"נשיט סירות נייר"...

אני מבטיחה לכם , שכאשר בחרתי להזמין את אירית ר. קופר , לטקס יום השואה אצלנו - לא ידעתי ש"יד ושם" בחרו השנה את הנושא : "ילדים בשואה" .
אירית ר. קופר - הסופרת .
אירית - ניצולת שואה שהייתה ילדה בתקופת הצורר הנאצי .
אירית - שאיננה אוהבת שמציגים אותה בתואר :"סופרת" ואם אשתמש במילים שלה:
"סופר , בודה מליבו , ממציא - ואילו אני מספרת על מה שהיה באמת"...
אני מבטיחה לכם שכאשר בחרתי קטעי הקראה לטקס , מתוך שני ספרי שירה - שכתבו ילדים בשואה , אחד שניספה
ואחד שניצל -
לא ידעתי ש"יד ושם" בחרו השנה את הנושא : "ילדים בשואה" .
פשוט חשבתי שילדים בשואה - זה הכי כואב , הכי נוגע , הכי בלתי נתפס ...
אז יצא טוב , כיוונתי לדעת גדולים ממני ...
אירית - דיברה על ילדותה בתקופת השואה , על משפחתה , שלוש אחיותיה , סבא וסבתא .
היא סיפרה על אם , אמיצה כלביאה המגינה על גוריה - נחושה למצוא אוכל למשפחתה גם בדוחק הגדול ביותר ...
אוכל ... תפוח אדמה במים וצלחת מרק...
אם - שהצילה את חיי בתה בכך ששלחה אותה לעבוד אצל האיכר הפולני .
ואירית שהייתה רק בת שתיים עשרה בעוזבה את ביתה אל האיכר - לא ידעה שזאת הפעם האחרונה שהיא רואה את משפחתה .
כשאירית - עומדת מול הקהל ומספרת את סיפורה בלהט וברגש , היא נמצאת בחזרה בפולין ... נערה צעירה , רעבה , קר לה והיא פוחדת ... אך נלחמת לשרוד .
בגבורה עוצרת נשימה התחזתה אירית לנערה פולניה והצליחה לשרוד את השנים הקשות .
אירית מספרת על חברה יוסל'ה שהלך איתה לחפש עבודה אצל משפחה פולנית , אך המשפחה רצתה רק ילד אחד - ולקחה את אירית . יוסל'ה הלך משם ...
"אחכ" , אומרת אירית - "הלכתי לחפש אותו ... את יוסל'ה... ואני מחפשת אותו עד היום"...
הקהל - שממלא את האולם - חונק את דמעותיו...
אני - שזו לי , לא הפעם הראשונה שאני שומעת את אירית , הבטתי בהם , באנשים שמילאו את האולם .
אף אחד לא רצה ללכת הביתה . כולם היו מוכנים לשבת עוד שעות ארוכות ולהקשיב לה .
המבוגרים החניקו דמעות , הילדים הצעירים ישבו מרותקים ...
אישה אמיצה , חזקה , מאירת פנים עם חיוך ענק והמון אופטימיות .
לפני כארבע שנים לקחה אירית שלושה מנכדיה למסע לפולין .
מסע שבו נחשפו הצעירים למקומות בהם הייתה סבתא בזמן השואה .
בעקבות מסע זה כתבה אירית את הספר : "נשיט סירות נייר" .
הנכדים חולקים עם הקורא את חוויותיהם בפולין של היום , כשהם משחזרים את חוויותיה של סבתם מאז.
כשניפרדתי מאירית בסיומו של ערב מרגש , לאחר שהמוני האנשים שסבבו אותה ולא נתנו לה ללכת , התפזרו ...
אמרתי לה : "שתזכי לעוד הרבה שנים לספר את הסיפור המופלא שלך" .
והיא ענתה לי:"מה שנותן לי כוח להמשיך זה כל אותם אנשים צעירים שרוצים ובאים להקשיב"...

"אז מה אתם עושים ביום שישי?"...

אני יכולה לספר לכם מה אני עושה ביום הזה .
ביום שישי בבוקר , אני נכנסת למטבח , חותכת , קוצצת , מתבלת , מטגנת , מבשלת , אופה ...
אח"כ אני מנקה , מקרצפת , שוטפת , תולה , מורידה , מקפלת , שמה במקום ...
כל יום שישי .
אלא מה? המורה המיתולוגי שלי , הבלוגרית הזאת , וגם זאת - זממו מזימה נגדי ...
להראות לי שאפשר לעשות עוד דברים ביום שישי - מעבר לפעילות המכוננת שלי ... ולכן מפגש הספרנים הבלוגרים הראשון בארץ - נקבע ליום שישי ה - 15.05.09 .
נו טוב , הם לא באמת זממו נגדי... ברור שיום שישי נבחר בגלל שרוב האנשים לא עובדים ביום הזה וטכנית , זה נוח להיפגש .
אז אחרי התלבטות קצרה , החלטתי : בעד המיפגש ונגד המטבח ... למרות שזה יום שישי .
המפגש , ספרנו-ספירה יתקיים כאמור ביום שישי .
כל הפרטים כאן , ו... תבואו יהיה כייף !

"בספרייה הזאת , מקבלים גם חיבוקים"...

זוכרים את נגה? נגה החמודה , השובבה , הצחקנית?

אותה נגה שכתבתי עליה כאן .

לפני יומיים - בעודי מטפלת בעשרות הקוראים שהגיעו לספרייה בערב חג , שזהו הזמן שכולם מצטיידים בספרים , אני מרגישה שמישהו מסתכל עלי , בקושי אני מרימה את העיניים קדימה

ו... "נ ג ה " - אני קוראת בקול רם מהמותר בספרייה ...

ואני עוזבת את העמדה שלי - ממהרת לילדה הצוחקת שעומדת לה על שתי הרגליים - ומחבקת אותה חיבוק עוטף כזה .

"נגה , נגה",מרוב שמחה אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות. נגה - שלפני שלושה חודשים ישוב שלם התפלל שהרופאים יצליחו להציל את כף רגלה .

ואכן - הם הצליחו , הרופאים .

ונגה עומדת פה מולי , כבר לא בעגלת תינוק - קצת נבוכה מקבלת הפנים אבל מחייכת ושמחה .
גילי , אחותה הקטנה שעומדת לידה מקבלת גם היא חיבוק ...
אמא של שתיהן שנכנסת בעקבותיהן לספריה שואלת בחיוך: "מה זה פה , בספריה הזאת מקבלים גם חיבוקים"?
מה שלא סיפרתי בפוסט הקודם על נגה , זה שהילדה הזאת דומה דמיון מדהים לאחייניתי האהובה דניאל , שהוריה בחרו לגדלה במקום אחר , ואת כל האהבה והגעגועים שלי לדניאל - אני מרעיפה על נגה ...
"נגה - המדף שלך שם"... אני צוחקת , ומצביעה על המדף שנגה אהבה לבלגן ...
אבל היא ... מחייכת , פונה לספריית הילדים , מתיישבת לה על הכריות הקטנות ומדפדפת בספר ...
כבר לא מעניין אותה להפוך מדפים , נגה גדלה ...
אבל אל דאגה גילי , אחותה הקטנה תמשיך במסורת ...

הרומן הצרפתי שלי ...

לא התכוונתי לכתוב פוסט היום ... אבל כשהגעתי לעבודה ונתקלתי בארגז הספרים בצרפתית שחיכה לי ... נזכרתי בחיוך איך התחיל "הרומן הצרפתי" שלי ...
"ספרים בצרפתית? אין לי" . אני עונה לאישה העומדת מולי .
"אין?" היא שואלת באכזבה . " אבל אני קוראת רק בצרפתית ... וזה ספריה פה"...
"את יודעת מה?" אני מחייכת , "את צודקת ... זאת באמת ספריה פה"...
הראש הספרני שלי , שמתוכנת לפתור בעיות - מתחיל לעבוד... ואני נזכרת בשיחה שהייתה לי עם חברה ספרנית ...
אני מתקשרת אליה:" שושי , איזו ספריה עושה השאלות בינספרייתיות בצרפתית?" אני שואלת .
"ספרית דימונה" , היא עונה לי . " יש להם אוסף גדול בשפה הצרפתית" ...
אח... כמה זה יעיל שיש חברות ספרניות ... סיעור מוחות ספרני - זה דבר מאוד מפרה ... נסו פעם ...
ואני מצלצלת לספרית דימונה , מדברת עם אילנה האחראית על האוסף בצרפתית ומסכמת איתה , שהיא תשלח לי ארגז עם רומנים בצרפתית ומדי חודשיים שלושה , אני אחזיר לה את הארגז והיא תשלח לי ספרים נוספים ...
השאלה בינספרייתית .
נפתרה הבעיה , מבלי לרכוש ספרים בשפה שאין מי שיקטלג - בספריה שלנו ...
הקוראת שלי - שבוחנת אותי במשך הדקות הללו , שואלת בהיסוס:"אז יהיו לי ספרים בצרפתית?"
"בשבוע הבא" , אני עונה "יהיו פה גם ספרים בצרפתית" ...

"לקורס הזה , דווקא ממש התכוונתי לבוא"...

זוכרים את הקורס הקודם שכתבתי עליו?
קורס:"ספרים וסיפורי מסע ברשת?" שהתקיים במרכז ההדרכה לספריות ?
זה , שממש לא התכוונתי ללכת אליו?
הקורס ההוא ...
שהחיים שלי נחלקים לשניים , לפני שלמדתי אותו ואחרי שלמדתי אותו ... (כמו שיגאל נוהג להגיד) , זוכרים?
אז אתמול התחלתי עוד קורס במרכז ההדרכה .
"ארגז הכלים המקצועי לספרן ולמידען" . קורס נוסף שמלמד יגאל חמיש .
לקורס הזה - ממש התכוונתי לבוא!
אחרי שלמדתי כל-כך הרבה בקורס הקודם וגם כתבתי על כך , כאן - לא היו לי ספקות בקשר לקורס הבא שלי .
הפעם - ציפי לא הייתה צריכה לשכנע אותי ...
כבר משמו של הקורס - אתם מבינים שאנחנו הולכים ללמוד דברים חדשים שיועילו לנו .
נלמד על כלים הקיימים באינטרנט וגם על גבי המחשב שלנו . כלים - שחלקם בטח יהיו חדשים לנו , את חלקם אולי אנו מכירים , אבל נלמד למצות את הפוטנציאל הגלום בהם לתועלת עבודתנו .
למשל : מנוע החיפוש השולחני (המופלא) copernic .
אז ... קדימה לעבודה יגאל , יש לי הרבה ציפיות ...

"את מכירה את הצב והעקרב?"

שואל אותי חייל צעיר וגבוה שנכנס לספריה .

שעת צהריים , עדיין שקט .

מה? אני מתבלבלת לרגע ורואה בעיני רוחי , מבעד למדים הירוקים והרובה - את הילד שהיה מסתובב פה בספריה , לעיתים די רחוקות , וממש לא ממהר להחזיר ספרים ...

"מה אתה מחפש?"

"את הספר הצב והעקרב" - הוא אומר בבישנות .

ואני לא יכולה שלא לתהות , מה לו - חייל ביחידה מובחרת ולספר ילדים? הרי כשהיה ילד בעצמו - בקושי קרא ספרים ...

אבל אני מחפשת ו... לא מוצאת .

"אין ספר כזה" - אני מודיעה לו בפסקנות .

"בטח שיש ", הוא עונה לי . "סיפרו לנו כשהיתי בגן ... אני זוכר" ... הוא מוסיף כמעט בלחש .

"רגע , רגע" אני אומרת , " זה בטח סיפור שנמצא בתוך ספר . יהיה לי מאוד קשה לאתר אותו אם אתה לא זוכר מי הסופר".

"לא , אני לא זוכר ... אבל אני חייב את הסיפור הזה"...

ואני רואה אותו ממהר לספרית הילדים ומתחיל לחטט במדפים ...

בשלב בזה , אני מתחילה לצחוק :"תגיד , אני שואלת אתה חושב שתמצא ככה את הסיפור ? תדפדף במאות ספרים וככה תמצא אותו?" ...

הוא צוחק יחד איתי ושואל :"יש לך אולי רעיון יותר טוב?" .

ויש לי .

אני מתקשרת לאחת הגננות בישוב ושואלת:" יהודית , מי כתב את הסיפור: הצב והעקרב"?

עודד בורלא , היא עונה מיד .

מכאן הדרך אל הסיפור קצרה מאוד .

אני ניגשת למדף , לוקחת את:"הספר הגדול של עודד בורלא"והנה "הצב והעקרב" ממש כאן ...

"איזה יופי!" הוא שמח , "אני רוצה להכין לחברה שלי הפתעה"...

"חברה?" אני סקרנית קצת ... "כן ... חיילת , הוא נבוך . חשבתי לצלם את זה , להדביק , לכתוב לה משהו ..."

"נו , אני אומרת - אז קדימה לעבודה "...

"הבעיה שאני צריך את זה למחר , אני נוסע אליה ואני לא כל-כך טוב בלגזור ולהדביק"...

אני מחייכת אליו :" להשתמש בנשק אתה יודע?..." "בטח שאני יודע!" , הוא צוחק .

בוא שב . אני אומרת , מנצלת את השקט הזמני של שעת הצהריים ... ותוך רגע , אני סורקת את הסיפור , גוזרת , צובעת , מדביקה ... מרגישה כמו בשיעור אמנות ...

הוא יושב לצידי , נבוך מתפעל בשקט וכשאני מסיימת ומגישה לו , אני מזהירה אותו :" שלא תגלה לאף אחד שאני עשיתי את זה"...

ואז הוא אומר לי בשקט בשקט :"את יודעת יש בסיפור הזה משהו במיוחד לחברה שלי ויש לה מחר יום הולדת ".

"מזל טוב ", אני אומרת ," חבר משקיען אתה" .

והוא ממשיך באותו קול שקט :" היא חולה"...

"לא נורא , אני מנחמת אותו , כמה ימים וזה יעבור ".

"זה לא שפעת ", הוא ממשיך כאילו מוכרח לספר לי,

"יש לה סרטן"...

ואז אני מבינה מה לחייל ביחידה מובחרת ולסיפור ילדים ...

ואני כל-כך שמחה שעזרתי לו ...

"את מוכנה לדבר בשם האימהות?"

הכתרה .
לא של מלך או מלכה .
הכתרת רבנית פורים באולפנא , אתם יודעים ...
החגיגה הגדולה של השנה .
השיא של כתה יב'.
הצגה שמעלות בנות השיכבה , עם במאיות ותפאורה מערכת הגברה משוכללת ושחקניות ... ואתה מדמה בנפשך שאתה נמצא ב"הבימה" או "בקמארי" ...
ואז ... אז מגיעה הרבנית .
נערה מהשיכבה שנבחרה לתואר הרם והיא תנהל את האולפנא במהלך שבוע החגיגות של פורים .
"אז את מוכנה לברך בשם האימהות?" שואלת אותי נאוה , הסגנית .
"אני? אני תוהה , למה דווקא אני? , מכל האימהות דווקא אני? הרי אני לא אמא "רגילה" ...
די בעייתית לצורך העניין ...
לא תמיד מסכימה עם דרכה של האולפנא , כועסת על כך שהבנות ישנות בשקי שינה בטיולים שנתיים , מתווכחת , אומרת את דעתי בקול , גם כשיודעת שבטח אהיה היחידה ...
לא בדיוק נכנסת לריבוע ...
ודווקא ממני מבקשים ?
אבל כמובן שאת המחשבות הללו , אני שומרת לעצמי ...
ולנאוה אני עונה מיד :" כן בטח , בשמחה" .
ואז התחלתי לחשוב , מה אומר ? יהיו המון נשים ובנות ואורחות באולם ...
ואני אהיה לבד על הבמה ... אני והמיקרופון ...
בשלב הזה , התחילה לפרפר לי הבטן ... אבל אין ברירה , הרי הסכמתי ...
וכשעמדתי על הבמה , משתדלת שלא ירעד לי הקול - כדי לא לעשות בושות ...
בחרתי לשתף את כולן בחוויה שלי עם האולפנא .
חוויה שהתחילה לפני כארבע שנים , כשבתי הבכורה עלתה לכתה ט' .
כשאני הגעתי לאולפנא - לא הכרתי אף אחד , לא ידעתי מה הולך לקרות ואיך דברים יראו מעכשיו.
קשיי הקליטה שלי היו רבים ...
פתאום להתרגל לישון לבד בלי ילדתי לידי , לא לדעת מה היא עושה כל רגע וכל שניה ,
מה היא אוכלת ואם טעים לה ...
פתאום להידחק טיפה הצידה...
ואז אמרתי תודה .
תודה למחנכות על הסבלנות והאהבה שלהן לבנות .
תודה לאימהות הבית על הנשמה שהן מכניסות בכל מעשיהן .
תודה למורים המקצועיים שמתעקשים גם עם בנות סרבניות .
תודה לאנשי האחזקה ולגננים על החזות היפה של האולפנא .
תודה לצוות המיטבח .
תודה רבה לרב שלמה שבצניעות ובהדרת פנים מוביל את האולפנא קדימה .
תודה לעדנה , מנהלת התיכון .
ואז , פניתי לבנות - הכוכבות האמיתיות של הערב ואמרתי להן :
"בנות יקרות עוד רגע אתן מסיימות כתה יב', עוד שניה אתן יוצאות לחיים האמיתיים , קבלתן כאן מטען גדול ומלא משמעות ואיתו , אני בטוחה השמיים הם הגבול. צאנה לעולם בנות יקרות והטבענה בו את חותמכן - כי יש לכן חותם להטביע" .
בסיום דברי ביקשתי שיתנגן שירו המופלא של אברהם פריד , "עלה קטן שלי " , כשאני שמעתי שיר זה לראשונה - בתי סיימה כתה ו' וחשבתי שיהיה זה נכון להקשיב לו גם בערב זה , כמעט סיום יב' ...
כשירדתי מהבמה , לא שמעתי את מחיאות הכפיים , ליבי הלם חזק יותר ...
וכשאמרו לי אח"כ חברותי האימהות , שהעברתי בדיוק את תחושות ליבן ,
חשבתי לעצמי , שאולי בעצם אני כן אמא רגילה ...