קראתי בשבת האחרונה ספר מצוין . חשבתי שראוי להגיד עליו מילה או שתיים , דווקא בגלל הזיכרונות שהציפו אותי בעקבות הספר הספציפי הזה . שמו של הספר : "העזרה" מאת הסופרת: קתרין סטוקט , ואם הוא מצלצל לכם ממש מוכר , זה רק בגלל שבעקבותיו – בשנת 2011 נעשה סרט מצוין בעל אותו שם . הסרט קיבל ביקורות טובות מאוד ואף היה מועמד בכמה קטגוריות לפרס האוסקר . העלילה מתרחשת בדרום ארה"ב (ג'קסון מיסיסיפי) בשנות השישים המוקדמות , שנים בהם היה מצב השחורים בארה"ב רע מאוד . יוג'ינה סקיטר פלאן – היא סטודנטית צעירה אשר מחליטה לגייס לעזרתה מספר עוזרות בית שחורות ולכתוב ספר על מערכות היחסים בין העוזרות הכושיות לנשים הלבנות המעסיקות אותן ... הספר יעסוק בעבודתן וחייהן של נשים שחורות אשר מגדלות ומטפלות בעשרות רבות של ילדים לבנים , אבל אסור להן לאכול מאותם הכלים שהמשפחה הלבנה משתמשת ואסור להן להשתמש בשירותים שבבית המעסיקים הלבנים ... הספר כתוב משלוש נקודות מבט : האחת של סקיטר – הצעירה הלבנה שמנסה לעורר שינוי בחברה בה היא חיה . השניה של אייבלין – העוזרת של אליזבט הקרה שאינה מתייחסת לבתה התינוקת . והשלישית של מיני – העוזרת שפוטרה מעבודתה בגלל סוד נורא שאסור לגלות ומצאה עבודה אצל סיליה המעורערת מעט בנפשה .
כל פעם שאני קוראת על גזענות , על כך ששופטים אנשים על פי צבע עורם – זה מוציא אותי משיווי משקל . חוסר הצדק והשנאה בגלל צבע עור היא בלתי מובנת ובלתי נתפסת בעיני .
בביקור האחרון שלי בארה"ב , אצל אחי , הלכנו לבקר במוזיאון של מרטין לותר קינג באטלנטה .
על קירות המוזיאון תלויות תמונות גדולות מהמצעדים המפורסמים שהוא היה מארגן .אלפי אנשים , שחורים ולבנים היו צועדים ביחד כדי למחות על האפליה . תמונה אחת , קטנה דווקא – תפסה לי את העין במיוחד . תמונה של שני ברזים ברחוב . ליד האחד כתוב: "ללבנים בלבד" וליד השני כתוב :"לשחורים בלבד" . עמדתי שם באמצע המוזיאון ולא יכולתי להאמין למראה עיני ... זה הזכיר לי תמונות אחרות ומקומות אחרים שבהם היו כתובים איסורים שכאלה כלפי בני עמי ... אחי גר כבר שנים רבות בנכר . ומה לעשות , במהלך שנים אלו הוא רכש לעצמו חברים רבים שחלקם אינם יהודים . כך הכרתי את לוני . לוני הוא גבר מרשים , נוצרי וכהה עור .
אפרו אמריקני . או במילים פשוטות : כושי . את לוני פגשתי כשהיה בביקור בארץ לפני מספר שנים . במסגרת עבודתו הוא הכיר את אחי וגיסתי והם הפכו לחברים . באותו ביקור , לפני מספר שנים לוני התארח בבית הורי ובמהלך ימים אלו הצטרף לאחי וגיסתי .
זה היה סמוך מאוד לחג השבועות ואני הזמנתי את אחי ומשפחתו לחגוג איתנו . כמובן שלוני הצטרף ... היה זה מחזה סוריאליסטי מעט ... חג מתן תורה שלנו – כשמסביב לשולחן יושב גם איש נוצרי שחור , שואל שאלות ומתעניין וכולנו מדברים אנגלית, כיוון שזה לא מנומס לדבר בשפה שאותה האורח אינו מכיר . אני בטוחה שיהיו כאלו שירימו גבה למשמע הסיפור הזה...אבל זה ממש לא מפריע לי . לנו יש חבר טוב , שאביו כומר בפטיסטי והוא אדם מקסים . צבע עורו והדת שלו ממש לא מפריעים לנו להיות בקשר ממש מצוין . גם לא ה- 11,000 שמפרידים בין ישראל לאטלנטה .
אבל מה שבאמת רציתי לספר לכם הוא דווקא משהו אחר ... הנקודה שהכי הכאיבה לי כשקראתי את הספר והתקוממתי נגד העוולות שמתוארות בו , הוא דווקא סיפור קטן שהתרחש לפני הרבה שנים ויש סיכוי טוב מאוד שגיבורות הסיפור בכלל לא זוכרות אותו אפילו ...
לפני המון שנים , כשבתי הקטנה הייתה בא ארבע או חמש , היא חזרה מהגן יום אחד – בבכי . "מה קרה? מה קרה?" נבהלתי מאוד . היא סיפרה לי שילדה אחת בגן העליבה אותה וקראה לה: "שחורה" ... "אימא" היא בכתה , "למה אני לא לבנה כמוך?" ...
יש לנו שתי בנות . הגדולה בהירה כמוני . הקטנה שחומה כמו אבא שלה . זה יכול לקרות אצל זוגות מעורבים ...כשהאחד אשכנזי והשני מזרחי ...
באותם רגעים כששמעתי את הילדה שלי בוכה כי היא לא מספיק לבנה ...הנשמה שלי התחילה לכאוב . באינסטינקט האימהי שלי רציתי ללכת לביתה של הילדה ההיא ולחנוק אותה ...
אבל לא עשיתי את זה . במקום זה התיישבתי ליד ילדתי הבוכייה והסברתי לה על היתרונות המרובים שיש לצבע הכהה על פני הצבע הבהיר... אמרתי לה באותו יום , בערך מיליון פעם כמה שהיא יפה ומיוחדת . ניסיתי בכל יכולותיי האימהיים למחות את העלבון מנשימתה הרכה .
כאמור , עברו מאז המון שנים . שתי הילדות מזמן שכחו את הסיטואציה הזאת ובהחלט אפשר לפטור אותה במילים :"נו , מה הביג דיל? רק ילדים"...
אבל אני לא שכחתי ... וכל פעם שמשהו מזכיר לי את האירוע הזה אני עדיין חשה את העלבון שצרב לילדה שלי את הלב . משהו קטן בכל זאת מטריד אותי בכל הסיפור הזה... מאיפה ילדה כל-כך קטנה יודעת שלהגיד :"שחור" למישהו, זאת דרך לפגוע בו???
בקיצור מה שהתכוונתי להגיד זה , רוצו וקראו את הספר :"העזרה" ואם לא בא לכם לקרא לכו לראות את הסרט , הוא מצוין !
כל פעם שאני קוראת על גזענות , על כך ששופטים אנשים על פי צבע עורם – זה מוציא אותי משיווי משקל . חוסר הצדק והשנאה בגלל צבע עור היא בלתי מובנת ובלתי נתפסת בעיני .
בביקור האחרון שלי בארה"ב , אצל אחי , הלכנו לבקר במוזיאון של מרטין לותר קינג באטלנטה .
על קירות המוזיאון תלויות תמונות גדולות מהמצעדים המפורסמים שהוא היה מארגן .אלפי אנשים , שחורים ולבנים היו צועדים ביחד כדי למחות על האפליה . תמונה אחת , קטנה דווקא – תפסה לי את העין במיוחד . תמונה של שני ברזים ברחוב . ליד האחד כתוב: "ללבנים בלבד" וליד השני כתוב :"לשחורים בלבד" . עמדתי שם באמצע המוזיאון ולא יכולתי להאמין למראה עיני ... זה הזכיר לי תמונות אחרות ומקומות אחרים שבהם היו כתובים איסורים שכאלה כלפי בני עמי ... אחי גר כבר שנים רבות בנכר . ומה לעשות , במהלך שנים אלו הוא רכש לעצמו חברים רבים שחלקם אינם יהודים . כך הכרתי את לוני . לוני הוא גבר מרשים , נוצרי וכהה עור .
אפרו אמריקני . או במילים פשוטות : כושי . את לוני פגשתי כשהיה בביקור בארץ לפני מספר שנים . במסגרת עבודתו הוא הכיר את אחי וגיסתי והם הפכו לחברים . באותו ביקור , לפני מספר שנים לוני התארח בבית הורי ובמהלך ימים אלו הצטרף לאחי וגיסתי .
זה היה סמוך מאוד לחג השבועות ואני הזמנתי את אחי ומשפחתו לחגוג איתנו . כמובן שלוני הצטרף ... היה זה מחזה סוריאליסטי מעט ... חג מתן תורה שלנו – כשמסביב לשולחן יושב גם איש נוצרי שחור , שואל שאלות ומתעניין וכולנו מדברים אנגלית, כיוון שזה לא מנומס לדבר בשפה שאותה האורח אינו מכיר . אני בטוחה שיהיו כאלו שירימו גבה למשמע הסיפור הזה...אבל זה ממש לא מפריע לי . לנו יש חבר טוב , שאביו כומר בפטיסטי והוא אדם מקסים . צבע עורו והדת שלו ממש לא מפריעים לנו להיות בקשר ממש מצוין . גם לא ה- 11,000 שמפרידים בין ישראל לאטלנטה .
אבל מה שבאמת רציתי לספר לכם הוא דווקא משהו אחר ... הנקודה שהכי הכאיבה לי כשקראתי את הספר והתקוממתי נגד העוולות שמתוארות בו , הוא דווקא סיפור קטן שהתרחש לפני הרבה שנים ויש סיכוי טוב מאוד שגיבורות הסיפור בכלל לא זוכרות אותו אפילו ...
לפני המון שנים , כשבתי הקטנה הייתה בא ארבע או חמש , היא חזרה מהגן יום אחד – בבכי . "מה קרה? מה קרה?" נבהלתי מאוד . היא סיפרה לי שילדה אחת בגן העליבה אותה וקראה לה: "שחורה" ... "אימא" היא בכתה , "למה אני לא לבנה כמוך?" ...
יש לנו שתי בנות . הגדולה בהירה כמוני . הקטנה שחומה כמו אבא שלה . זה יכול לקרות אצל זוגות מעורבים ...כשהאחד אשכנזי והשני מזרחי ...
באותם רגעים כששמעתי את הילדה שלי בוכה כי היא לא מספיק לבנה ...הנשמה שלי התחילה לכאוב . באינסטינקט האימהי שלי רציתי ללכת לביתה של הילדה ההיא ולחנוק אותה ...
אבל לא עשיתי את זה . במקום זה התיישבתי ליד ילדתי הבוכייה והסברתי לה על היתרונות המרובים שיש לצבע הכהה על פני הצבע הבהיר... אמרתי לה באותו יום , בערך מיליון פעם כמה שהיא יפה ומיוחדת . ניסיתי בכל יכולותיי האימהיים למחות את העלבון מנשימתה הרכה .
כאמור , עברו מאז המון שנים . שתי הילדות מזמן שכחו את הסיטואציה הזאת ובהחלט אפשר לפטור אותה במילים :"נו , מה הביג דיל? רק ילדים"...
אבל אני לא שכחתי ... וכל פעם שמשהו מזכיר לי את האירוע הזה אני עדיין חשה את העלבון שצרב לילדה שלי את הלב . משהו קטן בכל זאת מטריד אותי בכל הסיפור הזה... מאיפה ילדה כל-כך קטנה יודעת שלהגיד :"שחור" למישהו, זאת דרך לפגוע בו???
בקיצור מה שהתכוונתי להגיד זה , רוצו וקראו את הספר :"העזרה" ואם לא בא לכם לקרא לכו לראות את הסרט , הוא מצוין !
