"וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך"... (שמות יג' כא')

יורים עלינו .
מהבוקר .
האמת היא שיורים כבר מאתמול ...
אש אמיתית .
אנחנו במלחמה .
לא כמו שקוראים בספרים או רואים  בסרטים .
מלחמה אמיתית ... עם רעש של מלחמה ופחד של מלחמה ונפגעים ...
התעוררנו לבוקר קשה במיוחד .
זה התחיל אתמול , אחרי חיסולו של אחמד ג'עברי הנודע לשמצה .
לא הזלתי עליו דמעות , אבל ידעתי שעוד רגע  נתחיל לשלם מחיר .
ברור שצה"ל  נהג כשורה .
הרי אי אפשר להפקיר אלפי תושבים לגחמות החמאס ...
אבל זה פחד נוראי .
אנחנו שומעים את היירוטים כאילו הם בתוך החצר שלנו .
כל הבית רועד ...  וגם אני קצת האמת ...
אני אימא , אנחנו דואגות לאפרוחים שלנו ...
"בואו ניסע לסבא" ...  אני אומרת להן ...
והקטנה מסתכלת עלי בתדהמה ...
"אנחנו לא בורחים!"... היא אומרת בביטחון עצמי נחרץ של בת 19 ...
"לא נברח" , אני עונה לה .
"רק נתרחק  קצת"...
היא לא משתכנעת .
"אמרו שאסור להתרחק מהמרחבים המוגנים , מסוכן לנסוע" ... היא מסבירה לי לאט ...
האזעקות  לא מפסיקות ...
אנחנו נכנסים ויוצאים  מהמרחב המוגן ...
אני מודה שאני פוחדת .
סומכת על צה"ל , אבל פוחדת ...
כל היום אנחנו מחוברים לחדשות .
רואים בטלביזיה שיש צבע אדום באשקלון -
ושומעים את האזעקות מרחוק ...
אנחנו שומעים  את האזעקות שלנו , גם את האזעקות מאשקלון , וגם מאשדוד ...
אנחנו איפשהו  במרכז של הקטסטרופה הזאת ...
כל קול שמזכיר צליל של אזעקה , מקפיץ אותי ...
פעם לא הייתי כזאת ...  אולי זה הגיל ...
החברים מתקשרים , מודאגים , מזמינים אותנו אליהם ...
המצב מדאיג ...
נשאר לנו רק לקוות שזה יגמר מהר ועם כמה שפחות נפגעים ...
אולי מישהו יכול להגיד לי ,
מתי כבר נחיה פה בשקט???