skip to main |
skip to sidebar
אני לא ממש חייבת לכתוב את הפוסט הזה .
אין פה סיפור דרמטי או חוויה ...
אבל בעקבות בעיה שצצה פה ואני לא רואה שהיא נפתרת ...
חשבתי שזה רעיון בכלל לא רע לכתוב על זה פוסט ...
ואולי זה יעזור אפילו למישהו ...
אז ככה : כבר שלושה שבועות בערך אם לא יותר , אנשים לא מצליחים לכתוב תגובות בבלוג .
אני יודעת שגם בבלוגים אחרים של בלוגר יש קושי בעניין .
התופעה הזאת , מעצבנת ברמות - כי אני יודעת בוודאות על אנשים ספציפיים שרוצים להגיב ולא הולך לכם ...
הם מבזבזים המון זמן בנסיונות סרק , בסוף הם נורא מתעצבנים ואז שולחים לי מייל ...
מיותר להגיד שגם אותי זה מעצבן ברמות ...
אז לטובת העניין שאלתי שאלה בפורום העזרה של בלוגר , ואז גיליתי שעוד המון אנשים נתקלו בבעיה הזאת .
כשמקליקים על "תגובות" כדי להוסיף תגובה , המסך נתקע או הופך לבן .
ואם , מרעננים ומצליחים כביכול להגיע למקום של הוספת תגובה , אי אפשר לבחור פרופיל , ואז ברור שלא ניתן להגיב .
בקיצור בעיה ...
אבל בכל זאת יש תשובה בפורום (שזה כבר יפה) ...
הם אומרים שהבעיה היא רק עם אינטרנט אקספלורר ...ואם משתמשים בגוגל כרום , או בפיירפוקס - אז אין בעיה וניתן להוסיף תגובות .
מיד ניסיתי ...
זה עובד .
אז אם מישהו ממש רוצה להגיב ולא הולך לו - הוא יודע עכשיו מה לעשות ...
עכשיו רק נשאלת השאלה הקטנטנה ...
איך זה שהמהנדסים של גוגל לא מצליחים לתקן את הבעיה כל-כך הרבה זמן ?
רק אני חושבת שאולי זה לא במקרה ?...
לא לי .
לבלוג ...
הוא בן שלוש ,
וצריך להזכיר את זה , כי כשהתחלתי לכתוב - אחרי הפוסט הראשון , לא חשבתי שיהיה שני ...
והנה עברו להן שלוש שנים ,
ושנינו עדיין כאן .
הוא לא השתנה הרבה בשנים שחלפו ...
הוא נראה כמעט אותו דבר מבחינה ויזואלית , כמעט כמו ביום שהתחלתי לכתוב ...
ואמרתי לעצמי כבר כמה פעמים , שצריך לקשט אותו קצת , להוסיף לו תמונות או דברים שימשכו את העין ...
ו... אני לא עושה את זה מכל מיני סיבות . העיקרית היא שזה פשוט לא נראה לי כזה חשוב .
אני מתרכזת בכתיבה .
כשאני מסתכלת על הפוסטים שכתבתי כשמלאו לו שנה ואחר כך שנתיים ...
בפוסט הראשון - כתבתי מעין סיכום קצר , ציינתי את הקוראת מספר אחת שלי ...
שהייתה מתגאה בכל פוסט חדש - כאילו הוא רב המכר הבא ...
ואם תסתכלו בתגובות לפוסט הזה ... יש שם תגובה נלהבת שלה לכבוד יום ההולדת לבלוג , ובקשה / דרישה - לכתוב לעיתים קרובות יותר ...
היא תמיד הגיבה לי . כתבה מה שבא לה במילים מתפעלות ... וכמה שניסיתי להסביר לה שכל העולם רואה , זה לא עניין אותה ... לא אכפת היה לה שכל העולם ידע מה היא חושבת עלי ...
ואם אז - זה קצת הביך אותי ... היום יש לי מזכרות ענקיות ממנה בבלוג ...
המילים שלה ...
בפוסט השני , כעבור שנה - הקוראת מספר אחת שלי , כבר לא הייתה פה ...
והאמת היא שכתבתי עליה הרבה , אחרי לכתה .
היא הרשתה לי .
כמה ימים לפני שהיא עזבה אותנו , שאלתי אותה אם מותר לי לספר עליה והיא ענתה שכן .
והבלוג הזה ...
הרבה ממנו הוא בזכותה ...
היא כל-כך שמחה בו והייתה גאה בו ,
שגם כשלא היו לי אנרגיות כדי לכתוב ... המשכתי לכתוב בשבילה .
שלוש שנים זה הרבה זמן .
צריך לחגוג לו לבלוג יום הולדת ,
כי גיל שלוש הוא גיל משמעותי ...
כפי שאמרתי לאחייני הקטן שהגיע לגיל שלוש לפני כשבועיים ...
הרבה קרה פה בשלוש שנים האלה .
אפילו הפתעות כמו מייל שקיבלתי ממישהו שאני לא מכירה , שקרא את הפוסט הזה , התלהב והציע לעזור לי ...
אני לא שוכחת להגיד תודה ליגאל היקר ,
שאי שם ... לפני שלוש שנים הצליח להדביק אותי בהתלהבותו לבלוגים וחדשנות ...
אז מזל-טוב בלוג!
אני מקווה שאמשיך להנות איתך ...
ואתה תמשיך להביא לרשת את המחשבות והתחושות שלי ,
כי כעבור שלוש שנים - כבר הבנתי
שהכתיבה מביאה לי שקט לנשמה ...
הקדמה קצרה : לא רציתי לכתוב את הפוסט הזה . הוא בעייתי בעיני . אין לי עניין לפגוע או לנגח מישהו ...
אבל מאז שהאירוע הזה קרה ... לפני כחודשיים בערך , זה לא נותן לי מנוח . כמובן שכתבתי מיד . בפנקס שלי , זה שאני כותבת בו את כל הפוסטים לפני שהם עולים לכאן .ואז אני מתלבטת עם עצמי האם אני רוצה לשתף . הרבה סיפורים נשארים בתוך הפנקס , האמינו לי ... אבל לאור כל האירועים האחרונים שמתרחשים פה במדינה , עם חרדים וחילוניים , אני מרגישה שאני חייבת את זה לעצמי .
לכתוב ולשתף .
אולי אחרי שהמילים יצאו ממני - אני ארגע ...
תמיד החשבתי את עצמי לאדם סובלני . כזאת שלא שופטת אף אחד , מקשיבה בכבוד לאחרים , לא נכנסת לאף אחד לנשמה . לעיתים , אני אפילו סופגת ביקורת מחבריי על ... פתיחות יתר ...
כשבכורתי הייתה ממש קטנה , בת שלוש , אולי אפילו לפני - הייתי חייבת להסביר לה על דתיים וחילונים ...
הייתי מוכרחה להסביר לה , שהדוד שלה , אחי המקסים - זה שאוהב אותה מאוד , ומשחק איתה תמיד כשאנחנו נפגשים , ואנחנו אוהבים אותו מאוד .. הדוד הזה בוחר לנסוע בשבת .
הייתי חייבת להסביר לה , כשהייתה בגיל מאוד צעיר , על בחירות שאנשים עושים .
"דרורי הוא מקסים , והוא איש טוב והוא לא שומר שבת "...
והיא שהייתה קטנטנה ענתה:" אבל אמא אסור! אסור לנסוע בשבת!"...
"נכון" , עניתי לה לפני כל כך הרבה שנים "אנחנו בחרנו לא לנסוע בשבת ודרורי בחר כן לנסוע בשבת . ואנחנו מכבדים אותו על הבחירות שלו"...
במשפחה , שחלק ממנה דתי וחלק לא - חייבים להסביר זאת לילדים מגיל צעיר .
קיוויתי שהחינוך שלי יהיה מספיק חזק והיא תבין שיש אנשים שונים , וסוגים שונים של דרכי חיים .
וזה לגיטימי .
הייתי חייבת להסביר למה , למה אצל סבא וסבתא בגבעת עדה -מכוניות נוסעות בשבת .
לעומת העובדה שאצלנו , במרכז שפירא - שער הכניסה סגור בשבת ...
שתי בנותי , למדו בגיל מאוד צעיר , על דתיים וחילוניים .
ולמדו לכבד .
כמו שאני חושבת שצריך להיות .
באופן כללי מעגל חברותי הקרוב , אלה שממש מקיפות אותי , אלה שנמצאות כשצריך אותן , אלה שאוהבות אותי בגלל מי שאני ... הן חילוניות .
יצא ככה ...
לפני המון המון שנים , כשלמדתי לתואר ראשון ובאתי מהישוב הקטן לעיר הגדולה , כשהפלאפונים עוד לא היו נפוצים - חיפשתי אחרי השיעור טלפון ציבורי כדי להתקשר לאבא שלי . סיכמנו שהוא יקח אותי הביתה .
"את יודעת אולי איפה יש כאן טלפון ציבורי"? שאלתי את הבחורה שישבה לידי .
"בטח" , היא ענתה .
"בואי אני אראה לך "...
הלכנו ביחד לפינת הרחוב שעמד בה טלפון ציבורי , וכשראתה את המספר שחייגתי אמרה בהפתעה :"חייגת 102 , זה מכבי אש "...
"נכון" ... צחקתי , אז לפני המון שנים ...
"אבא שלך עובד במכבי אש"? שאלה בתימהון .
"בתפקיד בכיר אפילו"... חייכתי אליה .
מאז - עברו כמעט שמונה עשרה שנים , ומאותה פינה ברחוב , ליד הטלפון הציבורי , בערב תל אביבי שקט ...
צמחה חברות ענקית ועמוקה .
מירב , (שהתגלתה כחובבת מכבי אש , ובאיזה שהוא שלב לקחתי אותה לביקור בתחנה ) ואני - התחברנו אחת לשניה למרות שאנו כל כך שונות ...
אני הדתיה , והיא לא .
אני שמסתכלת על העולם במשקפיים מסוימות ...
המשקפיים שלה שונות לגמרי ...
אני מישוב קטן ... היא מהעיר ..
ובכל זאת ולמרות כל זאת - הדבק שמחבר את שתינו מושתת על ... אהבה .
אני אוהבת אותה
והיא אוהבת אותי .
מדי פעם אני מרגיזה אותה או להפך - אבל זה לא מקטין את גודל הקשר שלנו .
כשסיימנו תואר ראשון , החצי השני שלי אמר : "זהו . תראי שהחברות הזאת תגמר"...
הוא טעה ...
אני המשכתי לתואר שני , היא המשיכה לדברים אחרים , אבל נשארנו חברות .
הכרנו בין הבעלים וגם הם התחברו .
מעולם , אבל מעולם - עובדת היותה חילונית , ועובדת היותי דתיה - לא היו בסיס למחלוקת או לויכוח או למשהו שיפריד ביננו .
אני מכבדת אותה והיא מכבדת אותי .
ואנחנו מסתדרות מצוין ...
אז למה , שמישהו יסביר לי , למה...
לאור כל מה שסיפרתי לכם ... את הסטירה הכי כואבת לבחירות שלי , חטפתי לפני כחודשיים בכנס מקצועי .
קולגה , מנהלת ספריה - שהכנס התקיים בספריה שלה , באחת הערים בארץ שאני לא אציין , כדי שלא ידעו במי מדובר ...
דאגה שהכיבוד בכנס שלה יורכב גם ממרכיבים לא כשרים ...
למה אני צריכה להגיע לכנס מקצועי ולחפש לי כריך כשר , ולדאוג שאולי אני טועה , ומה שלקחתי הוא לא כשר?
והנ"ל גם הגדילה לעשות ופרשה בפני את משנתה הסדורה :" שכל אחד יאכל מה שהוא רוצה . מי שרוצה יאכל כשר , ומי שלא - שיאכל לא כשר" ...
שזה בסדר לגמרי מבחינתי .
אבל לא בכנס מקצועי . כשהיא מקבלת כסף ממדינת ישראל לכיבוד , ואסור לה לעשות מה שהיא עשתה .
אני חוסכת מכם את השיחה שהתנהלה בינינו ... יותר נכון : היא דיברה אני שתקתי. לא התאים לי לשתף פעולה עם הזילזול והבוז שהיא הפגינה כלפי .רק בגלל שאני אישה דתיה . רק בגלל שלדעתה אני מייצגת דברים שהיא סולדת מהם .
מיותר לציין שלא אכלתי שם כלום .
זה לא נורא .
לא קרה לי כלום .
אבל העלבון ...
זה כבר משהו אחר ...
בחיים לא הרגשתי שמישהו שונא אותי ... כי אני דתיה ...
כי זה מה שהיה שם ...
בחיים לא התנהגו אלי בצורה מחפירה שכזאת .
זה היה מעליב .
פשוט מעליב .
אני לא רגילה להתנהגות כזאת ...
חיכיתי לשניה שהכנס יגמר ... כדי לברוח משם ...
את הזילזול שלה לא נראה לי שאני אשכח פעם ...
זוכרים את הפוסט הזה ?
אז נכון שצחקתי , אבל באיזה שהוא מקום ... זה גם צבט לי טיפה בלב .
לכן האירוע הבא , שגם הוא התרחש בשעת צהריים שקטה , גרם לי להרבה קורת רוח ...
צהריים . הספרייה עדיין שקטה (לא להרבה זמן )...
שמתי לב שכל הדרמות מתרחשות פה בצהריים ... אולי כי בשעות אחרי הצהריים כשהספריה הומה אנשים וילדים ועגלות ... ולפעמים אין מקום לזוז ואפילו את עצמי אני לא שומעת , אולי אני פשוט לא שמה לב לדרמות ...
נחזור לאותה שעת צהריים לפני כשבוע .
אני עסוקה בניירת ( לא סובלת את זה)... כשלספריה נכנסים שלושה צעירים ...
לא מכירה אותם .
לא היו פה אף פעם ...
"תגידי" ... פותח אחד מהם "יש לך ספר על ירדן"? ...
"אתה צריך לעשות עבודה על ירדן "? אני שואלת .
מזמן כבר הבנתי ש"הראיון המסייע" הוא לא רק בגדר המלצה , וכדאי לתחקר טיפה את הלקוח על מנת שאוכל לתת לו את השירות הטוב ביותר , הרבה פעמים צריך למקד את העומד מולי כדי לתת לו בדיוק את מה שהוא צריך .
"לא , לא" . הוא עונה לי "אני רוצה לנסוע לטיול לירדן"...
"הבנתי" , אני עונה לו ולפני שאני מספיקה לחשוב ... מתפלקת לי שאלה :
" תגיד , למה לא חיפשת באינטרנט? יש המון אתרים עם מדריכים מקוונים וקישורים למידע " .
הוא מסתכל בי במבוכה ועונה בחשש קל :" כי אני מעדיף ספר , אני רוצה לדפדף ,
אני רוצה לראות תמונות בספר "...
אני מסתכלת עליו במבט בוחן . על שלושתם . הם מחזירים לי מבט רציני ומחכים למוצא פי ...
שלושה צעירים ששייכים לדור הפייסבוק והטוויטר ...
ואני נוזפת בעצמי בשקט ...
אני שמעדיפה הרבה פעמים את המדיה המודפסת על פני הדיגיטלית ... יתכן שששאלתי הייתה מיותרת .
"אוקיי , בואו נבדוק " ...
חיפוש קצר בקטלוג ואני מאתרת את מבוקשו .
"בוא איתי ל -915.695 "
זהו האזור על המדף שבו יעמדו המדריכים לירדן .
אני שולפת מהמדף שלושה מדריכים .
את זה ואת זה וגם את זה .
"איזה יופי"! הוא צוהל , כמו ילד קטן שקיבל סוכריה ...
מביט בי בשמחה ואומר : " אני ידעתי שזה רעיון טוב לבוא לפה " ...
ואז הוא מסתכל על חבריו :" אמרתי לכם נכון? ידעתי שזה רעיון מצוין לבוא לספריה !"...
מכירים את הרגעים הקטנים בחיים שגורמים לנו להשמין מנחת?
זה היה אחד הרגעים האלו ...
הכנס השנה התקיים ברמת רחל .
התחיל בכך שבכלל לא היה לי חשק לנסוע ...
הסיבה ברורה ...
המשיך בדיון המשפחתי הקבוע ...
כשזה מגיע למקום שבחיים לא נסעתי אליו , החצי שלי חושש שאני לא אסתדר ...
הוא: "כדאי לך לנסוע בתחבורה ציבורית"...
אני :"מתי בפעם האחרונה אתה נסעת בתחבורה ציבורית??? תזכיר לי "...
והסתיים בכך שכמובן נסעתי עם האוטו שלי ...
כמובן שטעיתי בדרך ... (זה הג'י פי אס אשם ) ,
וכמובן שהסתדרתי והגעתי בשלום ...
כמה אני אוהבת לפגוש את חברי חברותי מנהלות ומנהלי הספריות מכל רחבי הארץ .
הרבה אנשים ...
ביום יום אני כל-כך לבד בעבודה שלי ...
ולעיתים כשאני מתמודדת עם בעיה מקצועית ואין לי עם מי להתלבט ... אני שולחת מייל לירדנה ...חברתי הכל כך חכמה ואני יודעת שעוד רגע , אני אקבל מייל עם תשובה מפורטת , הצעות ודוגמאות למה אני צריכה לעשות ...
כי הרי ידוע הוא שספרנים הם עם שעוזר ומפרגן אחד לשני .
לכן , אני תמיד שמחה לפגוש את כולם .
המלון מקסים , החדרים יפים , הנוף משגע .
ירושלים מסביב , וגם בית לחם וקבר רחל ממש קרוב ...
אסור לגלות , אבל ארבע חברות לקחו יוזמה ובוקר אחד נסעו לקבר רחל ...
שתיים אחרות נסעו לכותל ...
ממה ששמעתי היו עוד אנשים שבין לבין טיילו להם בירושלים ...
ההרצאות היו חשובות . חלקן היו ממש מעניינות , חלקן פחות .
אני התחברתי מאוד להרצאתו של עופר בן דור : "הבלתי אפשרי - מאוד אפשרי" .
עופר סיפר גם על עצמו וגם על עמותת "אתגרים" .
עמותת אתגרים עוזרת לקדם נכים ומוגבלים בעזרת ספורט אתגרי .
עופר הוא איש מלא עוצמה וכוח פנימי אשר בהשראתה של אימו , אשר שכלה את אחיו הגדול במלחמת יום הכיפורים ובגיל ארבעים וארבע החליטה להביא עוד חיים לעולם , החליט שבשבילו אין דבר שהוא בלתי אפשרי .
עופר התחבר לבחור אתיופי עיוור בזה נבבה אשר חלם לרוץ מרתון .
הסיפור הוא ארוך ומרגש , אני לא אספר פה את כולו ... אבל אחרי המון אימונים ומאות אלפי ק"מ שעופר ובנו גיא רצו עם בזה , כשידיהם מחוברות ברצועה מגומי - הצליח בזה לרוץ במרתון בביג'ין ולסיים אותו חמישי בעולם .
אחרי המרתון סיפר בזה לעופר על חלומו להגיע לאוורסט ...
אני - בשלב הזה של הסיפור כבר לא נשמתי ... ומיותר לציין את הדמעות שחנקו אותי ... מזל שהיה חושך ואף אחד לא ראה ...
הוא הגיע , הבחור ... לאוורסט כמובן , בעזרת עופר וגיא ועוד מתנדבים מעמותת "אתגרים" ...
עוד הרצאה חשובה הייתה היכרות עם האתר : "כל זכות" - אשר מרכז המון מידע בנושאים של הזכויות של כולנו .
ביום השני לכנס הייתה הרצאה מדהימה של ד"ר יניב לויתן , "השפעות הטכנולוגיה על החברה" .
יניב טוען שאנחנו כבר לא צריכים מחשבים ולפטופים ... כל מה שאנחנו זקוקים לו נמצא בתוך הסמארטפון ...
כל ההרצאה ישבתי וחייכתי לעצמי בשקט ...
חלק ניכר מהדברים שיניב אמר , אני היכרתי , מכיוון שלמדתי את הדברים אצל מורה מצוין - שכבר לפני שנתיים אמר דברים דומים ... על רשתות חברתיות , איך לרתום את המדיה החדשה לטובתינו כדי להישאר רלוונטיים , איך הספריות אמורות לתת שירותים חדשים בתוך העידן של הטכנולוגיה המתקדמת .
מרתק .
בערב נסענו למוזיאון ישראל .
מרגש אותי כל פעם מחדש להיות במוזיאון הזה , ולא משנה כמה פעמים כבר ביקרתי בו .
ראינו ממש מעט ממה שיש למוזיאון להציע ...
אבל כל מה שראינו היה יפהפה .
גם בתערוכה המודרנית . וגם בתערוכה של לבצע דברים לפי הוראות .
ביום האחרון שמענו את גיא יריב - שהעביר לנו הרצאה מרתקת , על איך לבנות טיעון ואיך להשמע יותר מעמיקים ומשכנעים ואף להפוך להיות כאלה ...
אבל הדבר הכי טוב בכנסים האלו ,דבר שכבר הזכרתי בפוסטים קודמים - זאת הלמידה מהקולגות ...
השיחות מסביב לשולחן בזמן ארוחת הבוקר או הצהריים או הערב , השיחות אל תוך הלילה , העצות שקיבלתי ואולי גם נתתי , התובנות שלקחתי , אני אוהבת לשמוע מה עושים במקומות אחרים , מנחם אותי לדעת שהבעיות שלי , הן לא רק שלי ...
היה ממש טוב .
אני שמחה שהשתתפתי .
ניפגש בכנס ספרנים , במרץ?
דצמבר 1919 גרוייץ פולין -
היה קר באותו לילה .
קפוא .
ערמות השלג הצטברו מחוץ לבית הקטן .
העלטה בחוץ הייתה כבדה .
רק הירח ניבט מבין העננים ...
אמצע החודש .
היולדת שכבה במיטתה נאנקת מכאבים ...
חמשת בנותיה הקטנות הצטופפו בחדר השני , מבוהלות .
כבר שעות ארוכות הן סגורות בחדר לבדן .
אביהן נשלח למקום אחר ....
המיילדת הזקנה ניגבה את מיצחה של האישה הצעירה ואמרה:" עוד קצת מיידעלה , עוד מאמץ קטן " ...
זאת הלידה השישית שהיא מלווה את האישה הצעירה , הלידות הקודמות לא היו כאלה .
הן היו מהירות .
זאת מתארכת ומתארכת .... כאילו התינוק מסרב לצאת אל העולם ....
המיילדת החלה לחשוש לבריאותה של האם .
היא כבר תשושה מכאבים ומאמץ ....
אבל אז ... אחזה האישה הצעירה בידה של הזקנה ...
"הנה זה מגיע , אני מרגישה " ....
המיילדת כורעת על ברכיה :"עכשיו תלחצי חזק!" היא פוקדת .
והנה ...
התינוק שחיכו לו כל-כך הרבה שעות , מחליק החוצה ו... צורח בקול מחריש אוזניים ...
"יש לך בן!" צוהלת המיילדת ...
"תראי כמה הוא גדול ויפה "...
האישה הצעירה מחייכת חלושות .
המיילדת מנקה את התינוק ועוטפת אותו בחיתול .
היא מניחה אותו בחיקה של האם .
"ליאון ....
אני אקרא לו ליאון ...
על שם אבא שלי . שיגדל ויהיה חזק כמו אריה "...
התינוק הזה שנולד באותו לילה - היה סבא שלי .
סבא אריה שלי .
אריה הנפח .
ככה מכירים אותו תושבי אזור גבעת עדה .
סבא שלי - שסיפור חייו יכול למלא שלוש טלנובלות כמו כלום .
סבא שלי - שעד גיל שבע למד ב"חדר" ...
סבא שלי - שעלה לארץ כשהיה בן 14 ושלח מדי חודש כסף לאמא שלו כדי לעזור בפרנסת הבית...
סבא שלי - שהיה חילוני עד כאב ... אבל מעולם לא ראיתי אותו יושב לאכול ללא כובע לראשו ...
סבא שלי - שהיה חקלאי עובד אדמה ונפח .
סבא שלי - שהיה גאה בדיפלומת הנפחות שלו - אותה קיבל בפולין , כמו שאני גאה בתואר שלי ...
סבא שלי - שאהב את אמא שלו אהבה אדיפלית ועד יומו האחרון לא הפסיק לדבר עליה ...
סבא שלי - שאני קרויה על שם אימו ובכלל לא היה פשוט לגדול בצל שמה של האישה המושלמת הזאת ...
סבא שלי - שלפי דבריו : שתה תה ואכל לחם יבש ובצל - כדי שיוכל לחסוך ולקנות אדמות ...
סבא שלי - שהיה מספר את אותם סיפורים שבע מאות פעם ובכל פעם השתמש באותן המילים ...
סבא שלי - שאהבתי אותו עד אין קץ והוא היה אחד האנשים הקשים שהכרתי בחיי ...
סבא שלי - שחייו עם סבתא שלי לא היו פשוטים בכלל , מהסיבה שהם כל כך לא התאימו ...
סבא שלי - שכמעט השתגע מצער , אחרי שהיא נפטרה ... למרות הכל ...
סבא שלי - שדיבר ערבית יותר טוב מכל פועל ערבי שעבד אצלו אי פעם ...
סבא שלי - שגם בגיל שמונים , נשים היו מסובבות אחריו את הראש ברחוב ...
סבא שלי - שנפטר ממחלה קשה כשהיה בן שמונים וחמש כמעט ...
סבא שלי -שאני כל-כך מתגעגעת אליו ...
לפני שנתיים בדיוק , כתבתי כך .
בדיוק שנתיים ...
בדקתי את התאריך וזה ממש לא היה מתואם שיעברו בדיוק שנתים ואני אכתוב שוב ...
לפני שנתיים , קצת אחרי שראינו את גלעד בקלטת ...
אני חשבתי :"כמה הוא רזה וחיוור ויש לו שחור מתחת לעיניים"...
הייתי בטוחה שתוך ימים אחדים ישחררו אותו ...
זה היה לפני שנתיים ...
ביום שלישי האחרון , קצת אחרי שחזרתי מהעבודה הדלקתי טלויזיה וישבתי במטבח .
הדלת הייתה פתוחה , האיש שלי עם הסכך בסוכה ....
ואז המוסיקה בטלויזיה של :"משדר מיוחד" ...
האיש שלי מזנק פנימה הביתה ....
המנגינה המלחיצה של משדר מיוחד ... של עוד פיגוע ...
אבל הכיתוב על המסך אומר אחרת " עסקה לשחרור גלעד שליט" ...
היה לי משהו בידיים אין לי מושג מה ... זה נפל על הריצפה ...
"שיואו "!!! זה מה שפיני אומר ... "אני לא מאמין" ....
הוא שוכח את הסוכה והסכך ....
אני לא מצליחה לעצור את הדמעות ....
אנחנו נדבקים למסך הקטן ...
ומאז ... מאז יום שלישי אני מתפללת שיפסיקו כבר לדבר בטלויזיה ....
שגלעד יחזור כבר ....
שנראה אותו פה , בריא ושלם ...
שהוא יוכל לחזור לחיים רגילים ...
שיהיה קצת אלמוני ...
שאביבה ונועם יוכלו לישון בלילה ....
יאללה ... שיגיע כבר יום שלישי ...
