"מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים"

כשהייתי נערה, הייתי קוראת כל ספר על השואה , שרק יצא לאור .
מין תחושת מחויבות כזאת .
שאסור לשכוח, שחייבים לזכור , שמוכרחים לקרא .
כשהפכתי לאם , פתאום לא יכולתי יותר ...
כל ספר שקראתי – דמיינתי את המשפחה שלי .
כל סיפור שהיו מעורבים בו ילדים –דמיינתי את הילדה שלי .
התחלתי לשאול את עצמי , איך אני הייתי נוהגת במצבים הבלתי יאמנו אשר קראתי עליהם .
חווית הקריאה על השואה – הפכה קשה מנשוא .
זה כאב מדי...
מאז , עברו הרבה שנים . אבל קריאת ספרים בנושא , עדיין קשה לי , אם כי לא באופן מוחלט כמו שקרה כשהייתי אם צעירה ...
מדי פעם כשמגיע לידיי ספר שמספר על תקופת מלחמת העולם השנייה , מנקודת מבט קצת אחרת ולאו דווקא מנקודת המבט היהודית - אני ממהרת לקרא .

כזה הוא הספר: " מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים" , מאת: מרי אן שייפר ואנני בארוז .

גרנזי הוא אי שנמצא בתעלת למאנש , בין אנגליה לצרפת .
אני מודה שעד שלא קראתי את הספר – לא ידעתי שקיים מקום שכזה , ואחרי שקראתי , מתחשק לי מאוד לנסוע לשם ...
הסיפור מתרחש בחלקו בלונדון ובחלקו באי גרנזי .
הסופרת מביאה את סיפורם של אנשי האי המופלא הזה ,בתקופת מלחמת העולם השנייה . היא עושה זאת בדרך מלאת הומור , למרות שהיא מספרת גם על סבל, מחסור ורעב .
 

סיפורינו מתחיל בשנת 1946 - לאחר שהמלחמה הסתיימה , כאשר סופרת צעירה ומוכשרת בשם ג'ולייט מקבלת מכתב מאיש צעיר , תושב גרנזי - אשר מצא את כתובתה רשומה בתוך הספר שקרא.

הוא מבקש ממנה למצוא ולשלוח לו את הביוגרפיה של הסופר .
בה בעת הוא מספר לה על מועדון ספרותי שהוא וחבריו הקימו , מועדון אשר נוצר בהברקה של רגע - כדי להגן על חבריו ממעצר הגרמנים .
המועדון הזה עזר לכל חבריו להתמודד עם קשיי היום יום בזמן שהגרמנים שלטו באי , משנת 1940 ועד לסיום המלחמה .
ג'ולייט מסתקרנת למקרא מכתבו של הבחור ועונה לו במכתב משלה ...
היא מבקשת לדעת עוד פרטים על המועדון ועל תושבי האי .
הבחור דואג שעוד אנשים מהאי יכתבו לג'ולייט מכתבים ויספרו לה את נקודת מבטם על חייהם בשנות המלחמה , ועל חברותם במועדון הספרותי ...
תוך כדי חליפת המכתבים מתוודעת ג'ולייט לתושבי האי ולחייהם .
לאליזבט המקסימה שאף פעם לא הולכת בתלם ,לדאוסי השקט והרציני , לקיט – בתה של אליזבט שאביה הוא חייל גרמני , לאמיליה המבוגרת שבחברה שכולם סומכים עליה ...
ואז ... מגיע הרגע בו ג'ולייט מחליטה לנסוע לאי גרנזי ולראות הכול במו עיניה ...
הספר כתוב כולו בצורת מכתבים , והוא מתאר באותנטיות כמעט את החיים של תושבי גרנזי  בין השנים :1940 – 1945.
הסיפור מסופר כל פעם דרך עיניים של אדם אחר .
פעמים אותה סיטואציה מסופרת דרך עיני שני אנשים שונים , היא יכולה להיות מצחיקה עד דמעות , או לחילופין עצובה עד כאב ...
ספר עוצר נשימה על תקופה חשוכה בחיי האנושות , כתוב טוב , מרגש ומצחיק .

רוצו לקרא!

ילדה לתפארת מדינת ישראל ...

יש  ילדים  שנולדים  עם  אופי .  כזאת  היא הקטנה שלי .
מהיום שנולדה היא יודעת בדיוק מה היא רוצה ...
גם כשהייתה ממש קטנה ורצונות שתינו התנגשו , היא לא ויתרה  ובעקשנות  חסרת  פשרות השיגה  את כל מבוקשה ...
כבר כתבתי  עליה : כאן  ...  (ויש כאלו שלא הבינו את הבדיחה שהסתתרה בתוך המילים , אבל כאמור אסור לי להסביר) ...
וגם כתבתי על הפרויקט  שיזמה ...
אני רוצה לחזור לפרויקט הזה , כיוון שעברו שנתיים מאז כתבתי , מאז שהפרויקט התחיל לפעול , וקרו דברים בינתיים ...

הקטנה שלי , שבעצם היא כבר לא כל-כך קטנה .... הייתה לפני שנתיים בסיור בהר הרצל  ושם היא נוכחה  לדעת שיש חללים מתש"ח שלא נשאר מי שיזכור אותם , לא נשאר מי שיעלה לקברם ...
בתום  השואה עם סיום מלחמת העולם השניה  - הגיעו ארצה ניצולי שואה , נצר אחרון למשפחתם .
הם איבדו את כל מה שהיה להם בחייהם הקודמים , במזרח אירופה ובאו לארץ חדשה  להתחיל הכל מחדש ...
רבים מהם התגייסו מיד כדי להילחם על המדינה שבדרך .
חלקם  נהרגו . 
לא נשאר איש מבני משפחתם שיעשה אזכרה ביום נפילתם .
הילדה שלי הבינה לתדהמתה שיכול להיות שיש אנשים  אשר נפלו למען המולדת ושנים רבות איש לא עולה לקיברם ...
אמנם  הם רשומים באתר ההנצחה של צה"ל ומדינת  ישראל  מזכירה את כל חלליה ביום הזיכרון ,  אבל אזכרה אישית , ביום הפטירה ממש ... לזה הם לא זוכים ...

שיר  שלי - החליטה לעשות מעשה.  עצם הרעיון שאף אחד לא זוכר , זיעזע אותה . היא התחילה לאסוף  את שמות כל חללי תש"ח  אך משהבינה שמדובר על אלפים  רבים -  החליטה להתמקד בחללי  "נצר אחרון" .   אותם ניצולי שואה , אשר הגיעו ארצה בודדים  ונהרגו על הגנת המולדת .
היא הכינה רשימה מסודרת  של שמם , מקום קבורתם  ותאריך הפטירה שלהם .
ברגע  שהיה לה קלסר מסודר עם כל השמות (יש כמעט 300 ) ,
היא החלה לגייס את  חבריה וחברותיה  לענין .
הרעיון פשוט :  כל מי שמוכן להתנדב ולאמץ חלל - עושה משהו  לכבודו ביום הפטירה .
אפשר  להדליק נר נשמה , אפשר לעלות לקבר  להתיחד עם זיכרו,  אפשר  להגיד פרק תהילים לעילוי נשמתו  .
כל מתנדב  כפי  הבנתו .
העיקר  שנזכור ...
המהדרין  (והיו כאלה)  אירגנו מניין  ועשו אזכרה לחלל "שלהם" בבית  העלמין .
מישהי  הדפיסה  מאתר  "יזכור"  את דף  המידע  על  החייל שלה ,  והניחה כמה עותקים על המצבה שלו , כדי שאנשים שעוברים שם יוכלו לקרא קצת על תולדות חייו .
יש מישהי שמלמדת שיעור שבועי לעילוי נשמת החייל שלה .
יש כמה סיפורים מרגשים על מספר  חללי נצר אחרון , שפעם ראשונה אחרי  עשרות שנים , עשו להם אזכרה בבית העלמין .

הילדה  מאוד  מסורה לענין . היא מסתובבת דרך  קבע  עם  הקלסר ,  כך שאם מתקשר אליה מישהו  , היא מיד יכולה למסור לו שם של חייל , תאריך נפילה  ומקום קבורה ...
אבל , עדיין חסרים מתנדבים .
שיר אומרת שיכול להיות שאנשים פוחדים להתנדב , מכיוון שהם חוששים שזה יחייב אותם מדי ...
אבל בעצם  זה לא דורש מהמתנדב הרבה ...
אפשר לעשות גם משהו קטן ,  העיקר לזכור .

הסיפור על העניין הזה התגלגל ואיכשהו הגיע לכתבת "עולם קטן"  ,  אחד העלונים של שבת .
ביום שישי לפני שבועיים , בגליון של ליל הסדר  היא פרסמה כתבה על הפרויקט של שיר -  תחת הכותרת :"אמץ חלל" .
ממוצאי שבת הנייד של שיר לא מפסיק לצלצל ...  הרבה אנשים רוצים לקחת חלק  בפרויקט ...
אנשים מתקשרים ומספרים לה סיפורים אישיים בנושא הנצחה ,חלק רוצים להביע התפעלות ולתמוך ,
ויש כאלו שאף מתייעצים איתה איך לקיים את טקס  יום הזיכרון .  בגלל שהיא כל-כך מסורה לנושא  היא צברה גם ידע לא מועט בענייני הנצחה ...

אבל  כמו שכבר כתבתי ,  עדיין חסרים מתנדבים .
מי שרוצה לקחת חלק  מוזמן  לשלוח לשיר מייל , לכתובת :  shircohen22@walla.com

                                                 תמונה מאחת  האזכרות

קשישות חסרות מנוח ...

לפני תקופה קצרה סערה התקשורת בעניין שלטי חוצות מסוימים שנתלו לאורך כבישים ראשיים .
מסתבר ששלטים אילו עוררו את זעמם של אוכלוסיות מסוימות .
אינני נכנסת לויכוח ואינני מביעה דעה , רק ש...חשבתי לעצמי , למה לא לתלות  שלטי חוצות עם משהו שיהיה קונצנזוס לכולם??
ולהלן הקונצנזוס ...(לדעתי כמובן) :
שמעתם על פרויקט : "והדרת"?
למען מי שעדיין לא שמע זהו פרוייקט צעיר , בן שלוש שנים שהגו שתי נשים צעירות .
פרוייקט של שירות לאומי .
בנות (וגם בנים) מגיעים למרכזי יום של קשישים וגם לבתיהם ומארחים להם לחברה .
הם לא עושים עבודה סיעודית - הם פשוט נמצאים שם - בשביל הקשישים .
בכורתי , שכבר כתבתי עליה כאן - בחרה לתרום את תרומתה למדינה בפרויקט זה .
פעמיים בשבוע בשעות הבוקר היא מבלה במתנ"ס "תקוותינו"  באשקלון , שם היא משתתפת בפעילויות עם הקשישים והקשישות אשר מגיעים למתנ"ס .
שם היא משחקת הרבה דומינו עם מ' ועם ע' ...
ע' - הוא האלוף הבלתי מוכתר של המתנ"ס , בדומינו ...
מתייחס למשחק ברצינות , רושם את הניקוד של כל אחד מהשחקנים , וכשהוא מפסיד ... אוי ואבוי ...
לילדתי יש שש קשישות , אליהן היא מגיעה פעמיים בשבוע לשעתיים - לכל אחת .
עם פ' - היא עושה קניות . לפעמים הן מבשלות ביחד .
עם ס' - היא מתאמנת בקריאה .
ס' - לומדת לקרא במועדון אליו היא הולכת , ועם ילדתי היא עושה שיעורי בית .
"היא מאוד חכמה " , מספרת לי , ילדתי  "יש לה קליטה מהירה והיא קוראת כבר כמעט שוטף" .
ש' - מספרת סיפורים על ילדותה וחייה הקשים ...
והילדה שלי מקשיבה .
אבל ג' ...
את ג' - ילדתי אוהבת במיוחד .
היא נקשרה אליה מהרגע הראשון בו נכנסה אל ביתה .
ג' - היא קשישה ניצולת שואה . בעלה נפטר לפני כשנה ומאז היא מאוד בודדה .
שני בניה , מקפידים לבקרה לעיתים תכופות אבל היא - כך סיפרה לבתי , מתגעגעת לאיש לו הייתה נשואה 60 שנה .
ג' - מספרת לילדה שלי סיפורים על נעוריה בזמן המלחמה .
על החיים הנוראים באושוויץ .
הילדה שלי שיצאה למסע לפולין לפני כשנתיים , הייתה במקומות אותם מזכירה ג' ... יש להן בהחלט נושאים לשיחה .
בשבוע שעבר הביאה ילדתי פרחים לג' ...
והיא - שמה אותם באגרטל גדול ואמרה לילדונת הזאת בת ה - 18: " תודה שאת חושבת עלי "...
וכשבנה הגיעה לבקרה , היא אמרה לו : "תראה מה תמר הביאה לי , היא דואגת לי, היא חושבת עלי"...

אני התאהבתי בג' - רק מהסיפורים של הילדה שלי .
ובכל פעם שהילדה הזו - מספרת לי על "הקשישות שלה" , בעיניים נוצצות ובאהבה גדולה ...
אז אני חושבת לעצמי :
הנערות הצעירות הללו , ביחד עם הקשישות שלהן - על שלטי חוצות ...
זה לא קונצנזוס???