אני מקווה שאמשיך להנות  איתך ...
ואתה  תמשיך  להביא  לרשת  את המחשבות  והתחושות שלי ,
כי כעבור  שלוש שנים - כבר הבנתי 
שהכתיבה  מביאה לי שקט  לנשמה ...