זה סיפור על אהבה גדולה ,
סוערת , מטלטלת , עוצרת נשימה .
זה סיפור על אהבה גדולה
כזאת שמשאירה פרפרים בבטן
וכוכבים נוצצים בעיניים ...
זה סיפור על אהבה מתמשכת
לא נגמרת , ללא גבולות .
זה סיפור האהבה שלי .
זה סיפור על אהבה ענקית ,
שיש בה גם עליות ומורדות כמו בכל סיפור אהבה ...
הארץ שבה נולדו הורי ובה ילדתי את בנותיי ,
הארץ שלי ושל כל אחיי ואחיותיי מסביב ...
ארץ ישראל ,
היא שלנו !
אנחנו אדוני הארץ ואף אחד לא יגיד לנו מה מותר לנו פה ומה אסור ,
כי כאן ... זה שלנו !
"זה יותר טוב! תאמיני לי !" היא לא מוותרת ...
ואני ? מקשיבה לה , לוקחת את מה שהיא הציעה רק כדי להגיע הביתה ולגלות
שהיא צודקת ...
ולמרות הקשיים , והקיטורים ומה שלא תגידו ...
כאן זה שלנו!
ואין לנו מקום אחר ללכת אליו , פשוט אין !
כי ... לאן נלך ?
נחזור למזרח אירופה ?...
ממה שאני זוכרת , זה לא נגמר שם כל-כך טוב בפעם הקודמת ...
וארה"ב ? ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות אמרתם ?
אתם בטח יודעים מה קרה שם אחרי פרל הארבור...
האמריקאים הכניסו את היפנים , גם אלו שהיו אזרחי ארצות הברית, אפילו אלו שנולדו שם - לגטאות ...
ומה תגידו לגבי האנטישמיות שמתפשטת בכל העולם ? ...
אז נכון שלא הכל ורוד פה ויש מקום לשיפורים
וחם וקטן וצפוף ... אבל למרות הכול זה שלנו .
אז בכל פעם שאני שומעת סביבי קיטורים ...
ואני שומעת מה לעשות . אנשים לא טוב להם ולא מספיק להם ורע להם ונדמה להם שבכל מקום אחר יהיה יותר טוב ,
אני אומרת : "כאן זה שלנו!"
אינני יודעת מה איתכם , אבל לי זה מספיק ...
* התפרסם גם במקומון :"מה נשמע" של קרית מלאכי .
סוערת , מטלטלת , עוצרת נשימה .
זה סיפור על אהבה גדולה
כזאת שמשאירה פרפרים בבטן
וכוכבים נוצצים בעיניים ...
זה סיפור על אהבה מתמשכת
לא נגמרת , ללא גבולות .
זה סיפור האהבה שלי .
זה סיפור על אהבה ענקית ,
שיש בה גם עליות ומורדות כמו בכל סיפור אהבה ...
זה סיפור האהבה שלי ,
למדינה שלי , לארץ ישראל .הארץ שלי , הקטנה , החמה , שמיום היווסדה לא היה לה רגע אחד של שקט ...
הארץ הזאת למודת המלחמות והסבל ,הארץ שבה נולדו הורי ובה ילדתי את בנותיי ,
הארץ שלי ושל כל אחיי ואחיותיי מסביב ...
ארץ ישראל ,
היא שלנו !
אנחנו אדוני הארץ ואף אחד לא יגיד לנו מה מותר לנו פה ומה אסור ,
כי כאן ... זה שלנו !
תגידו לי : באיזה מקום אחר בעולם , אני אעמוד ב"סופר" מול המדפים של חומרי הניקוי ואחפש את המוצר שאני משתמשת בו , וכשאמצא אותו לבסוף - תעצור לידי אישה זרה , תדחף לי ליד מוצר אחר ותגיד :" נסי את זה , נשמה ... תאמיני לי לא תצטערי"...
"אבל אני משתמשת בזה " , אני ממלמלת ומצביעה על המוצר שבחרתי ..."זה יותר טוב! תאמיני לי !" היא לא מוותרת ...
ואני ? מקשיבה לה , לוקחת את מה שהיא הציעה רק כדי להגיע הביתה ולגלות
שהיא צודקת ...
או , איפה עוד בעולם כשאטעה בדרך בעיר זרה , בלי שום מושג איך להגיע ליעד , אז אפתח את החלון של האוטו שלי ואשאל את הנהג לידי ברמזור איך מגיעים , והוא יענה :" סעי אחרי בובה ... אני נוסע לשם"...
זה הרי יכול לקרות רק פה , רק אצלנו , רק בארץ שלנו .ולמרות הקשיים , והקיטורים ומה שלא תגידו ...
כאן זה שלנו!
ואין לנו מקום אחר ללכת אליו , פשוט אין !
כי ... לאן נלך ?
נחזור למזרח אירופה ?...
ממה שאני זוכרת , זה לא נגמר שם כל-כך טוב בפעם הקודמת ...
וארה"ב ? ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות אמרתם ?
אתם בטח יודעים מה קרה שם אחרי פרל הארבור...
האמריקאים הכניסו את היפנים , גם אלו שהיו אזרחי ארצות הברית, אפילו אלו שנולדו שם - לגטאות ...
ומה תגידו לגבי האנטישמיות שמתפשטת בכל העולם ? ...
אז נכון שלא הכל ורוד פה ויש מקום לשיפורים
וחם וקטן וצפוף ... אבל למרות הכול זה שלנו .
אז בכל פעם שאני שומעת סביבי קיטורים ...
ואני שומעת מה לעשות . אנשים לא טוב להם ולא מספיק להם ורע להם ונדמה להם שבכל מקום אחר יהיה יותר טוב ,
אני אומרת : "כאן זה שלנו!"
אינני יודעת מה איתכם , אבל לי זה מספיק ...
* התפרסם גם במקומון :"מה נשמע" של קרית מלאכי .
