אומרים שהחוויות שלנו בילדות מעצבות אותנו כאנשים בוגרים .
יכול להיות שזה נכון , אבל מה שבטוח שהמחשבה הזאת מלווה אותי כבר כמה ימים .
חודש הקריאה והספרות הסתיים .
אם לומר את האמת אני מותשת . אני בטוחה שככה מרגישים ומרגישות מרבית מנהלי ומנהלות הספריות .
זה לא רק הארגון , הדאגה לכל הפרטים הקטנים , החשש שמא אני אשכח משהו ... התקלות שתמיד קורות , אלה שאינן תלויות בי ... (סופר חולה למשל ... שאני נאלצת לדחות את המפגש איתו , להודיע לכולם ...וכדומה )...
זה גם הקהל שאת רובו הגדול אני מאוד מחבבת ... אבל לפעמים איננו קשוב להוראות ... (בבקשה לא להביא תינוקות ... בבקשה לא להכניס עגלות תינוק לספריה , כי אין מקום ... וכדומה) ...
הייתי צריכה הרבה פעמים לנשום עמוק במהלך החודש הזה ...
הייתי צריכה הרבה סבלנות ואורח רוח ...
ולמה אני מספרת לכם את כל זה?
הכל בגלל ילדה קטנה בת שמונה ...
לפני יותר משלושים שנה ...
... הילדה הקטנה עמדה מאחורי גבו של מנהל ביה"ס .
היא לא ממש הבינה מה היא עושה שם .
לא היה ברור לה , למה אימא ואבא התעקשו להוציא אותה באמצע השנה - מביה"ס בו למדה .
מה היה רע בו פתאום?
המילים :"חזרה בתשובה" לא אמרו לה הרבה .
היא הייתה בת שמונה ...
היא רק זכרה את המילים המכאיבות שאמרה לה ילדה מכיתתה : "איזה מסכנה , את עוברת לבית ספר דתי ...
ילמדו אותך רק תורה ! את לא תדעי עברית וחשבון "...
זה הפחיד אותה .
מה באמת לא לומדים פה עברית וחשבון?
עכשיו היא עמדה מכווצת מאחורי גבו של המנהל ושמעה את השיחה שלו , עם מי שתהיה כנראה המורה שלה בחצי השנה הקרובה ...
"אתה מביא לי עוד תלמידה? בשום פנים ואופן לא! יש לי כבר שלושים ואחד תלמידים פה ... אין מקום לעוד אחת!"...
הקול היה כועס וחסר סבלנות .
הילדה הציצה כדי לראות את הדוברת ...
היא ראתה אישה מאוד מאוד כועסת ...
המנהל אמר לה כמה מילים בשקט .
אבל היא המשיכה:"לא! בשום פנים ואופן לא! אין לי מקום בשבילה!"...
הילדה התכווצה עוד יותר .
לא רוצים אותה פה ...
אם להודות על האמת גם היא לא רצתה להיות פה .
אם רק היה אפשר ... הייתה בורחת עכשיו בריצה ... במיוחד אחרי קבלת הפנים "הלבבית" הזאת .
בסוף למורה לא הייתה ברירה והיא הכניסה את הילדה בפנים חמוצות לכיתה .
זה היה לפני הרבה שנים ...
הילדה ... כבר לא ילדה יותר .
אבל היא עדיין זוכרת טוב מאוד את המורה ההיא ... ואיך היא קיבלה את פניה ...
ואולי בגלל זה , גם במהלך החודש (הארוך הזה :-) ) , גם אחרי תקלות מרגיזות , וגם כשסף הסבלנות שלי שואף לאפס ... אני כל כך משתדלת שכל ילד יתקבל אצלנו במאור פנים .
וגם אם הוא מנדנד , וגם אם הסברתי את עצמי כבר חמישים פעם ...
אני זוכרת את המורה פסיה .
ואני לא אתן לאף ילד להרגיש שהוא לא רצוי ...
אולי זה נכון .
אולי החוויות בילדותינו באמת מעצבות אותנו כבוגרים ...
יכול להיות שזה נכון , אבל מה שבטוח שהמחשבה הזאת מלווה אותי כבר כמה ימים .
חודש הקריאה והספרות הסתיים .
אם לומר את האמת אני מותשת . אני בטוחה שככה מרגישים ומרגישות מרבית מנהלי ומנהלות הספריות .
זה לא רק הארגון , הדאגה לכל הפרטים הקטנים , החשש שמא אני אשכח משהו ... התקלות שתמיד קורות , אלה שאינן תלויות בי ... (סופר חולה למשל ... שאני נאלצת לדחות את המפגש איתו , להודיע לכולם ...וכדומה )...
זה גם הקהל שאת רובו הגדול אני מאוד מחבבת ... אבל לפעמים איננו קשוב להוראות ... (בבקשה לא להביא תינוקות ... בבקשה לא להכניס עגלות תינוק לספריה , כי אין מקום ... וכדומה) ...
הייתי צריכה הרבה פעמים לנשום עמוק במהלך החודש הזה ...
הייתי צריכה הרבה סבלנות ואורח רוח ...
ולמה אני מספרת לכם את כל זה?
הכל בגלל ילדה קטנה בת שמונה ...
לפני יותר משלושים שנה ...
... הילדה הקטנה עמדה מאחורי גבו של מנהל ביה"ס .
היא לא ממש הבינה מה היא עושה שם .
לא היה ברור לה , למה אימא ואבא התעקשו להוציא אותה באמצע השנה - מביה"ס בו למדה .
מה היה רע בו פתאום?
המילים :"חזרה בתשובה" לא אמרו לה הרבה .
היא הייתה בת שמונה ...
היא רק זכרה את המילים המכאיבות שאמרה לה ילדה מכיתתה : "איזה מסכנה , את עוברת לבית ספר דתי ...
ילמדו אותך רק תורה ! את לא תדעי עברית וחשבון "...
זה הפחיד אותה .
מה באמת לא לומדים פה עברית וחשבון?
עכשיו היא עמדה מכווצת מאחורי גבו של המנהל ושמעה את השיחה שלו , עם מי שתהיה כנראה המורה שלה בחצי השנה הקרובה ...
"אתה מביא לי עוד תלמידה? בשום פנים ואופן לא! יש לי כבר שלושים ואחד תלמידים פה ... אין מקום לעוד אחת!"...
הקול היה כועס וחסר סבלנות .
הילדה הציצה כדי לראות את הדוברת ...
היא ראתה אישה מאוד מאוד כועסת ...
המנהל אמר לה כמה מילים בשקט .
אבל היא המשיכה:"לא! בשום פנים ואופן לא! אין לי מקום בשבילה!"...
הילדה התכווצה עוד יותר .
לא רוצים אותה פה ...
אם להודות על האמת גם היא לא רצתה להיות פה .
אם רק היה אפשר ... הייתה בורחת עכשיו בריצה ... במיוחד אחרי קבלת הפנים "הלבבית" הזאת .
בסוף למורה לא הייתה ברירה והיא הכניסה את הילדה בפנים חמוצות לכיתה .
זה היה לפני הרבה שנים ...
הילדה ... כבר לא ילדה יותר .
אבל היא עדיין זוכרת טוב מאוד את המורה ההיא ... ואיך היא קיבלה את פניה ...
ואולי בגלל זה , גם במהלך החודש (הארוך הזה :-) ) , גם אחרי תקלות מרגיזות , וגם כשסף הסבלנות שלי שואף לאפס ... אני כל כך משתדלת שכל ילד יתקבל אצלנו במאור פנים .
וגם אם הוא מנדנד , וגם אם הסברתי את עצמי כבר חמישים פעם ...
אני זוכרת את המורה פסיה .
ואני לא אתן לאף ילד להרגיש שהוא לא רצוי ...
אולי זה נכון .
אולי החוויות בילדותינו באמת מעצבות אותנו כבוגרים ...
פוסט עצוב ומרגש.
השבמחקפוסט שמתמצת עולם ומלואו של חוויות ורגשות,
מעולם הילדים והמבוגרים כאחד.
פוסט חשוב!
הייתי מוסיפה לו עוד כמה וכמה תוויות..
להיות ספרנית = להיות אשת חינוך
את עושה עבודה נפלאה!!
ישר כח.
אילנה יקרה ,
השבמחקתודה רבה .
התלבטתי אם לכתוב בסוף זה היה חזק ממני (כמו תמיד) ...
עצוב ... אבל כל מילה אמת :-) .
אוי, הנזק שכל כך בקלות "אנשי חינוך" עושים לנשמות הרכות של הילדים...מוכר לי היטב. יש כמה שהייתי שמחה לנעול במקום אפל וחשוך ולזרוק את המפתח. הכי מרגיז שהם גם חושבים שהם כאלו צדיקים, איכס!
השבמחקכל הכבוד לך על העבודה הנהדרת שאת עושה. כן ירבו כמוך ספרניות בישראל.
ביילע יקירתי ,
השבמחקשוב הצלחת להצחיק אותי .
טוב ... זה לא שאני מסתובבת יום ולילה וזוכרת את המורה ההיא :-) ... פשוט היה פה כל-כך הרבה בלגן ועבודה והרבה פעמים הקהל ממש לא יודע מה עובר על המתכננים מאחורי הקלעים ... אז באמת הייתי צריכה לשמור על איפוק והסיטואציה הזאת חזרה אלי :-) ...
תודה על המילים החמות !
כתיבה מקסימה ומרגשת על אפלוליותם של אנשים שנמצאים במקום הלא נכון בחייהם ,אלו שבחרו מקצוע מטעמי נוחות ולא מתוך רצון לתרום.
השבמחקבכל מקרה ,את האדם הנכון במקום הנכון ולשמחתנו את שלנו.
תודה:-)
מחקמתי כבר תזדהה???
:-)
שרה, איך הצלחת להעלות מהאוב דמות כל כך משמעותית בחייך, אני ממש מתרשמת, זו בודאי התרומה של הכתיבה. והמורה פסיה הזאת הייתי שולחת אותה לאלקטרז.
השבמחקיש לי זיכרון טוב ...
מחקקצת יותר מדי טוב:-) ...
כן ... היתה מורה לא משהו ...