שעת צהריים , עדיין שקט .
מה? אני מתבלבלת לרגע ורואה בעיני רוחי , מבעד למדים הירוקים והרובה - את הילד שהיה מסתובב פה בספריה , לעיתים די רחוקות , וממש לא ממהר להחזיר ספרים ...
"מה אתה מחפש?"
"את הספר הצב והעקרב" - הוא אומר בבישנות .
ואני לא יכולה שלא לתהות , מה לו - חייל ביחידה מובחרת ולספר ילדים? הרי כשהיה ילד בעצמו - בקושי קרא ספרים ...
אבל אני מחפשת ו... לא מוצאת .
"אין ספר כזה" - אני מודיעה לו בפסקנות .
"בטח שיש ", הוא עונה לי . "סיפרו לנו כשהיתי בגן ... אני זוכר" ... הוא מוסיף כמעט בלחש .
"רגע , רגע" אני אומרת , " זה בטח סיפור שנמצא בתוך ספר . יהיה לי מאוד קשה לאתר אותו אם אתה לא זוכר מי הסופר".
"לא , אני לא זוכר ... אבל אני חייב את הסיפור הזה"...
ואני רואה אותו ממהר לספרית הילדים ומתחיל לחטט במדפים ...
בשלב בזה , אני מתחילה לצחוק :"תגיד , אני שואלת אתה חושב שתמצא ככה את הסיפור ? תדפדף במאות ספרים וככה תמצא אותו?" ...
הוא צוחק יחד איתי ושואל :"יש לך אולי רעיון יותר טוב?" .
ויש לי .
אני מתקשרת לאחת הגננות בישוב ושואלת:" יהודית , מי כתב את הסיפור: הצב והעקרב"?
עודד בורלא , היא עונה מיד .
מכאן הדרך אל הסיפור קצרה מאוד .
"איזה יופי!" הוא שמח , "אני רוצה להכין לחברה שלי הפתעה"...
"חברה?" אני סקרנית קצת ... "כן ... חיילת , הוא נבוך . חשבתי לצלם את זה , להדביק , לכתוב לה משהו ..."
"נו , אני אומרת - אז קדימה לעבודה "...
"הבעיה שאני צריך את זה למחר , אני נוסע אליה ואני לא כל-כך טוב בלגזור ולהדביק"...
אני מחייכת אליו :" להשתמש בנשק אתה יודע?..." "בטח שאני יודע!" , הוא צוחק .
בוא שב . אני אומרת , מנצלת את השקט הזמני של שעת הצהריים ... ותוך רגע , אני סורקת את הסיפור , גוזרת , צובעת , מדביקה ... מרגישה כמו בשיעור אמנות ...
הוא יושב לצידי , נבוך מתפעל בשקט וכשאני מסיימת ומגישה לו , אני מזהירה אותו :" שלא תגלה לאף אחד שאני עשיתי את זה"...
ואז הוא אומר לי בשקט בשקט :"את יודעת יש בסיפור הזה משהו במיוחד לחברה שלי ויש לה מחר יום הולדת ".
"מזל טוב ", אני אומרת ," חבר משקיען אתה" .
והוא ממשיך באותו קול שקט :" היא חולה"...
"לא נורא , אני מנחמת אותו , כמה ימים וזה יעבור ".
"זה לא שפעת ", הוא ממשיך כאילו מוכרח לספר לי,
"יש לה סרטן"...
ואז אני מבינה מה לחייל ביחידה מובחרת ולסיפור ילדים ...
ואני כל-כך שמחה שעזרתי לו ...
