געגוע הוא רגש .
רגש מכאיב .
הוא מתחיל כמו קושי בנשימה ... מתגבר ומתגבר , לעיתים עד כדי מחנק ...
געגוע הוא כאב רגשי ,
וכשאני נתקפת לפעמים בתופעה הזאת ... יש שתי דרכים לנסות ולצלוח אותה בשלום ...
האחת , כפי שהמליץ לי אחי חובב הספורט - היא לנעול נעלי התעמלות ולצאת להליכה נמרצת ,
עד שהכאבים בשרירים יאפילו על הכאבים בנשמה ...
הדרך השניה היא לכתוב ...
לשפוך את הנשמה על הנייר ...
עד שהנשימות הופכות קלות יותר ...
כמו שאתם מבינים אני בוחרת בדרך השניה ...
כבר כתבתי על סבא שלי כאן ...
אבל יש עוד כל-כך הרבה סיפורים עליו ...
אני עדיין מתגעגעת אליו אז אני ממשיכה לכתוב ...
אני חוזרת אל גרוייץ הרחוקה והקרה בפולין של לפני מלחמת העולם השניה ...
1927 - אריה הקטן כבר בן שמונה .
"לייבלה" , כך קוראים לו כולם .
כל בוקר הוא משכים קום והולך ל - "חדר" .
ה"חדר" שבו הוא לומד עם עוד הרבה ילדים , נמצא בבנין המרוחק רק מעט מביתו .
הילדים מצטופפים אחד ליד השני ומקשיבים לרב הזקן והמחמיר ...
אוי ואבוי לו לילד שיתפס מפריע ...
לרב - יש סרגל מעץ , המונח על השולחן לידו והוא מכה בחוזקה על כף ידו של האומלל הקטן שניתפס בקלקלתו ...
לייבלה אינו אוהב את ה"חדר" ...
צפוף לו ומחניק ...
הוא מעדיף את היער , את השדות הירוקים ו... את הנפחיה הגדולה של הנפח הפולני ...
לייבלה אוהב את החום שיש בנפחיה ,
את הכלים הכבדים , הפטיש , האש , הברזלים .
לעת עתה מותר לו רק להתבונן בהם מרחוק ולחלום ...
בשעה עשר בבוקר , הרב מפסיק את השיעור .
הוא בוחר שני ילדים , אשר נשלחים למטבח להביא כד גדול של חלב ושק לחמניות טריות ...
כל ילד מקבל כוס חלב ולחמניה .
התורנים , אלו שהביאו את האוכל מקבלים כבונוס שתי לחמניות כל אחד .
הסיפור הזה - התרחש בבוקר קר במיוחד ...
הרבי בחר את ליייבלה הקטן ואת חברו יאצק , שילכו להביא את כד החלב הכבד ושק הלחמניות ...
כשהילדים חוזרים מתנשפים ופניהם אדומות ממאמץ - מחלק הרב את הלחמניות ...
לייבלה מחכה בשקט בתורו .
אך אבוי ... הוא מקבל רק מנת לחם אחת ...
הילד הצעיר , בן השמונה , מסתכל על הרב ואומר בקול צלול וללא חשש :
"רבי , יש לך טעות ! מגיעות לי שתי לחמניות , אני סחבתי את החלב"...
הרב מסתכל בזעם על הילד שהעז לומר לו כי טעה ו...סוטר לו בחוזקה על פניו .
לייבלה ההמום מתעשת , הוא מחזיר לרב מבט זועם ... זעם של ילד בן שמונה ...
הוא מאגרף את כף ידו הקטנה ...
ומחזיר לרב מכה , בלי לחשוב פעמיים ...
ברגע שכף ידו צונחת לצדי גופו , הוא מבין שכדאי לו לברוח משם מהר ...
הוא פשוט נמלט על נפשו ...
הרב צועק בזעם , הילדים צורחים ... מהומת אלוהים ב"חדר" ...
ואז לפי הוראת הרב ... כל הילדים מצווים לרדוף אחרי לייבלה ולהביאו בחזרה ...
אבל הוא , קל רגליים וזריז ... כבר מזמן נעלם והסתתר באחת הסימטאות ...
לייבלה שגדל להיות סבא שלי וכבר מגיל שמונה אמר מה שהוא חושב , בכל מקום ולכל אחד ...
ולא היה אכפת לו אם הוא פוגע במישהו ...
לייבלה התחבא עד הלילה . עד שהיה בטוח שהמחפשים אחריו התייאשו ...
בלילה כשחזר לביתו , אמו - שהסיפור הדרמטי כבר הגיע לאוזניה כעסה עליו מאוד ...
"איך אתה מרים יד על הרב?"...
"אבל אמא , הוא נתן לי רק לחמניה אחת ... ואני סחבתי את הכד , אמא הגיע לי שתיים ואני הייתי רעב "...
"זה לא משנה " התעקשה אמו . "לא מרימים יד על הרב!" ...
ובכל זאת ... בסתר ליבה נכמרו רחמיה על בנה .
שהרי היו אלו ימים של עוני גדול , והרבה פעמים הילדים היו רעבים ...
לייבלה לא הסכים לחזור ל"חדר" .
הוא ידע שהוא צפוי לקבל מכות , וגם ככה הוא היה בין התלמידים המבריקים וכבר השתעמם שם ...
אחרי מספר ויכוחים , אמו נכנעה .
"אני רוצה לנפחיה" אמר לה לייבלה .
זאת הייתה תקופה קשה וילדים צעירים עזרו למשפחתם בפרנסה .
אמו של לייבלה התחננה לנפח הפולני שיקח את בנה לנסיון .
הוא - שראה את הילד בן השמונה , היסס קצת - אך לאחר שבחן אותו - קיבל אותו כשוליה .
לייבלה הקטן בן השמונה מצא את אושרו בן הפטיש והסדן בנפחיה - בפולניה הרחוקה ...
לייבלה שגדל להיות סבא שלי , הנפח המיתולוגי באזור גבעת עדה והסביבה ,
והנפחיה שלו הייתה אבן שואבת לכל המי ומי באזור ...
כמו מועדון פופולרי , בתקופה שבה לא היו כל-כך מועדונים ...
כמה אהבתי להסתכל עליו כשעבד בנפחיה ליד האש ...
לראות אותו , בן שמונים מלהטט בפטיש הכבד , משהו שגברים אשר היו צעירים ממנו בשנים רבות לא יכלו לעשות ...
כי בין הפטיש והסדן , סבא שלי גם בגיל שמונה וגם בגיל שמונים , היה מאושר ...
רגש מכאיב .
הוא מתחיל כמו קושי בנשימה ... מתגבר ומתגבר , לעיתים עד כדי מחנק ...
געגוע הוא כאב רגשי ,
וכשאני נתקפת לפעמים בתופעה הזאת ... יש שתי דרכים לנסות ולצלוח אותה בשלום ...
האחת , כפי שהמליץ לי אחי חובב הספורט - היא לנעול נעלי התעמלות ולצאת להליכה נמרצת ,
עד שהכאבים בשרירים יאפילו על הכאבים בנשמה ...
הדרך השניה היא לכתוב ...
לשפוך את הנשמה על הנייר ...
עד שהנשימות הופכות קלות יותר ...
כמו שאתם מבינים אני בוחרת בדרך השניה ...
כבר כתבתי על סבא שלי כאן ...
אבל יש עוד כל-כך הרבה סיפורים עליו ...
אני עדיין מתגעגעת אליו אז אני ממשיכה לכתוב ...
אני חוזרת אל גרוייץ הרחוקה והקרה בפולין של לפני מלחמת העולם השניה ...
1927 - אריה הקטן כבר בן שמונה .
"לייבלה" , כך קוראים לו כולם .
כל בוקר הוא משכים קום והולך ל - "חדר" .
ה"חדר" שבו הוא לומד עם עוד הרבה ילדים , נמצא בבנין המרוחק רק מעט מביתו .
הילדים מצטופפים אחד ליד השני ומקשיבים לרב הזקן והמחמיר ...
אוי ואבוי לו לילד שיתפס מפריע ...
לרב - יש סרגל מעץ , המונח על השולחן לידו והוא מכה בחוזקה על כף ידו של האומלל הקטן שניתפס בקלקלתו ...
לייבלה אינו אוהב את ה"חדר" ...
צפוף לו ומחניק ...
הוא מעדיף את היער , את השדות הירוקים ו... את הנפחיה הגדולה של הנפח הפולני ...
לייבלה אוהב את החום שיש בנפחיה ,
את הכלים הכבדים , הפטיש , האש , הברזלים .
לעת עתה מותר לו רק להתבונן בהם מרחוק ולחלום ...
בשעה עשר בבוקר , הרב מפסיק את השיעור .
הוא בוחר שני ילדים , אשר נשלחים למטבח להביא כד גדול של חלב ושק לחמניות טריות ...
כל ילד מקבל כוס חלב ולחמניה .
התורנים , אלו שהביאו את האוכל מקבלים כבונוס שתי לחמניות כל אחד .
הסיפור הזה - התרחש בבוקר קר במיוחד ...
הרבי בחר את ליייבלה הקטן ואת חברו יאצק , שילכו להביא את כד החלב הכבד ושק הלחמניות ...
כשהילדים חוזרים מתנשפים ופניהם אדומות ממאמץ - מחלק הרב את הלחמניות ...
לייבלה מחכה בשקט בתורו .
אך אבוי ... הוא מקבל רק מנת לחם אחת ...
הילד הצעיר , בן השמונה , מסתכל על הרב ואומר בקול צלול וללא חשש :
"רבי , יש לך טעות ! מגיעות לי שתי לחמניות , אני סחבתי את החלב"...
הרב מסתכל בזעם על הילד שהעז לומר לו כי טעה ו...סוטר לו בחוזקה על פניו .
לייבלה ההמום מתעשת , הוא מחזיר לרב מבט זועם ... זעם של ילד בן שמונה ...
הוא מאגרף את כף ידו הקטנה ...
ומחזיר לרב מכה , בלי לחשוב פעמיים ...
ברגע שכף ידו צונחת לצדי גופו , הוא מבין שכדאי לו לברוח משם מהר ...
הוא פשוט נמלט על נפשו ...
הרב צועק בזעם , הילדים צורחים ... מהומת אלוהים ב"חדר" ...
ואז לפי הוראת הרב ... כל הילדים מצווים לרדוף אחרי לייבלה ולהביאו בחזרה ...
אבל הוא , קל רגליים וזריז ... כבר מזמן נעלם והסתתר באחת הסימטאות ...
לייבלה שגדל להיות סבא שלי וכבר מגיל שמונה אמר מה שהוא חושב , בכל מקום ולכל אחד ...
ולא היה אכפת לו אם הוא פוגע במישהו ...
לייבלה התחבא עד הלילה . עד שהיה בטוח שהמחפשים אחריו התייאשו ...
בלילה כשחזר לביתו , אמו - שהסיפור הדרמטי כבר הגיע לאוזניה כעסה עליו מאוד ...
"איך אתה מרים יד על הרב?"...
"אבל אמא , הוא נתן לי רק לחמניה אחת ... ואני סחבתי את הכד , אמא הגיע לי שתיים ואני הייתי רעב "...
"זה לא משנה " התעקשה אמו . "לא מרימים יד על הרב!" ...
ובכל זאת ... בסתר ליבה נכמרו רחמיה על בנה .
שהרי היו אלו ימים של עוני גדול , והרבה פעמים הילדים היו רעבים ...
לייבלה לא הסכים לחזור ל"חדר" .
הוא ידע שהוא צפוי לקבל מכות , וגם ככה הוא היה בין התלמידים המבריקים וכבר השתעמם שם ...
אחרי מספר ויכוחים , אמו נכנעה .
"אני רוצה לנפחיה" אמר לה לייבלה .
זאת הייתה תקופה קשה וילדים צעירים עזרו למשפחתם בפרנסה .
אמו של לייבלה התחננה לנפח הפולני שיקח את בנה לנסיון .
הוא - שראה את הילד בן השמונה , היסס קצת - אך לאחר שבחן אותו - קיבל אותו כשוליה .
לייבלה הקטן בן השמונה מצא את אושרו בן הפטיש והסדן בנפחיה - בפולניה הרחוקה ...
לייבלה שגדל להיות סבא שלי , הנפח המיתולוגי באזור גבעת עדה והסביבה ,
והנפחיה שלו הייתה אבן שואבת לכל המי ומי באזור ...
כמו מועדון פופולרי , בתקופה שבה לא היו כל-כך מועדונים ...
כמה אהבתי להסתכל עליו כשעבד בנפחיה ליד האש ...
לראות אותו , בן שמונים מלהטט בפטיש הכבד , משהו שגברים אשר היו צעירים ממנו בשנים רבות לא יכלו לעשות ...
כי בין הפטיש והסדן , סבא שלי גם בגיל שמונה וגם בגיל שמונים , היה מאושר ...
הסיפור היפה על סבא שלך הזכיר לי פולקה של יוזף שטראוס, אח של יוהן שטראוס הבן.
השבמחקhttp://www.youtube.com/watch?v=fVS6vwf8cGM
יונית יקרה ,
מחקהתרגשתי מאוד מהקטע המוסיקלי .
יפהפה ומקסים !
תודה רבה רבה !
הפטיש והסדן גרמו לי ממש לדפיקות לב ...
אם כי אצל סבא שלי בנפחיה ... הסדן היה ענק וגם הפטישים ...
אני כל פעם מתפעלת מחדש מהידע הנרחב שלך !
כמה פעמים שמעתי את הסיפור הזה בחי.. :)
השבמחקאת כותבת מדהים,אמא אהובה שלי!! מדהים.
קטנה שלי ,
מחקשמענו את הסיפור הזה שבעים אלף פעם ... וכל פעם הוא השתמש באותן מילים , ותמיד כשהוא הגיע לקטע שהרב הרביץ לו - הוא היה מתעצבן כאילו זה קרה אתמול ולא לפני שבעים שנה ...
איזה איש הוא היה , אה???
SHOKO - not Milk!!!!!!!!
השבמחקטוב לא נתווכח .
מחקבזיכרון שלי זה חלב , בזיכרון שלך זה שוקו ...
זה לא האישייו העיקרי של הסיפור :-) ...
by the way - It wasn't just a simple hit. It was a Punch in the face! and for those who know my grandfather - even though he was 10 years old, it was like a train hits you. Im surprise that the Rebi (With all do respect....( could talk after that.....
השבמחקטוב ... נכון .
מחקהייתי עדינה :-) , לא רציתי לספר בדיוק בדיוק במילים של סבא את אופן שבו הוא החזיר לרב :-)...
טוב שאתה דואג שכל העולם ידע :-) ...
אני כה אוהב ומרותק לכתיבה שלך וגם הפעם לא אכזבת כלל ונדמה שאת מומחית בפריטה על נימי הרגש. אני מקנא בך שאת מתגעגעת לסבא, זו זכות גדולה, לא כולם זוכים לה (אני לא זכיתי).
השבמחקאביחי היקר ,
מחקאיזה כייף שככה אתה חושב :-) .
אני מאוד שמחה שאתה קורא ומגיב .
זה באמת זכות וכייף גדול כשיש סבא וסבתא . זה עצוב שלא היה לך . אני גדלתי לא רחוק מהבית של סבי וסבתי וכל-כך הרבה חוויות טובות יש לי . סבא שלי היה מיוחד לטוב ולרע . אנשים לא האמינו שהוא ימות פעם
:-), הוא היה כמו הרקולס כזה ...
בכלל , כל סיפור החיים של הדור הזה הוא סיפור של סבל ותלאות . היו לו חיים סוערים , ועוד לא סיפרתי כלום ...
שרה, קראתי והתרשמתי, אשמח אם תשתפי גם את הקוראים שלנו בטור אישי משלך. שמיל - עורך "מה נשמע" בקרית מלאכי
השבמחקהי שמיל :-)
מחקאיזה יופי שקראת!
אני אשלח לך משהו במייל :-) .
היי, שלחי תמונה שלך לטור וכיצד להציג אותך. ביי
מחקשלחתי לך לפני שעה ...
השבמחק