אני רוצה לכתוב על אריאלה ואני לא יודעת איך ...
אני רוצה לכתוב על אריאלה והמילים לא מתחברות לי ...
אני רוצה לכתוב על אריאלה האישה והחברה ...
אני רוצה לכתוב על אריאלה ואני לא יודעת איך ,
כי מה שקרה הוא בלתי נתפס , לא הגיוני וכאילו שהסדר של העולם התבלבל ...
אריאלה ...
עם העיניים הנוצצות , החיוך הנצחי שלא ראיתי אצל אף אחד אחר , חוש ההומור המדהים ...
אריאלה המטופחת , האצילית , תמיד בעקבים גבוהים ...
אריאלה ...
שנראתה בכל רגע ורגע נתון כאילו יצאה ממגזין יוקרתי לאופנה .
אריאלה שהייתה מורה אהובה ומנהלת בית ספר והעמידה דורות של תלמידים .
אריאלה שהייתה גם מרצה .
אריאלה המבריקה , הדעתנית , שעל כל דבר היה לה מה לומר .
אריאלה שכל מה שעשתה - עשתה עם הנשמה .
כל פעם שהיינו נפגשות בסופר או סתם ברחוב , היא הייתה מחייכת אלי את החיוך המיוחד שלה ואומרת: "שלום יפה שלי".
תמיד אותו משפט . כל פעם שנפגשנו . אותן שלוש מילים ...
ונזכרתי בזה בשבועות האחרונים כשהסדר של העולם התבלבל קצת ...
החוויה הכי חזקה שלי ממנה , חזרה אלי בימים האלו ואני לא יודעת אם לצחוק או לבכות כשאני מספרת אותה ...
ומעשה שהיה כך היה :
בקורס האחרון שלי בתואר ראשון קרה לי משהו ממש לא נעים ...נשבעת לכם שזאת לא הייתה אשמתי .
מישהו ביקש ממני עזרה בכתיבת ממ"ן . באוניברסיטה הפתוחה כותבים עבודות במהלך הסימסטר שנקראות : ממני"ם = מטלות מנחה , ובסוף הקורס יש בחינה . לממנ"ים יש אחוז קטן בציון הסופי .
האדם הזה שאני לא אכתוב שום פרט עליו , רק אציין שהיה בעל תפקיד רציני , ביקש עזרה ...
אני - מעולם לא אמרתי לא לבקשת עזרה . אולי זאת טעות ...
עזרתי לו בתום לב .
והוא? הוא לקח את העבודה שלי , העתיק אותה מילה במילה והגיש למרצה ...
אני מזכירה לכם שזה היה הקורס האחרון שלי בתואר ראשון . כבר הייתי מתה לסיים ולהמשיך לתואר שני ...
המרצה מיד קלטה את ההעתקה וקראה לי לשיחת בירור . זאת הייתה חוויה לא נעימה בכלל ..
אני ... שמעולם בחיי לא העתקתי בשיחת בירור על העתקה?!
הסברתי לה בעדינות שזאת לא אני ...
זה לא עניין אותה ... "את נתת לו להעתיק!" . כך נזפה בי .
"אני לא !" ניסיתי להסביר לה שהוא העתיק בלי ידיעתי , מה שהיה אמת לחלוטין , אבל היא לא הקשיבה .
היא נתנה לי ציון נמוך , למרות שהמטלה הייתה מצוינת .
הטעם המר שנשאר לי בפה היה קשה הרבה יותר מהציון הנמוך ...
בסופו של דבר קיבלתי ציון גבוה בבחינה והכל נגמר בשלום , אבל התחושה הקשה מלווה אותי גם היום כשאני נזכרת בסיטואציה .
את הסיפור הזה סיפרתי לאריאלה .
במטבח שלה על כוס קפה .
אריאלה בעצמה הייתה מרצה במכללה .
רציתי אמפתיה , רציתי תמיכה , הסיפור הזה - בזמנו ... הוציא אותי משיווי משקל .
הייתי בטוחה שאריאלה תצדיק אותי ...
והיא ... היא הסתכלה עלי בעיניים הנוצצות שלה ואמרה בלי להסס:
"היא צדקה המרצה שלך! היא הייתה צריכה להוריד לך ציון ! את הטובים אנחנו צריכים להפחיד"...
אני זוכרת את התדהמה שאחזה בי למישמע תשובתה ...
הלו ... את חברה שלי , את אמורה להיות לצידי ...
אבל היא המשיכה נחרצות:"על הרמאים והגנבים אין לנו שליטה , אבל את הטובים והישרים - כמוך , אותם צריך לחנך לא ליפול בפח ".
לא עזרו לי כל ההסברים .
אריאלה הייתה בשלה ...
כי כזאת היא הייתה . זה לא שינה לה מי עמד מולה , אם היא חשבה שהוא טועה , היא אמרה זאת ללא כחל וסרק ...
וזה הרגיז אותי אז , אני מודה .
היום אני חושבת שהיא צדקה ...
לפני כמה שבועות אריאלה הרגישה רע ...
אחרי יומיים של בדיקות בבית חולים , גילו הרופאים קרע באבי העורקים ...
לא היה לה סיכוי ...
אריאלה הייתה בת 57 במותה ...
ואני רוצה לכתוב עליה ולא יודעת איך ...
אני רוצה לכתוב על אריאלה והמילים לא מתחברות לי ...
אני רוצה לכתוב על אריאלה האישה והחברה ...
אני רוצה לכתוב על אריאלה ואני לא יודעת איך ,
כי מה שקרה הוא בלתי נתפס , לא הגיוני וכאילו שהסדר של העולם התבלבל ...
אריאלה ...
עם העיניים הנוצצות , החיוך הנצחי שלא ראיתי אצל אף אחד אחר , חוש ההומור המדהים ...
אריאלה המטופחת , האצילית , תמיד בעקבים גבוהים ...
אריאלה ...
שנראתה בכל רגע ורגע נתון כאילו יצאה ממגזין יוקרתי לאופנה .
אריאלה שהייתה מורה אהובה ומנהלת בית ספר והעמידה דורות של תלמידים .
אריאלה שהייתה גם מרצה .
אריאלה המבריקה , הדעתנית , שעל כל דבר היה לה מה לומר .
אריאלה שכל מה שעשתה - עשתה עם הנשמה .
כל פעם שהיינו נפגשות בסופר או סתם ברחוב , היא הייתה מחייכת אלי את החיוך המיוחד שלה ואומרת: "שלום יפה שלי".
תמיד אותו משפט . כל פעם שנפגשנו . אותן שלוש מילים ...
ונזכרתי בזה בשבועות האחרונים כשהסדר של העולם התבלבל קצת ...
החוויה הכי חזקה שלי ממנה , חזרה אלי בימים האלו ואני לא יודעת אם לצחוק או לבכות כשאני מספרת אותה ...
ומעשה שהיה כך היה :
בקורס האחרון שלי בתואר ראשון קרה לי משהו ממש לא נעים ...נשבעת לכם שזאת לא הייתה אשמתי .
מישהו ביקש ממני עזרה בכתיבת ממ"ן . באוניברסיטה הפתוחה כותבים עבודות במהלך הסימסטר שנקראות : ממני"ם = מטלות מנחה , ובסוף הקורס יש בחינה . לממנ"ים יש אחוז קטן בציון הסופי .
האדם הזה שאני לא אכתוב שום פרט עליו , רק אציין שהיה בעל תפקיד רציני , ביקש עזרה ...
אני - מעולם לא אמרתי לא לבקשת עזרה . אולי זאת טעות ...
עזרתי לו בתום לב .
והוא? הוא לקח את העבודה שלי , העתיק אותה מילה במילה והגיש למרצה ...
אני מזכירה לכם שזה היה הקורס האחרון שלי בתואר ראשון . כבר הייתי מתה לסיים ולהמשיך לתואר שני ...
המרצה מיד קלטה את ההעתקה וקראה לי לשיחת בירור . זאת הייתה חוויה לא נעימה בכלל ..
אני ... שמעולם בחיי לא העתקתי בשיחת בירור על העתקה?!
הסברתי לה בעדינות שזאת לא אני ...
זה לא עניין אותה ... "את נתת לו להעתיק!" . כך נזפה בי .
"אני לא !" ניסיתי להסביר לה שהוא העתיק בלי ידיעתי , מה שהיה אמת לחלוטין , אבל היא לא הקשיבה .
היא נתנה לי ציון נמוך , למרות שהמטלה הייתה מצוינת .
הטעם המר שנשאר לי בפה היה קשה הרבה יותר מהציון הנמוך ...
בסופו של דבר קיבלתי ציון גבוה בבחינה והכל נגמר בשלום , אבל התחושה הקשה מלווה אותי גם היום כשאני נזכרת בסיטואציה .
את הסיפור הזה סיפרתי לאריאלה .
במטבח שלה על כוס קפה .
אריאלה בעצמה הייתה מרצה במכללה .
רציתי אמפתיה , רציתי תמיכה , הסיפור הזה - בזמנו ... הוציא אותי משיווי משקל .
הייתי בטוחה שאריאלה תצדיק אותי ...
והיא ... היא הסתכלה עלי בעיניים הנוצצות שלה ואמרה בלי להסס:
"היא צדקה המרצה שלך! היא הייתה צריכה להוריד לך ציון ! את הטובים אנחנו צריכים להפחיד"...
אני זוכרת את התדהמה שאחזה בי למישמע תשובתה ...
הלו ... את חברה שלי , את אמורה להיות לצידי ...
אבל היא המשיכה נחרצות:"על הרמאים והגנבים אין לנו שליטה , אבל את הטובים והישרים - כמוך , אותם צריך לחנך לא ליפול בפח ".
לא עזרו לי כל ההסברים .
אריאלה הייתה בשלה ...
כי כזאת היא הייתה . זה לא שינה לה מי עמד מולה , אם היא חשבה שהוא טועה , היא אמרה זאת ללא כחל וסרק ...
וזה הרגיז אותי אז , אני מודה .
היום אני חושבת שהיא צדקה ...
לפני כמה שבועות אריאלה הרגישה רע ...
אחרי יומיים של בדיקות בבית חולים , גילו הרופאים קרע באבי העורקים ...
לא היה לה סיכוי ...
אריאלה הייתה בת 57 במותה ...
ואני רוצה לכתוב עליה ולא יודעת איך ...
התמונה התפרסמה במקור בשבועון :"מה נשמע" בקרית מלאכי
אני לא מסכימה עם זה שצריך להעניש את הטובים. את פעלת בתום לב, הוא ניצל לרעה את המוכנות שלך לעזור, וזה כשלעצמו כבר נזק.
השבמחקמה שהמרצה עשתה זה להוסיף עונש על עונש.
אני מצטערת בקשר לחברה שלך, זה עצוב.
תודה רבה יונית ! את מותק .
מחקלא סיפרתי את כל הפרטים זה היה הרבה יותר נורא ממה שתיארתי ...
אריאלה הייתה אישה מדהימה .
זה מאוד מאוד עצוב ...
מצטער על חברתך... :(
השבמחקתודה נדב .
מחקאיזו טרגדיה, אישה כל כך צעירה. אני לא שמעתי אף פעם על דבר כזה, זה נורא מפחיד.
השבמחקאת יודעת כבר מה זה אבל לצערי, אבל בכל זאת,
כל עוד אדם חי בזכרונות הוא ממשיך לחיות בלב וזה חשוב.
אני גם לא חושבת שהיה צריך להעניש אותך. אולי המרצה ההיא לא לגמרי האמינה לך ולכן הורידה לך ציון ולא בגלל הטיעון שאריאלה אמרה לך.
טרגדיה נוראית . פשוט אין לתאר .
מחקיום אחד יש ... ולמחרת אין יותר ...
פשוט נורא ! אני בכלל לא קולטת שהיא לא פה ...
המרצה ההיא , הייתה מכשפה . רווקה מבוגרת , לא סבלה נשים צעירות ואני לא סתם אומרת ... היא התנהגה אלי נורא - לא הכל כתבתי בפוסט כי זה לא העניין פה , רציתי לספר על אריאלה .
ואני ממש אמרתי אמת גם אם היא לא האמינה ...
עצוב מאוד, הכתיבה שלך מיוחדת ומלאת רגש
השבמחקתודה רבה .
מחקשרה, זכית בחברה טובה, עצוב לקרא ועצוב להגיב . האכזבות של החיים כל כך לא צפויות ובועטות בנו במקומות הכי כואבים. שנתבשר בבשורות טובות.
השבמחקריקי יקרה , את מאוד צודקת . אף אחד לא יודע מה יזמן לו ריבונו של עולם . וזה מאוד עצוב הסיפור הזה . אני מאוד התלבטתי אם לשתף , אבל זה היה חזק ממני .
השבמחקשיקרו רק דברים טובים .