בואו נדבר קצת על פייסבוק..

כבר זמן מה שאני מתלבטת אם לכתוב את הפוסט הזה ...

הוא יושב לי בלב , בנשמה ומטריד אותי .

הצד ההגיוני, הרציונאלי שלי אומר:"עזבי . בשביל מה? עזבי . אין צורך . סתם תכנסי לפינה של ביקורת . עזבי, לא צריך!" ... הצד האמוציונאלי שלי (שהוא כנראה הצד החזק אצלי) אומר:  "בטח שצריך ! תגידי מה שאת חושבת . למה לשתוק? הכי גרוע זה לשתוק כשיש משהו שמפריע לך "...
ואני מתלבטת מודה ...
לפני שבוע אמר לי אהובי בשיחה נוקבת שניהלנו , אחרי שעשיתי משהו שהיה מאוד לא מקובל עליו ... "לא תמיד צריך להגיד את האמת!" ואני עניתי לו בכעס גדול :"תמיד צריך להגיד את האמת!" ...
והוא ענה לי בשקט המופלא שלו :"את טועה. לא תמיד צריך להגיד את האמת"...
אז יש ויכוח .
ביני לבין עצמי .
אם לכתוב את השורות הבאות או לא ...

יאללה בואו נתחיל ...
בואו נדבר על הסלידה העמוקה שלי מפייסבוק.

בואו נדבר על הבחילה הקיומית שיש לי מהפלטפורמה הזאת .
בואו נדבר על מציאות וירטואלית, שקרית,שטוחה ולא אמיתית .
אבל בואו נתחיל מהסוף דווקא ...
שכן , לפחות אחד מידידי קופץ עכשיו ממקומו ואומר :" איזו צבועה ... יש לך פרופיל בפייסבוק, מה את מקשקשת " ...
אז ככה : אם יש משהו שאי אפשר להגיד עלי הוא :"צבועה" ... כל מי שטיפה מכיר אותי יודע ...שמה שיש לי בלב - יש לי בפה .
וכמו שאהובי טוען - זה לא תמיד טוב .
אבל זאת אני .
אני לא חושבת שבגילי המופלג - אשתנה .
אז נכון, יש לי פרופיל בפייסבוק .
פתחתי אותו יחסית ממש לא מזמן , אתם מוזמנים לבדוק . במשך תקופה ארוכה ארוכה, הצהרתי שאני לא מצטרפת לרשת החברתית. שזה נורא בעיני הציבוריות יתר הזאת, ואני לא מוכנה להשתתף בזה . רבים מחבריי ניסו לשכנע אותי להצטרף , וזכו לקבל את "נאום" הנגד שלי ...
אבל גם אני יודעת שיש דברים שכבר נמצאים פה והם לא יעלמו ... מה ששבר אותי וגרם לי בכל זאת לפתוח פרופיל , הוא סיבה פרוזאית לגמרי ... וזה עוד לפני שהיה לי סמארטפון ...
אחי היקר והאהוב , זה שבחר לחיות את חייו בארץ אחרת - העלה לפרופיל שלו תמונות מטיול אופניים שעשה עם חבריו במדבר מוהאבי... הבנות שלי התעייפו מהאימא המעצבנת שמבקשת כל רגע לראות עוד תמונה ועוד תמונה ..
אז עשיתי מעשה ... ופתחתי לי פרופיל.
בגלל דרורי .
כדי לראות את התמונות שלו ...
זאת הסיבה . טיפשית ככול שתהיה.
אפילו כתבתי על זה פוסט בזמנו ...
אם תסתכלו טוב בפרופיל שלי , תראו שיש שם ממש מעט חברים , וגם חצי מהם זה ספריות ציבוריות ...
הנה עוד עניין גדול לסלידה שלי ...
"חברים" ...
לעולם אינני מאשרת חברות לאדם אותו אינני מכירה . כמו שלא אכניס לסלון שלי , אדם שאותו אינני מכירה . על אותו משקל .
והקטע הזה של חברים ...
כאילו מה נסגר איתכם ?? אם יש למישהו 2000 חברים זה עושה יותר נחשב ממישהו שיש לו 100 חברים?
רבאכ  תתעוררו ... זה לא באמת חברים שלכם!! אלו אנשים שאישרתם, אתם לא באמת מכירים אותם !!!
יש אצלי רשימה של כמה עשרות אנשים שביקשו ממני חברות ועדיין מחכים לאישור .
אל תעלבו . זה לא יקרה ...

שלא לדבר על תמונות פרופיל ...
זה בכלל קטע שהורס אותי כל פעם מחדש ...
אני מכירה לפחות שלושה אנשים מבוגרים ממש ... ששמו תמונות בוא נגיד בעדינות , מגיל שתיים עשרה וחצי ....
את מי אתם מרמים ??

שלא לדבר על הפדופיליה שיש לה פריחה מאז הרשת החברתית , על הרמאים, המתחזים והשקרנים שנמצאים שם .
לפני תקופת מה שאלתי ידיד , (שהוא במקרה שוטר , במקרה במחלקת המחשבים במשטרה) שאלה בעניין פייסבוק וככה ניהלנו שיחה קצרה והוא אמר לי שתשעים אחוז מהתלונות שהם מקבלים , קשורות לרשת החברתית ...

באחד הכנסים שלנו , שמענו הרצאה של גלעד האן
חוקר , שמתעסק בפשיעה באינטרנט וברשת החברתית ...
תאמינו לי יצאתי חיוורת מההרצאה הזאת . כדאי לכם לשמוע אותו ...

אז נכון , יש גם דברים טובים .
אני מודעת אליהם . לרשת יש כוח , אפשר לעשות מהפיכות . להעביר מידע במהירות .
אבל מה שאני טוענת זה שהחסרונות עולים על היתרונות .
לפעמים ממציאים משהו בכוונה ממש טובה, והשימוש שנעשה בו אחר כך - הוא הרסני ביותר.
ראו ערך הדינמיט ...
והקטע שהכי הורס אותי ...
" ראיתם כמה הרבה לייקים עשו לי?" ...
כאילו שתמצית חיינו נכנסת לתבנית ה"לייק".
עשו לך לייק - משמע אתה קיים ...
אז נכון שזאת דרך לתקשר ... דרך איומה בעיני. אני רואה את הנערות בספרייה , כל אחת במחשב מתקשרות דרך הפייסבוק ...
הלו !! אתן יושבות אחת ליד השניה ...
דברנה !!!  אפשר לעשות שימוש גם בקול , לא רק באצבעות !!
מה שעוד רציתי להגיד הוא...  שיש חיים בעולם האמיתי ... אולי לא שמתם לב , אבל יש .
ה" חברים" בפייסבוק הם לא העולם האמיתי .

בעולם האמיתי שלי, יש את פנינה חברתי הטובה ... שבפעם הלפני אחרונה שנפגשנו ...
ישבנו במטבח שלי והיא סיפרה לי משהו .
ואני ...שהקשבתי לה רוב קשב ומה שהיא אמרה נגע לי בנשמה ... לא שלטתי בדמעות ..
והיא אמרה :" די אל תבכי . אני לא אספר לך אם תבכי ..." ואז גם היא בכתה ...
ובכינו ביחד ... והתחבקנו ...
וזה היה נפלא !!
כי בחיים האמיתיים ... גם החברים הם אמיתיים . לא וירטואליים ...

ויש צחוק (לא סמיילי מחייך) ודמעות , ומילים וקולות ומגע ...
.
אז נכון שחלק מהוירטואלים , יכולים להפוך לאמיתיים . זה גם נכון .
אבל כמו שאמרתי , אני פה בעניין החסרונות שעולים על היתרונות .
יש לי עוד הרבה מה להגיד אבל נראה לי שאעצור כאן .

וממש ימים ספורים לפני ראש השנה , אני רוצה לאחל לכולנו שתהיה שנה טובה .
פשוט שנה טובה .

שיקרו בה רק דברים טובים. שנאהב יותר , שנריב פחות , שנקשיב אחד לשני .

ואני רוצה  להקדיש את השיר הבא , לפנינה חברתי האהובה והיקרה לי כאחות !

סתם יום של חול ...

"סתם יום של חול
עם בוקר כחול" ...

יום רגיל , ספרייה ציבורית , המון ילדים .
לא ספרתי כמה ...
עשרים , שלושים , ארבעים ...
בכל הגילאים ...
חלקם יושבים מול המחשבים , חלקם יושבים על הכורסאות הקטנות הצבעונית בחדר הילדים ,
חלק יושבים על הרצפה וקוראים ... ויש גם כמה קטנטנים שעושים בלגן ...
יום רגיל , ספרייה ציבורית ... 
אני ליד הדלפק שלי , משאילה ספרים , כותבת מיילים , משתדלת להספיק מה שיותר ...
רגיל לגמרי ...

פתאום ... את הרעש הרגיל של ספרייה מלאה ילדים חותכת  אזעקה ...
הילדים כולם קופצים ממקומם ,
אני קופצת ממקומי ומתחילה לחלק הוראת בקול יציב :" לא להיבהל . כולם למקלט  קדימה"
 אני רצה לדלת של הספרייה , עוזרת  למספר ילדים שיצאו לפני שניות מעטות לפתוח אותה מהר ...
"לא להיבהל , כולם למקלט , יש לנו מקלט נהדר בספרייה . לרדת לאט במדרגות , להחזיק במעקה , הכל בסדר" ...

יש לנו מקלט בספרייה .
לפני כחמישים שנה כשבנו את הספרייה , בנו בתוכה מקלט . שזה נהדר מצד אחד - אולם מהצד השני המדרגות תלולות מדי ... הפחד שלי תמיד הוא שמישהו ייפול במדרגות . לכן אני מדגישה להם תמיד , "לאט לאט במדרגות , אנחנו מוגנים גם בחלל המדרגות" ... וככה בסתם יום של חול , מנהלת ספרייה אחת והמון ילדים יורדים למקלט .
אני יורדת אחרונה , מוודאת שכולם יורדים , הגדולים עוזרים לקטנים . 
נהדרים הילדים שלנו .
איזו משמעת , איזה תפקוד ...
חלקם - מבקרים במקלט בפעם הראשונה ...
"איזה יופי כאן , נכון?"  אני שואלת אותם .
"איזה מקלט מדליק , מה דעתכם?" 
"רק נצייר על הקירות יהיה פה מה זה יפה" ...
אני מנסה להסיח את דעתם , להצחיק אותם ...
"מי מתנדב לצייר על הקירות - אם אני אדאג לצבעים?"  אני שואלת ...
הם צוחקים .
כבר שמעתי את הבומים מרחוק , ואני מנסה למשוך זמן ...
לשמור עליהם עוד קצת בתוך המקלט ...
"מנחם יצייר לי ?" אני שואלת את את אחד הילדים  ...
מנחם - הוא ילד מוכשר באופן מיוחד .
"בטח בטח " הוא מתלהב , "כמו שהוא צייר בסניף של בני עקיבא על הקירות "...
עברו הדקות שנחוץ להישאר במקלט .
אנחנו עולים למעלה  בחזרה לספרייה ...
הילדים המדהימים שלנו חוזרים לפעילות הקודמת שלהם ...
מי למחשב , מי לספר , מי למשחק ...
כאילו לא הייתה כאן אזעקה לפני שנייה ,

"לא יאומן כמה מהר הם חוזרים שיגרה" ... אני חושבת לעצמי .
גם אני חוזרת לענייני ...
ועוד אנשים מגיעים והולכים ...
יום רגיל לגמרי ...
ופתאום ...
עוד אזעקה חותכת את רעשי הספרייה ...
אני קופצת ממקומי , עכשיו יש פה גם כמה אימהות עם תינוקות ...
הן קצת יותר נבהלות ...
אני שוב חוזרת על המילים שכבר אמרתי מי יודע כמה פעמים : 
"לא להיבהל ... לרדת למקלט ... לאט  במדרגות ... הכל בסדר "...
אנחנו שוב יורדים למקלט בפעם השנייה במהלך השעה האחרונה ...
שוב אני מצחיקה אותם ... ושוב הם משתפים פעולה  וצוחקים ...
הפעם יש לי גם כמה אימהות צעירות , שהן קצת יותר היסטריות מהילדים , ואותן אני צריכה גם להרגיע ...
עשר דקות ואנחנו יוצאים ...
חזרה למעלה , לספרייה היפה שלנו ,
הילדים שוב שוקעים בענייניהם ,
משאירים אותי לתהות על החוסן שלהם ...
סתם יום של חול ...
רגיל לגמרי ...

רגע של עברית יפה ... (או בעצם לא) ...

מלחמה 
גדרה
סופר גדול
אזעקה ...
אני עומדת עם עגלה מלאה מוצרים ,  ממש ביציאה מהחנות כשנשמעת האזעקה .
חלק נבהלים , חלק לא , אימהות עם תינוקות רצות למרחב המוגן ...
אני רואה שאין שם מקום , אז נשארת לעמוד .
עומד מולי מישהו , מסתכל .
אני לא זזה .  מישהו אומר לי :"כאן לא מוגן"
"זה בסדר" אני עונה . מה להגיד ? אין מקום במרחב המוגן? מלא אימהות צעירות ותינוקות?
פתאום האדם שמולי שממשיך להסתכל עלי כל הזמן ... אומר לי:
"הלוואי שהטיל יפול על הבימה , במרכז תל אביב" ...
אני בהלם . מסתכלת עליו . והוא ממשיך: "על הראש של כל השמאלנים"...
"למה"?   אני שואלת  "למה"? ...
"ככה "!!  הוא מרים קול ...  "על הראש של כל השמאלנים"...
"אבל למה?  הם לא יהודים בדיוק כמוני וכמוך?" ...
"תתביישי לך "!!  הוא צורח ... "לכי תגני על ערבים , תתביישי לך "...
מי שמכיר אותי יודע , אני לא בנאדם שתקן , אבל זה תפס אותי לא מוכנה ...
"תתבייש לך אתה !!  איך אתה מדבר "? ...
"לכי תגני על ערבים , לכי תגני על ערבים , לכי תגני על ערבים"....
הוא צועק בצורה שאפילו אני מרגישה לא בנוח .
מישהו אומר לי :"עזבי, אל תעני"...
הצעקות שלו מלוות אותי , כשאני מחליטה לצאת מהחנות למרות שהדי האזעקה עוד נשמעים ...
אני לא מוכנה לעמוד ליד אדם כזה ...
דפיקות הלב שלי ממשיכות גם כשאני מתיישבת כבר באוטו ...
לוקח לי כמה דקות עד שאני מצליחה להניע ולנסוע שם ...
משום מקום אני נזכרת בשיחת טלפון שקיבלתי במלחמה הקודמת ...

על הקו ג'ועדת ...
חבר ערבי של סבא שלי מאחד הכפרים בצפון ...
"שרה , מה שלומך?  יש לכם מצב מסוכן בדרום . 
קחי את המשפחה ובואי להתארח אצלנו . אני אסדר לך דירה 
קחי את הילדים ובואי !  זה מסוכן אצלכם"...

רצח הוא רצח הוא רצח !

גם אני חשבתי שאני מתעלפת מצער כשהודיעו שנמצאו גופות הבנים ...
גם אני הפסקתי לנשום למשך 18 הימים הארוכים עד שהם נמצאו ...
אני - בתחושה הראשונית שלי , לאחר החטיפה ... רציתי לקשור את שתי הבנות שלי אלי ...
לא לתת להן להתרחק ממני לרגע אחד ...
גם אני באינסטינקט של אימא - חלפו במוחי  מחשבות זעם קשות על "מה צריך לעשות עם הרוצחים"...
וכן , אני כן חושבת שרוצחים שפלים ומחבלים חורשי רעה , מקומם לא איתנו.
אני חושבת שעונש חמור ביותר  היה ראוי מאוד במקרה הזה ...
אני גם חושבת שלצערי , זה לא ירתיע את הרוצחים מלרצוח ...

אבל ... בשום מצב ובשום אופן אסור להתנפל על אנשים תמימים ולכלות בהם את כעסינו ...
מה קרה לכם עם ישראל?
השתגעתם?
אנחנו חיים במציאות לא פשוטה , זה נכון .
אנחנו נלחמים פה על חיינו זה גם נכון .
אבל לחטוף ילד שלא עשה שום דבר לאף אחד ולהרוג אותו?
מה אנחנו?  שפלים כמוהם???
איפה עם ישאל , רחמנים בני רחמנים??
איפה אתם????
רצח של ילד יהודי או ערבי הוא רצח!
וילד הוא תמיד ילד .
יהודי או ערבי ...
ואין מילים ...
אין מילים לתאר את מה שאני מרגישה לנוכח יהודים שרוצחים  ...
לא רוצה אפילו להגיד איזו אסוציאציה זה מעלה לי ...
אתם חושבים שזה מזיז משהו למחבלים הנתעבים שרצחו את שלושת ילדינו???
"לא תרצח"  כתוב בעשרת הדיברות .
"לא תרצח" - נשמע לי מאוד פשוט להבין ...
שלא נידרדר למקום של רוע , שלא נרד לרמתם של מבקשי נפשנו ...
נכאב כולנו ביחד את מותם של הבנים. 
נבכה עד שלא ישארו לנו דמעות עוד ...
נגן על עצמנו בעוצמה , נלחם עם חיינו ועל אדמתנו .
אבל בשום אופן לא נפגע בחפים מפשע !!
בשום אופן לא ...
זאת לא דרכנו , מעולם לא הייתה ...

והכי חשוב אני חושבת 
שאם יהודים רוצחים בדם קר ...
אז הם ניצחו אותנו .
פשוט כך .
אם אנחנו הפכנו בבואה שלהם ,
אם אפשר להשוות אותנו לשונאינו ...
אז  הם    ניצחו    אותנו ... 
וזה מה שהכי כואב לי .
ההשוואה הזאת ...

כתבתי לי משהו קטן ...

- "למה את לא כותבת ילדה שלי?"
- "ככה אימא"...
- "ככה זאת לא תשובה , את יודעת את זה.."
-"ככה זאת כן תשובה אימא... יש אפילו ספר ילדים בשם הזה..."
- "אבל אני בודקת כל יום, את לא כותבת... 
 תכתבי משהו..."
- " אוף אימא ... את אפילו לא פה. איך את בודקת ?"
- "בטח שאני פה מאמי! את לא מרגישה? כל פעם שקשה לך...
אני מחזיקה לך את היד ... את לא מרגישה?
אם את כועסת על הנכדות שלי אני לוחשת לך :"תתאפקי ילדה שלי , אל תהיי כועסת ... יהיו לך אח"כ רגשות אשמה, הן ילדות טובות.
תשימי לב! אני פה לידך כל הזמן.."
- "אוף,אימא, תתאמצי קצת יותר..."
- "תכתבי  משהו מאמי ,
- תכתבי בשבילך . 
-  לא בשבילי. 
-  זה עושה לך טוב...
-  "משהו קטן תכתבי"...
- "טוב אימא , בסדר, אני אכתוב משהו..."

כולם מדברים עכשיו על אסי דיין,  אז חשבתי : גם אני רוצה להגיד משהו.
אני תמיד אהבתי אותו. לא רק עכשיו, לא רק דיבורים על אדם לאחר שנפטר.
אני אהבתי את אסי דיין וחשבתי שהוא מוכשר בקנה מידה לא רגיל. 
טוב , ברור שלא רק אני חשבתי כך.
אני קראתי את הבלוג שלו באופן קבוע . ותמיד הגבתי. תמיד.
גם כשכתב דברים שלא הסכמתי איתם.
כתבתי לו: "אסי, אתה כ"כ מוכשר וכ"כ הרבה אנשים אוהבים אותך, תמשיך לכתוב".
כשסיפר על דברים שפגעו בו , כתבתי : "אסי יקר , אתה כל כך הרבה יותר גדול מזה ... אל תתייחס"...
הוא היה כותב בגילוי לב מרשים, על דברים אישיים ופרטיים וגם על אכזבות - מסתבר שגם כשאתה אסי דיין - אתה מתאכזב.
גם על זה הייתי מגיבה. הוא כתב פעם פוסט אחרי שניסה להתאבד וזה זעזע אותי ברמות שאין לתאר . אז כתבתי לו שישים לב כמה אהבה הוא מקבל וכמה הרבה אנשים נכנסים לקרא את הבלוג שלו.

הוא אף פעם לא ענה. לא רק לי. לכולם.
לא ענה לאף אחד . 
לא ענה למילים טובות ולא ענה למילים מכאיבות ...
אבל הנחתי שהוא קורא. 
ברור שהוא קרא. בלוגרים אוהבים שמגיבים להם בבלוג.
אסי היה כל כך מוכשר , ואני ,מה לעשות , יש לי הפרעה שכזאת, אני מתחברת לאנשים מוכשרים , כותבים, גם אם הם לא בלב הקונצנזוס הישראלי. אמרו על אסי הרבה דברים . גם לא טובים. אני העדפתי להתרכז בטוב שבו. הוא היה גאון עם נשמה גדולה ומסוכסכת . כזה שהעולם הפנימי שלו היה כל כך עשיר , עד שלעתים פשוט לא הסתדר עם העולם החיצוני .
ומתוך ההיכרות האינטרנטית שלי אתו - יכולתי להרגיש כמה טוב יש בו.
כמה חכמה ,וחוש הומור, והומור עצמי, ויכולת ביטוי...
כמה יכולת ביטוי הייתה בו.. אז גם אם הוא היה מתריס לעתים, וגם אם לפעמים אמר דברים - שאני לא הייתי אומרת בקול..תמיד סלחתי לו. כי חשבתי שהדברים הטובים שבו עולים על הדברים שפחות. וחשבתי גם שאם אתה אסי דיין , אז אולי מותר לך להגיד את מה שאחרים לא מעזים ...

אז אסי יקר, כשאתה מגיע למעלה.. - אם במקרה תפגוש שם את אימא שלי - תספר לה שכתבתי משהו...
בשבילה ובשבילי ובשבילך...

יום הולדת חמישי לבלוג ...

כמעט פספסתי את התאריך הזה ...
לא בגלל ששכחתי , דווקא זכרתי מצוין . 
איך אפשר לשכוח את התאריך מלפני חמש שנים , בו העליתי את הפוסט הראשון בחיי??? 
זה היה פוסט קצר , פרי של למידה. מאותו קורס שבכלל לא התכוונתי ללכת אליו ...
הרבה דברים קרו בחמש השנים האלו מאז שהבלוג נולד .
אני חושבת שהדבר הכי משמעותי אולי שקרה הוא :שהבנתי שיש אנשים שממש קוראים את מה שאני כותבת ...
הרי כשהתחלתי לכתוב אי שם ב - 2009 , או בעצם אם נדייק כשהתחלתי לשתף , כי אני הרי כותבת מאז שהייתי בכיתה א' ...  הייתי בטוחה שרק אני קוראת את מה שאני כותבת ...
אני ואימא שלי בעצם ...
אולי גם האחים שלי , מתוך נימוס ...
אולי גם האיש שלי , מסיבות השמורות עימו ...
אבל לאט לאט התברר לי , שכנראה אני טועה ...
ויש עוד אחד או שניים או יותר - שקוראים ומזדהים ...
פתאום התחלתי לקבל מיילים מאנשים שאני לא מכירה , שכתבו לי ...
מישהו ביקש לפרגן אחרי שתיארתי את זה ...
מישהו ביקש להקריא קטע שלי באירוע פרטי של המשפחה שלו ...
אנשים כתבו תגובות בבלוג , ואחר כך בפייסבוק כששמתי שם קישור ...
התחלתי למדוד את מספר הכניסות לבלוג דרך גוגל אנליסיקס , וראה זה פלא ... גם מחוץ לישראל הבלוג הזה נקרא ...
אני מודה שעם השנים, אני כותבת פחות . זה לא בגלל שאין לי מה להגיד כמובן ...
בעצם זה לא שאני כותבת פחות ... אני מעלה פחות לרשת .
אני כותבת למחברת שלי ... 
זה בעיקר בגלל הלחץ והטירוף של החיים המודרניים ...
זה לא שאני מתלוננת שאין לי זמן ,
יותר שאין לי כוחות נפש . 
כל מי שמכיר קצת את אופן הכתיבה שלי יודע עד כמה אני משקיעה בכל פוסט ופוסט ...
ולמרות שהמורה המיתולוגי , היקר שלי טען :"שלכתוב פוסט  לוקח עשר דקות" ...
אז בפועל ... לי זה לוקח הרבה יותר זמן ...
אז נכון שאם שמים את מידת ההנאה שאני מפיקה מהכתיבה אל מול מידת ההשקעה ...
יש סיכוי שמידת ההנאה גדולה יותר ...
יכול להיות שאני צריכה להתאמץ קצת יותר .

יום הולדת חמישי לבלוג ...
כשאמרתי לבתי הצעירה שהיום הזה מתקרב היא קפצה כנשוכת נחש :"את חייבת לכתוב משהו! חייבת!"
הזכירה לי את הקוראת מספר אחת שלי , שכבר לא נמצאת פה ...
זאת שהייתה נכנסת שלוש פעמים ביום לבלוג , לבדוק האם כתבתי משהו חדש ...
וכשהייתה מגלה שלא , הייתה מתקשרת אלי מאוכזבת :" נו ... תכתבי כבר משהו ... מזמן לא כתבת"...
זה עוד דבר שהשתנה פה בשנים האחרונות ...
אימא שלי כבר לא פה . ומי שעוקב אחרי הבלוג יודע שגם על זה הרביתי לכתוב .
אז  הבטחתי  לילדתי הצעירה שהיום הזה לא יעבור בשקט , שאני אציין אותו .
שאציין שכבר חלפו להן חמש שנים מאז שהבלוג נולד .
וכמו בשיר :"חמש שנים על מיכאל חלפו בריקודים" ... אולי זה הזמן להעלות אותו כתה .
את הבלוג ...
אולי אני צריכה לקחת הילוך קצת יותר גבוה בכתיבה .
אז לכבודן של שתי הקוראות הנאמנות ביותר שלי : שתי הבנות שלי , ולזכרה של הקוראת מספר אחת שלי ,
אני חוגגת לו לבלוג יום הולדת .
יום הולדת שקט .
בלי עוגה וריקודים .
יום הולדת חמישי , של הרבה פוסטים מאחור , הרבה נושאים שהעליתי והבעתי את דעתי עליהם .
נושאים שהשתדלתי לא לפגוע באף אחד - גם אם הם בערו בי והנושא היה בנפשי .
מה אני מאחלת לו ולי? 
שהרי שנינו חוגגים ביחד :-)
אני מקווה להמשיך לכתוב עוד הרבה פוסטים, אני מקווה שהרבה אנשים יקראו ויגיבו .
שהרי כל בלוגר אוהב את התגובות . 
אני מקווה לכתוב גם אם אין לי חשק וגם אם אני עייפה .
לא לוותר לעצמי , כי האמת היא שאני כל כך נהנית מהמוצר המוגמר ... שחבל לפספס!

כנס מנהלי ספריות - חיפה 2013

בואו נתחיל מזה , שהשנה  דווקא היה לי חשק להגיע לכנס . בניגוד ל - לפני שנה ולפני שנתיים ...
שגם בשנים  ההן  השתתפתי בכנסים , אבל אז הכרחתי את עצמי לנסוע .  הסיבה מאוד ברורה ... 
לא שהסיבה השתנתה  ... אבל לאחרונה - הצער שאני נושאת איתי  כל הזמן - טיפה יותר נסבל , או שאולי התרגלתי לחיות איתו ...
בחזרה לכנס ...
נפגשנו ברכבת בתל אביב . כמובן שהתעוררתי בבוקר בשעה לא הגיונית - כדי לא לאחר את ההסעה , הרי הזהירו אותנו כמה פעמים  שלא יחכו למאחרים ...
וכמובן שחיכו להם ...
המלון  שהתאכסנו בו השנה -הוא מלון משגע .  יפה , מזמין , מפואר .
והאמת היא שאיך שהגענו כמעט מיד התחילו המושבים , אחרי הברכות כמובן ...

ליאור צורף  - דיבר איתנו על חוכמת ההמונים . חוכמת ההמונים אומרת שכאשר שואלים קבוצה של אנשים שאלה בנושא מסוים - ממוצע  הדעות שלהם  יהיה יותר קרוב לאמת מאשר דעתו של מומחה בתחום .
חוכמת ההמונים מבוססת על ניסויים ומחקרים .
היום כאשר כל אחד מאיתנו מחובר לרשת חברתית זו או אחרת - כל אחד יכול להשתייך לקבוצה מסוימת ולהביע את דעתו בכל מיני תחומים.
ליאור סיפר לנו את מעשה השור  ב Ted מה שמוכיח שהמציאות עולה על כל דמיון ... וגם שלפעמים חלומות מתגשמים ...
המוטיבציה העיקרית לחוכמת ההמונים היא שאנשים אוהבים להרגיש שהם חלק ממשהו חשוב ...
אני חייבת להגיד באופן אישי , גם אם אהיה בדעת מיעוט : כאשר אני צריכה דעה של מומחה , אני הולכת למומחה!
אני לא אשאל שאלה בענייני רפואה בפייסבוק , לא אשאל על דברים אינטימיים או אישיים בפייסבוק .... אולי זה מקובל  היום , - אבל אני   לא מתכוונת להשתתף בעניין הזה !

פרופ' יורם יובל - דיבר איתנו על המוח הנשי והמוח הגברי -  אני חייבת להגיד לפני הכול ... לכל הקולגות ,הגברים הנחמדים שישבו איתנו באולם ונעלבו ... אין צורך לקחת את מה שהוא אמר באופן אישי 
:-) .
האמת שהוא לא גילה שם משהו חדש .
ברור שהמוח הנשי , שונה במבנה שלו מהמוח הגברי ...
ברור שאנחנו שונים במהות .
אנחנו נשים  אתם גברים ...
וכמו שאמרתי , לפרופ' המכובד : היתרון היחיד של גברים על נשים הוא כוח פיזי  :-) ...
אבל אני אומרת את זה ממקום של אמפטיה . 
נשים שונות מגברים לא יעזור . וזה לא משפט שבא להגיד משהו טוב או רע על אחד מהמינים ...
וגם פמיניסטית ידועה שכמוני , מודעת להבדלים ...
בכלל כל היום ההוא  היה נגד הגברים ...
שלוש הרצאות , אחת אחרי השניה על נשים ובעד נשים וקצת בגנות המין שבלעדיו יהיה מה זה משעמם פה
:-) ...
אני חייבת לציין שבין הרצאה אחת לשניה אנחנו כמובן נפגשים עם הקולגות מכל הארץ , מנהלים שיחות מרתקות .
הייתה ארוחת צהריים אחת - ששתיים מחברותי ניהלו שיחה ביניהן , ואני שישבתי לידן העדפתי לשתוק ולהקשיב ...
לא קורה לי הרבה , זה נכון ... (שאני שותקת)  אבל הן דיברו על תקציבים שאני רק יכולה לחולם עליהם ... והיה מעניין לשמוע מה קורה במקומות אחרים .

ביום השני הייתה לנו סדנת outdoor מהממת בחוץ .
בחורה צעירה ומקסימה יש לומר -  מאמנת מחברת תות של אלון גל - הפעילה אותנו במשחקים בחוץ , כדי להעצים אותנו כחבורה . היה מעולה ! שיתפנו פעולה , משכנו חבלים , חשבנו ביחד , חשבנו לחוד . הייתה אוירה  נהדרת .

מישל קישקה -  נתן לנו הרצאה ביום השני  ...
מישל הוא מאייר ידוע ומפורסם  אשר לאחרונה כתב ספר קומיקס : "הדור השני , דברים שלא סיפרתי לאבא" .
כשהספר הזה הגיע אלי לספרייה לפני כמה חודשים , חשבתי שהוא ספר מרהיב . לספר על השואה בקומיקס נראה לי גאונות .  אחרי ששמעתי את הרצאתו של מישל , הבנתי שצדקתי ...  האדם גאון . סיפור חיים מאלף , חוש הומור נדיר , ובכלל  - היה תענוג לשמוע אותו .

אורן ויואב - לימדו אותנו איך למשוך את תשומת ליבו של הגולש אלינו , איך לכתוב נכון באינטרנט .

אבל ההרצאה שמשכה הכי הרבה את תשומת ליבי הייתה הרצאתה המאלפת של עינב גלילי  .
עינב דיברה על האינטרנט העמוק  , על שבע השכבות של האינטרנט . על מה קורה בכל שיכבה ,
היא הסבירה לנו קצת על מנוע החיפוש TOR , ו...  כן גם הפחידה אותנו קצת .
וכמו בכל כנס בשנים האחרונות ... קורה שיש את זה שמעצבן אותי ...  טוב , אז אני חייבת להודות שעינב הייתה מאוד חיננית , אבל בשלב שהיא אמרה :"כולם יודעים לחפש באינטרנט , לא צריך ספרנים , אתם תעלמו " ...
פה התעצבנתי .
לא נעלבתי . אני כבר לא נעלבת מהמשפט הזה .
אבל זה הרגיז אותי . 
אני כמובן מסכימה עם חלקו הראשון של המשפט :"כולם יודעים לחפש" ...
אבל למשפט הזה יש חלק שני , והחלק השני אומר :"מעטים באמת יודעים למצוא" ...
ולא יעזור , כאן נכנסים הספרנים והמידענים . זה התפקיד שלנו . אנחנו יודעים למצוא .
אבל אני אגיד לכם מה יותר הרגיז אותי ...
הרגיז אותי ששתקנו ... אף אחד לא אמר כלום , אף אחד לא אמר לגברת המאוד נחמדה בעיני ,
"חכי שניה , סליחה , אנחנו לא מיותרים " ...
כן , הביקורת שלי מופנית גם כלפי לצערי ...
ולמרות זאת למדתי המון בהרצאתה של עינב , גם הדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי הביתה  היה  לחפש את Tor  ולבדוק איך הוא עובד ... אז ניחה , נסלח לה ...

והדובדבן שבקצפת ... היה כמובן ערן שחר דוקטור התלהבות -
מה אני יכולה לכתוב עליו? הוא הצחיק אותנו ברמות מטורפות .  כשקראתי עליו קצת מידע , אחרי שחזרתי הביתה מהכנס ... הייתי די בהלם .  הבחור שהופיע לפנינו כסטנדפיסט ... מסתבר שיש לו עבר רציני ביותר ... הוא הציע לנו דרכים שיעזרו לנו להיות יותר מרוצים מעצמנו ומהחיים שלנו . הדרך שלו  להציע - הייתה מלאה צחוק והומור .  היה כייף לסיים כך את הכנס .
בכלל היה כנס מעולה . אנרגיות טובות , מיקום מצוין , הרצאות נהדרות .
נהניתי .
מה שהכי כייף כמובן בכנסים שלנו , וכאן אני בטח חוזרת על עצמי ...
בלי לבדוק את הפוסטים הקודמים שלי על הכנסים , בטוח סיימתי אותו דבר ...
הכי כייף זה בין ההרצאות . השיחות עם החברים והחברות שתמיד מעניינות אותי מחדש .
לשמוע איך דברים עובדים במקומות אחרים , עם איזה אתגרים מתמודדים בספריות אחרות , וכן גם להתנחם בכך שהצרות שלי הן גם צרות במקומות אחרים ... איך פותרים בעיות במקומות אחרים , זה גם משהו שמעניין אותי תמיד ... ורעיונות . המון רעיונות חדשים אני מקבלת מהחברות שסביבי .
אני לומדת המון בכנסים האלו .
נראה לי שכולם נהנו , לא רק אני .
נפגשים  במרץ נכון ?

ושוב הטיול של הקיץ ...

שוב מגיע החופש הגדול . ושוב אנחנו מתכננים לאן ניסע הקיץ ...
האמת שכבר היינו בהמון מקומות באירופה אבל אנחנו עדיין לא שבעים ...
פיני מאוד רצה לנסוע ל"יער השחור" .  
האמת היא ... שכבר היינו שם לפני ארבע שנים , אבל האיזור מופלא ולכן זרמתי איתו .  
לי לא כל כך משנה לאן נוסעים ...  העיקר שנוסעים .

אני אוהבת את כל ההכנות לקראת הנסיעה ... הרשימות של כל הדברים שצריך לקחת , הבגדים , המיטריה - שמזל שלא הקשבתי לפיני שאמר שאין צורך ...   ברור שהיה צורך!!!!   גשם שוטף ירד לנו בציריך ביום האחרון ... שאפילו המיטריה לא ממש עזרה .  אבל בל נקדים את המאוחר :-) , אנחנו עוד אורזים מזוודות ...
אז ארזנו שתי מזוודות ושני תיקי עלייה למטוס ויצאנו לשדה ברבע לשלוש לפנות בוקר ...
איזה כייף לנהוג בכבישים בשעות האלו ....  הכל ריק .  וההתרגשות של טרום טיסה , וטרום כניסה לדיוטי פרי כבר מתחילה לעבוד עלי ...  אני מתה על נתב"ג !  נוצץ , יפה , חדשני ...
ושוב אינני מבינה את הליך הביטחון  בכניסה לשדה ... אנחנו עוצרים , איש הבטחון מביט לתוך האוטו אומר לנו "בוקר טוב "... ומאפשר לנו להיכנס ... זהו .  לא מצליחה להבין את זה . מה? לפי זה שהוא מסתכל עלי הוא יודע שאני לא מחבלת???
האמת היא שאני באמת לא מחבלת ...  אבל אם מישהו עוין ינסה להיכנס ? עם חומר נפץ עליו?   לפי הבדיקה הזאת ,  המחבל כבר בפנים .  בתוך השדה ואלוהים שישמור מה שיכול לקרות ...
פיני אומר שאני פוחדת לשווא והשדה מלא אנשי ביטחון .  גם סמויים .  אני באמת מקווה שהוא צודק ...

טוב , הגענו , פרקנו את המזוודות , נפגשנו עם המדריך המקסים שלנו , שאנחנו כבר מכירים מהטיול הקודם - והוא כנראה הסיבה שפיני התעקש על הטיול הזה .  ואחרי הליך הבידוק ...  התעופפנו לנו לדיוטי-פרי כמובן ... 
אני עובדת עם רשימות ... הכינותי מראש  רשימה של הדברים שאני רוצה לקנות , כדי לא להיסחף ... צריך לדעת שבדיוטי יש דברים גם לא זולים בכלל , אבל אני הלכתי רק על הרשימה שלי ... ויצאתי מרוצה!!!
קצת קוסמטיקה , קצת שוקולד וקצת בשמים ... (ואין צורך להזכיר שאצלי בבית אפשר לפתוח סניף של הסופר פארם )...

זהו .   אנחנו מוכנים .  טסים ל"יער  השחור" .   גרמניה , צרפת ושוויץ .
 יום שני  22.07 - נחתנו בציריך  ב 12:00  שעון מקומי . בשדה התעופה של ציריך הייתי עדה למחזה ששיעשע אותי עד דמעות ... עמדנו בתור לבדיקת הדרכונים בכניסה לשוויץ.  מול עמדת הבידוק על הריצפה יש פס עבה בצבע צהוב , אותו לא אמורים לעבור . כל אחד מחכה בסבלנות לתורו וכאשר האדם שנבדק מסיים - הבא אחריו רק אז עובר את הפס הצהוב ומתקרב לדלפק ...
זה עבד ככה מצוין בכל הדלפקים .
חוץ כמובן מהדלפק שהישראלים עמדו בו ...כולם הצטופפו אחד אחרי השני , אף אחד בכלל לא התייחס לפס הצהוב ... 
ישראלים ...

 איזה יפה שוויץ !!!  מהממת !!
משדה התעופה יצאנו מייד לטיולינו - לכיוון מפלי הריין שנמצאים בקרבת העיירה שפהאוזן בשוויץ .  מפלי הריין הם תופעת טבע מרשימה ומהממת אשר מושכת אליה המוני  תיירים .
שפע עצום של מים  אשר גרם לכולנו הישראלים , להתבונן בעיניים כלות מקינאה ... 
למה גם לנו אין קצת כזה???

כעבור שעתיים  מענגות ביותר בקירבת מים  שכראה לנו אף פעם לא יהיו , יצאנו לכיוון מלוננו בעיר קרלסרוהה אשר בגרמניה . 
שהינו במהלך השבוע במלון רנסנס בעיר .  מלון נחמד ומפנק שאין לי הרבה טענות כלפיו .  קודם כמובן , עצרנו בבית חב"ד בעיר , אצל שליחי חב"ד מוטי ויהודית מנדלסון - הם קיבלו את פנינו בסבר פנים יפות ובאוכל טעים .
הבעייה היחידה הייתה שאין שם מזגנים , ואנחנו כמעט התעלפנו מהחום ... 
בכל מקרה הגענו למלון בלילה , עייפים אך מרוצים .
 

יום שלישי 23.07  התחלנו את טיולנו במפלי טרייברג  היפהפיים .
מפלי טרייברג הם בין המפלים הגבוהים  ביותר בגרמניה והם נופלים מגובה של 163 מטרים . מראה מרהיב של ממש . העיירה טריברג  עצמה , היא מקום מופלא ממש מהאגדות ... 
האם ידעתם שאגדות  האחים גרים  נכתבו  בהשראת היער השחור?  "עמי ותמי" , "כיפה אדומה ", "החלילן מהמלין" ודומיהן אשר  נאספו ונערכו  ע"י  האחים גרים  היו כולן אגדות עם אשר  נכתבו באיזור זה של גרמניה .
משם נסענו לאגם טיטי , או כפי שהוא נקרה בפי כל : "טיטיזי" .
הנוף מרהיב , כל הסביבה מסביב לאגם מיועדת לתיירים וחוץ משיט של כייף באגם , נהנינו מכל חנויות המזכרות היפות שהיו שם .
כעת פנינו לעיר  היפה פרייבורג . פרייבורג  -במשמעות : העיר החופשית , שיש בה סחר חופשי .
מה יש להגיד ? הכול יפה ...  הבניה יפה , הרחובות יפים ... אפילו האנשים יפים ...
ובמרכז העיר , כמובן קתדרלה  עצומת מימדים  ... כמו שראינו רבות כמוה  בכל רחבי אירופה ... 
עברו יומיים  של טיול מהנה . אנחנו מתחילים להכיר את חברי הקבוצה ועושה רושם שכולם נחמדים .
מחר נטייל  בצרפת  ...
המשך  יבוא ...

בא לי לכתוב על ירדנה ...

בא לי לכתוב על ירדנה כי  מצד אחד היא חברה כל כך טובה ...

ומצד שני - היא תמיד מצליחה להרגיע אותי ולהכניס אותי לפרופורציות ...

מצד שלישי ... הרבה פעמים היא מצחיקה אותי עד דמעות  שזה טוב , כי יש לי תקופות (כמו לכולם אני מאמינה)  שקצת קשה לי לצחוק ...

בא לי לכתוב על ירדנה , כי לפעמים  רק מקריאת סטאטוס אחד שהיא כתבה בפייסבוק , שבכלל לא מכוון אלי ישירות ...

אני בכל זאת מרגישה כאילו היא פנתה אלי .

בא לי לכתוב על ירדנה כי היא כזאת צנועה ועדינה ואף פעם לא עושה רעש מהדברים המופלאים שהיא עושה בספרייה שלה .

בא לי לכתוב על ירדנה , כי אנחנו כל כך שונות זו מזו ובכל זאת החיבור ביננו היה כמעט מיידי ...

בא לי לכתוב על ירדנה כי למרות ועל אף שהיא שם בצפון ... ואני כאן בדרום ... הטכנולוגיה מאפשרת לשתינו להיות בקשר כל כך רציף וצמוד ...  עד שלפעמים נדמה לי שהיא ממש יושבת על הכסא לידי , ולוחשת לי באוזן ...

בא לי לכתוב על ירדנה , כי אין הרבה אנשים בחיים שלי , כמוה ... שגם כשאני יודעת  שעכשיו היא בוודאות , לא תסכים איתי , או אפילו תרים גבה ... אני עדיין מצפה להקשיב למה שיש לה לומר ...

בא לי לכתוב על ירדנה  , כי  החברות הזאת ראויה שידברו עליה ...

מעולם לא דיברנו בטלפון ...

"בהסכם"  החברות ביננו  , אנחנו מתקשרות דרך האימייל , והוואטאפ , וההודעות בפייסבוק  ...

זה קטע קטע ...  עכשיו כשאני חושבת על זה ...

כמו בפעם ההיא שנסעתי לאנשהו , ובעצם בכל פעם שאני בדרכים ואנחנו מתקשרות ... הטכנולוגיה מיד מגלה לה איפה אני נמצאת ...

ברור שאנחנו נפגשות בכל הכנסים  שרק אפשר ...

וברור שקורים שם דברים מצחיקים שאי אפשר להעלות על הכתב ...

כמו למשל , דמיינו סיטואציה : אי שם בארץ ...  המון ספרנים וספרניות ופתאום .... שתי נשים צורחות ומתחבקות וצוחקות ...

שלא לדבר  על  הכנס ההוא  שחטפנו על הראש מכל היושבים מסביב ...

כי הפרענו כל הזמן ...(בלי כוונה כמובן ...   היה הרבה מה לדבר) ...

אם הייתם עדים למחזה הזה ...

אילו הן כנראה אנחנו ...

 

והאמת היא ...

שבעיקר בעיקר בא לי לכתוב על ירדנה  ,

כי אני אוהבת אותה .

את השקט שלה , את החוכמה שלה , את היכולת שלה להבחין בפרטים הכי קטנים ... שאני תמיד מפספסת .

הקולגות שלי בוודאי יבינו אותי כשאומר : שדווקא במקצוע שלנו , אנחנו יכולים להיות מאוד בודדים ...

אצלי לפחות , הרבה פעמים אין לי עם מי להתעיץ  , אין לי את מי לשאול .

לפעמים צריך להחליט החלטה של רגע ...וזה כל כך טוב שיש חברה כזאת טובה , שאפשר לשלוח לה איתות ולדעת  שעוד מעט ... ממש עוד מעט היא תענה .

וגם אם לא יהיה לה פיתרון קסם , היא תקשיב ותבין .

בא לי לכתוב על ירדנה ,

כי מאז שנפגשנו לפני כמה שנים  ונדמה לי שזה היה קודם בכנס ואח"כ אצל יגאל ...

אני מרגישה שהרווחתי חברה ממש טובה ...

אז ככה , בלי לתכנן את הפוסט הזה יותר מדי

ובאופן די ספונטני

החלטתי לכתוב על ירדנה ...

גם אני רוצה להגיד משהו על קנאביס רפואי ...

כולם מדברים על זה עכשיו . בגלל שמשרד הבריאות רוצה להקשות את הנהלים לקבלת  התרופה  ואני בכוונה משתמשת במילה תרופה  ... זה מאוד פופולרי  לפחד מהקנביס . שמרנות יכולה להיות מאוד מאוד גרועה , אם היא משאירה אותנו בתוך ריבוע שלעולם לא נצא ממנו . המתנגדים חוששים שאם השימוש בקנאביס יתאפשר ביתר קלות - ליותר אנשים , הוא  יגיע לרחובות ולסוחרי הסמים .  חשש לכאורה מוצדק .

אני רוצה לדבר על החולים דווקא .  על אילו שזקוקים לקנאביס על מנת לקיים אורח חיים לכאורה נורמלי , עם המחלה הקשה שלהם ...
אני רוצה לדבר על חולי הפרקינסון , על הלומי הקרב ,על חולי ניוון השרירים , על חולי האלצהיימר , על חולי סרטן , על כל החולים במחלות סופניות ...

אני רוצה לדבר על אימא שלי ...

כשאימא חלתה בסרטן בפעם השנייה ... זה היה הרבה יותר נורא מהפעם הראשונה ...

בפעם השנייה , הגוף יותר חלש , גם הנפש . קשה יותר להילחם .

בפעם השנייה , אימא גם סבלה מכאבים קשים – שלא היו כשהיא חלתה בפעם הראשונה . כשראיתי כמה היא סובלת ... נזכרתי בתוכנית שאברי גלעד עשה – על הקנאביס הרפואי .

והחלטתי שאני רוצה קנאביס .
אני רוצה קנאביס לאימא שלי . 
ולא אכפת לי מה יגידו , ומה יחשבו , ועד כמה הבורות בנושא הזה חזקה .
ואמרתי לה :" אימא , בואי ננסה קנאביס . בואי נבקש מהרופא . את זכאית . ואת תקבלי . וזה יעשה לך רק טוב"... 
אימא שלי חששה . גם היא הייתה שבויה בדעה שקנאביס זה סם מסוכן . בתור מעשנת לשעבר – היא ממש לא רצתה לעשן שוב . אבל מצאנו פיתרון . קנאביס אפשר לצרוך בכמה אופנים ,לא רק בעישון . שכנעתי אותה  שזה רעיון מעולה  בשבילה . הקנאביס יעזור לה עם הכאבים , הוא משפר תיאבון , אפילו מאזן לחץ דם וסוכר .  קנינו מכשיר אידוי (וופורייזר) . ואחרי הבירוקרטיה -  היא קיבלה אישור לצרוך את התרופה .
קיבלנו אישור מהמשטרה לשנע את החומר , ואבא היה מביא  אותו מאזור המרכז .

עכשיו תשמעו : מדובר באימא שלי , שהייתה חולת סרטן והיה ברור שהיא נמצאת על זמן שאול ...  הקנאביס היה אמור להקל על הסבל שלה בחודשי חייה האחרונים . ואין ספק שהוא עשה את זה .

אחרי שהיא הייתה שואפת את האדים דרך הפיה של המכשיר , מיד היא כבר הייתה מרגישה אחרת . היא פשוט הייתה הופכת לבנאדם אחר .  הכאבים היו נעלמים . היא הייתה נרגעת  . זה היה משהו לא יאומן . בהרף עין , היא הייתה מרגישה יותר טוב . ולא . היא לא הייתה מסוממת . הייתי יושבת לידה  כשהיא הייתה משתמשת  בתרופה , וההקלה שאני הרגשתי כשראיתי את השינוי על פניה ... הייתה מאפשרת גם לי , לנשום כמה שעות ביתר קלות ...  הידיעה הזאת  , שעכשיו כמה שעות היא לא  תסבול , עזרה גם לנו .

כשמטפלים באדם אהוב חולה סרטן , או כל מחלה קשה אחרת והוא  כל כך סובל ממנה , ובעצם אין לנו דרך לעזור לו  התסכול הוא נורא . הקנאביס עזר לנו . עזר לאימא שלנו .  הוא לא מרפא את המחלה , זה ברור ... אבל הוא מקל על הסבל הנורא . והסבל , תאמינו לי הוא נורא . ולא רק לחולה . גם כל המשפחה הקרובה סובלת איתו ביחד . 

לכל אלה שצועקים :"סם מסוכן . סם מסוכן "... אני מאחלת שלעולם לא יזדקקו לסגולותיו של הקנאביס .  למי שפוחד שהקנאביס יגיע לידיים לא נכונות ... יש לנו משטרה שאמורה לשמור על החוק .

ואני רוצה לבקש משרת הבריאות :אנא ממך ,  אל תקשי על אנשים כל כך חולים  , גם ככה ההתמודדויות שלהם ביום יום הן קשות  דיין , אין שום סיבה להוסיף להם עוד .

אני בטוחה שאם אימא שלי עוד הייתה פה בסביבה ... היא הייתה אומרת לך את זה בעצמה ...

ונזכור את כולם ...

רציתי לכתוב משהו ליום הזיכרון לחללי מערכות  ישראל ...
בגלל שהיום הזה הוא כל כך קונצנזוס ואין אחד פה שלא שייך איכשהו למשפחת השכול .
גם אם לא ממש נהרג לך אח , אז מישהו מהכתה , או מהשכונה , או ממעגל החברים הקרוב או הרחוק ...
רציתי לכתוב גם בגלל תמונה מסוימת שאבא נתן לי לפני שבוע .
תמונה בשחור בלבן , שהבחור האמצעי בה - הוא האח הצעיר של סבתי , שהיה בחטיבת אלכסנדרוני  ונהרג בקרב בכיס פלוג'ה .
זאת תמונה יפה , משפחתית כזאת . קבוצת אנשים עומדים ויושבים אחד ליד השני . אנשים יפים . לבושים בבגדים חגיגיים .
ו...חוץ מהבחור המסוים הזה , אין לי מושג קלוש מי האנשים המצולמים בתמונה .שאלתי את האחים שלי , אבל חוץ מניחושים פרועים ... לא התקדמנו הרבה .
הבעיה היא שאין כל כך את מי לשאול ...
לסבתי ז"ל  יש אח אחד מבוגר  שאנחנו לא כל כך פוגשים ... וחוץ ממנו אין אף אחד ...
וישבתי מול התמונה הזאת ... כאילו שאם אני אמשיך לנעוץ בה מבטים ... אני אגלה מי האנשים האלו , שכבר אינם ...
אולי בגלל זה דווקא דחוף לי לספר על מישהו שנהרג .
מישהו שהכרתי ממש מזמן , וכבר הרבה שנים שהוא חלל צה"ל ...

רציתי לכתוב על שלמה .
שלמה מהכיתה שלי ,למדנו ביחד בבית הספר היסודי .
הוא היה ילד קטן כזה . חמוד ושקט .
אני לא זוכרת הרבה דרמות איתו ...
והיו לי דרמות ביסודי , תאמינו לי ...
היינו כתה קטנה . שניים עשר ילדים בסה"כ ...
אני הצטרפתי אליהם בכתה ד' .
היינו עשרה בנים ושתי בנות ...
ביה"ס  היסודי שלי , היה לפני המון שנים .
ובתור בת כמעט יחידה בין כל-כך הרבה בנים ...
אולי תוכלו לדמיין לכם  עם מה הייתי צריכה להתמודד ...
שלמה נהרג כשהיינו בני עשרים ושש .
הוא היה במילואים .
בשבילי זה היה הלם .
בחור מהכיתה שלי - נהרג .
זה היה כאילו המוות - מתקרב אלי ...
אני הייתי אם צעירה .
היו לי שתי בנות קטנות , והוא ממש לא הספיק כלום ...
המוות של שלמה היה הלם כפול ...
כי שלמה נהרג מאש כוחותינו ...
והעובדה הזאת למשל , לא כתובה באתר ההנצחה של משרד הביטחון ...

אני זוכרת בעיקר את העיניים הכחולות היפות שלו .
בכלל , הוא היה ילד יפה תואר .
ילד חיובי .  בכתה אהבו אותו ...
על עצמי אני יכולה לספר שבתור ילדה בלונדינית בתוך מסה כזאת של בנים ... סבלתי לא פעם מהצקות  מצידם .
לא שנשארתי חייבת כמובן ... 
אבל שלמה ... הוא היה כזה ילד טוב וביישן. הוא אף פעם לא העליב , לא דחף , לא הציק .
והאמת היא , שכשחשבתי לכתוב עליו , התקשרתי לאחד מחבריי הטובים , שהיה איתנו באותה כתה
וכבר כתבתי עליו  כאן - וביקשתי ממנו שיספר לי עוד , מה הוא זוכר משלמה .
והוא סיפר לי שכשהוא ושלמה היו בגן (כאמור אני הצטרפתי אליהם רק בכתה ד') - הם עשו מעשה קונדס יום אחד ...
לקחו מטאטא ולא נתנו לילדים להיכנס לגן .
חסמו את הכניסה ...
כשהגננת ראתה מה הם עושים היא רצה אחריהם ... והם ברחו כל אחד לכיוון אחר ...
דווקא את שלמה היא תפסה .
חברי , שהיה שובב גדול - הצליח לברוח ...
על שלמה היא כעסה מאוד והענישה אותו בחומרה ...
"ואתה לא חטפת כלום"???  אני  שואלת את חברי שמספר לי את הסיפור במבוכה ...
"אני ברחתי"....  הוא כמעט מתנצל ...
"היא הרביצה לו "...  הוא ממשיך . 
"ההורים שלנו , בתקופה ההיא - היו בטוחים שאם הרביצו לנו , כנראה הגיע לנו"...
אותו הסיפור הזה משעשע , והוא צוחק .  אני ממש לא מבינה את הבדיחה ...
"די נו , אל תהיי כזאת רצינית . זה קרה לפני מיליון שנה"...  הוא אומר .
"תסתכלי על זה  ככה , שהיו לנו חוויות ביחד"... הוא מוסיף .
"זה כל כך עצוב שאנחנו התחתנו והקמנו משפחות והוא נשאר בן עשרים ושש"... אני אומרת לו בשקט .
הוא שותק שניה ואז אומר :
"אם את כותבת עליו "...  "תכתבי שכולם אהבו אותו .  אבל באמת . כולם אהבו אותו"...

"אור בין האוקיינוסים"...

"אולי תכתבי משהו מיוחד לגיליון פסח?"  ביקש /  שאל העורך המכובד של העיתון בו אני כותבת טור מדי שבוע בשנה האחרונה ...  אני מודה שלאחרונה  אני מספיקה פחות . אני כותבת פחות מכל מיני סיבות שלא כאן המקום לפרט . יש תקופות כאלו בחיים של כולנו , שאנחנו עסוקים יותר , מוטרדים מכל מיני דברים שלא תכננו ופשוט קרו ...

אז גם בגלל שקשה לי לסרב לבקשתו של העורך וגם בגלל שלכתוב זה תמיד מזכך את הנפש , החלטתי בכל זאת להניח את הסמרטוטים והמגבים וכל שאר התוספים לניקוי הבית ולכתוב משהו .  יש סיכוי שכאן יש מחלוקת ביני ובין העורך ... מה זה "משהו מיוחד"...  נראה לי נדוש לכתוב שוב על פסח ... כולנו ניקינו , לכולנו כואבים הגב  או השרירים  או כל מקום אחר בגוף ... כולנו עמדנו בתורים הארוכים בחנויות , וכולנו מארחים או מתארחים ...  גם לא בא לי לכתוב שוב על החותנת או הגיסה , כי גם את זה כולנו עוברים מדי שנה ...וגם לא על המתנות שקנינו או שנקבל , ויש סיכוי טוב שממש לא יהיה להן  שימוש ... ופשוט נעביר אותן הלאה ... מה שהכי בא לי לעשות עכשיו ... אחרי שכל הבלגאן נגמר , זה פשוט לשקוע לתוך ספר טוב . ספר שישכיח ממני את  כל  ה"צרות" שעכשיו ציינתי . אז אני הולכת להמליץ לכם על ספר .  אבל לא כזה שעושים לו יחסי ציבור כל שעה ברדיו , אני גם לא זוכרת שראיתי אותו מככב ברשימות רבי המכר בעיתונים . (למרות שבעולם הוא כן רב  מכר) . ספר "אלמוני" דווקא ... לפעמים אני נתקלת בספר כזה , שנוגע בי במקומות כל כך עמוקים שאני פשוט חייבת להגיד עליו משהו . האמת היא שבמהלך העבודה השוטפת שלי אני כל הזמן ממליצה על ספרים . לרוב אני גם מצליחה לקלוע לטעמם של מבקשי ההמלצות .אני פשוט מכירה אותם . יודעת מה כל אחד אוהב לקרא , ומה לא כדאי להמליץ לקורא זה או אחר . פעם אמרה לי אחת הקוראות שלי :"חבל על כל רגע שאת מאחורי הדלפק . את צריכה להיות כל הזמן בין המדפים ולהמליץ לנו על ספרים ...רק מלשמוע אותך מתחשק לקרא"...

אז אחרי כל ההקדמה הזאת ... דווקא הספר שאני הולכת להמליץ לכם עליו , הוא ספר שמאוד קשה לקרא . לא בגלל שהוא ספר אקדמאי או כתוב בשפה גבוהה , אלה בגלל שהנושא שלו כל כך כאוב שאני נשארתי חסרת נשימה בחלקים גדולים שלו .

"אור בין האוקיינוסים " מאת מ.ל. סטדמן   - הוא ספר שבאמת לא הייתי נותנת לכל אחד לקרא.  אני בעצמי לא הצלחתי לקוראו בפעם הראשונה  אם להודות על האמת . אבל בגלל שהייתה תחושת בטן חזקה לגביו , לא ויתרתי . זהו סיפור מטלטל על טום שרבורן , הבוחר לעבוד בעבודה שמרחיקה אותו מכל העולם . הוא מפעיל את המגדלור בג'אנוס רוק , אי קטן שבוקע מן הים לא רחוק מאוסטרליה , ומסמן את הנתיב לספינות בין האוקיינוס ההודי לאוקיינוס הדרומי . ממה הוא בורח? למה הוא רוצה להתרחק? הפרטים הללו מתבררים אט אט במהלך הסיפור .

קצת לפני שהוא מתחיל לעבוד באי המבודד הוא פוגש באליזבט  הצעירה ממנו בעשר שנים . הם מתאהבים ומתחתנים וקובעים את ביתם בג'אנוס רוק , בבדידות מזהרת . אליזבט העליזה והתוססת מצליחה לסחוף את טום ברוח הנעורים שלה , ומצליחה להגיע למעמקי בדידותו . אליזבט חולמת על משפחה גדולה ,  אולם ההיריון הראשון שלה ואחריו גם השני – מסתיימים בהפלה ובמפח נפש גדול .

הבחורה הצעירה והתוססת מתכנסת לתוך עצמה בעצב גדול . המצב קשה עוד יותר נוכח העובדה ששניהם חיים  לבד על האי .

ואז בתוך כל הכאב העמוק נסחפת לאי סירה , ובתוכה יש גבר מת ותינוקת בת חודשים ספורים ...

אליזבט בטוחה שהתינוקת נשלחה אליה משמיים ... והיא מתחננת לטום שירשה לה להשאיר את הילדה אצלה . הוא מסכים בהתחלה , מכיוון שהוא בטוח שאליזבט תתעשת ותוך כמה ימים הם יוכלו להחזיר את התינוקת ליבשה , לאמה ... אך לאליזבט יש תוכניות אחרות . היא לא מוכנה לוותר על הילדה בשום אופן...  סיפור האהבה הגדול בין טום לאליזבט מפנה את מקומו לכעס , תסכול ואין אונים , בעיקר מכיוונו של טום . ברור לו שלתינוקת יש אימא , ברור לו שהמעשה שהוא נוטל בו חלק , פסול מהיסוד – אך קשה לו להילחם באשתו הצעירה .  הם מגדלים את התינוקת שנתיים וחצי והם ההורים היחידים שהיא מכירה כשכול הסיפור מתגלה ...

זהו סיפור קורע לב . אין בו טובים ורעים . סיפור על כמיהה לילד , סיפור על אם שלא מפסיקה להאמין שבתה בחיים ותחזור אליה . סיפור על תינוקת שניצלת – אך נלקחת מאמה בשנים הקריטיות לחייה .

זה סיפור שבו השמחה של צד אחד היא האומללות של הצד האחר ...
אני לא הצלחתי להחליט באיזה צד אני כשקראתי את הספר ...
גם ניסיתי לא להכניס את עצמי לנעליה של אף אחת מהדמויות ...פשוט מהסיבה שזה נורא כל כך.
שלא תבינו לא נכון , הספר מצוין . הוא כתוב טוב , העלילה זורמת ו... אי אפשר להפסיק עד הסוף.  הדילמה פשוט ... כל כך בלתי נתפסת ...

אני ממליצה לכל מי שיבחר לקרא , להצטייד בחבילת ממחטות  גדולה , שתעזור לו לשקוע לתוך עולם שאין בו צדק חד מימדי ...  

מקור: קטלוג הספרים הישראלי

כנס ספרנים ארצי 2013

הנה עוד שנה חלפה לה ... ושוב כולנו נפגשים בכנס השנתי , בכפר המכביה .
אבל הפעם אני רוצה להתחיל דווקא מהסוף ...
איזה כייף זה לפגוש את כולם . איזה יופי לפגוש אנשים ממקומות אחרים וללמוד מהם ...
איזה תענוג זה לדבר בשפה , שזה שיושב מולי בטוח מבין ...
כמה פעמים אני מספרת על העבודה שלי לאנשים שמרימים גבה ... שהרי הם בטוחים שאני עסוקה בלקרא ספרים כל היום ...
הכי הצחיקה אותי , חברתי הטובה  שדי בתחילת הכנס הסתכלה עלי במבט מחויך ואמרה:
"בואי נעשה תחרות"...
"איזו תחרות"?  אני שואלת בתמיהה ...
"מי תכתוב ראשונה בבלוג , חוויות" ... היא צוחקת .
"יאללה ניצחת" .  אני עונה לה . "ניצחת אותי בהליכה "... אני מוסיפה כדי שהיא תרגיש טוב .
היא צוחקת .
"מעניין מה כל אחת תכתוב " .  היא תוהה בקול .
אני מסכמת כמעט את כל מה שנאמר . ככה אני אוהבת .
והיא - כותבת משפטים חשובים בחוברת התקצירים שקיבלנו .
שתינו  נשמע את אותן ההרצאות וכל אחת תראה את הדברים בעיניים שלה ...
אז הנה , ריקי התחרות מתחילה ... ואני מספרת את נקודת המבט שלי .
מרים פרבר  פתחה את  הכנס ומכל הדברים היפים שהיא אמרה , המשפט שהכי נחרט לי הוא:"הספרייה הציברית בלב הקהילה תוך שימוש באמצעים הכי מודרניים".
היו ברכות , כרגיל .
לימור לבנת שהבטיחו שתגיע - לא הגיעה , וגם זה כרגיל ...
ואז חילקו פרסים.
לספרנים מצטיינים ולספריות מצטיינות .
זה החלק שתמיד מרגש אותי מאוד .
כשספרן מקבל הוקרה וכבוד על עבודתו , יש לזה ערך  עצום בעיני .
אז מי הזוכים ?
מספריית כפר סבא : משה ונדה . בחור אתיופי , שהיכולות הטכנולוגיות שלו הן לשם דבר. מסור , אכפתי , מקצועי ואהוב על כולם בספרייה .
מספריות  רמת גן : לודמילה ברייטמן , שראש העיר הגיע עד לכנס כדי לברך אותה על הזכייה .
שלוש ספריות מצטיינות : קריית מלאכי , ערד , ונתיבות .
הדרום בהחלט כיכב בהצטיינויות השנה ...
כל הכבוד לורדה , לסמדר , לעופר ולצוותים שלהם !
מחמם את הלב לשמוע כמה דברים נפלאים נעשים בספריות שלהם .
אות הוקרה מיוחד קיבלה ספריית קריית גת  , על פעילות מיוחדת בזמן  "עמוד ענן".
כל הכבוד לגלית שהפעילה מערך שלם של פעילויות בזמן שהילדים היו מושבתים מבית הספר .

אחר כך דיבר ד"ר גדי טאוב , על ספרו : "אלנבי" ועל הסדרה שנעשתה בעקבות הספר .
אני קצת אמביוולנטית בעניין ההרצאה הזאת ...
מצד אחד : גדי טאוב , אדם מרתק , סופר מוכשר ומרצה בחסד .
מצד שני : ספרו , "אלנבי" ... ספר שהפסקתי לקרא אחרי עשרים עמודים בערך ... לא עמדתי בזה פשוט ...
תיאורים אלימים (בטירוף ), שפה נמוכה (קללות  עסיסיות במיוחד , שבחיים לא שמעתי ) ...
אני לא היחידה אגב , שהתקשתה לקרא את הספר ...
ספרו של טאוב מתאר את עולמם של מועדוני החשפנות בתל אביב . זהו עולם נמוך , ירוד , על גבול הפשע .
הקריטריונים שלנו על טוב ורע , לא קיימים בעולם הזה ...
זהו עולם שמתנהל ע"פ חוקים ומנהגים משלו .
הספר מביא את סיפורם של שומרי המועדונים ...
גדי אמר שהוא מספר על העולם הזה , ולא מסביר אותו כפי שיש לסופרים נטייה לעשות בספרים שהם כותבים .
הוא מביא את העולם המורכב הזה - כפשוטו .
לטענתו , אנשי המעמד הבינוי לא יודעים איך מתנהלים החיים באמת , מתחת לקו העוני ... אלנבי מקיף חלק מהאנשים שחיים במצב הזה ומספר איך מתנהלים שם החיים לפרטי פרטים ...
אלנבי מציג עולם קשה בלי לשפוט אותו .
אני מודה שחלק מהדברים שאמר גדי , היה קשה לי לשמוע ... הוא דיבר על אלימות קשה , ופירט אותה ...
היה לי קשה במיוחד מכיוון שכל הזמן נזכרתי באיזו תוכנית רחוקה בטלביזיה שגדי השתתף בה , על ספרי ילדים ...
החיבור שלו לעולם האפל הזה , היה לי קשה כי ... הוא היה די גיבור ילדות שלי ...
מצד שני , גדי הציג לנו תופעה חברתית שרחוקה מאיתנו שנות אור .
עולם פראי ואלים שמתקיים כנראה מתחת לאף של כולנו ...
בקיצור ... יצאתי עם הרגשה מעורבת מההרצאה הזאת .
אני מעדיפה את גדי של : "דברים שאני לא מגלה"...
אחר כך דיבר  ד"ר אמנון דקל  על עולמם הפלאי של הסמטארטפונים , ועל ניצול אפליקציות לשימוש בספריה .
הוא דיבר על הפרויקט :  Amazon on Earth ... זה היה נראה לי מדע בדיוני , אבל מסתבר שהמערכת עובדת בחלקה בספריית הרמן באוניברסיטה העברית .
זוהי אפשרות לחיפוש מידע בקטלוג ישירות דרך הטלפון החכם ואפשרות ניווט אל הספר , בעזרת מערכת ניווט שמותקנת בטלפון החכם ...
וואלה ... אני מנסה לדמיין את הקוראים שלי מחפשים ספרים  בעזרת הסמרטפון ... ולא שואלים אותי :-) ...  לא מצליחה לדמיין את זה ... והם בטח לא צריכים ג'י.פי.אס כדי להתמצא פה ...

שני אבשטיין דיברה על פרויקט בן יהודה שהוא פרויקט נפלא - מאגר חופשי לשימוש הציבור של יצירות עבריות , שאת חלקן הגדול קשה מאוד להשיג בפורמט מודפס .

היום השני התחיל בחלוקת פרס הספריות לספרות ילדים , לסופרת רונית לוינשטין - מלץ , על סיפרה : "מבצע אחים" .
סיפורם של אנשי מוסד שפעלו בעורף האויב על מנת להביא את עולי אתיופי לארץ.
רונית ריגשה את כולם בדבריה על איך נולד הספר ... היא סיפרה שבמהלך התחקיר היא פגשה אנשים מיוחדים , אנשי סוד שבדרך כלל לא מדברים הרבה ...
ואז ...אז עלה לבמה מפקד המבצע ... איש מוסד ותיק , שסיפר לנו שהוא הסכים לדבר עם רונית רק בגלל שעמד מיד על טוהר כוונותיה בכתיבת הספר ...
אני יכולה לספר לכם שרונית הייתה אצלנו בספרייה לפני כשנתיים , במפגש עם הילדים  והיא ריתקה אותם בסיפורים על ספריה ועל עצמה . היא בהחלט אישה מיוחדת וראויה מאוד לפרס .

הרבה בכנס דובר על קידום ופרסום ומיתוג הספרייה .
כולם מדברים במילים גבוהות ומכובדות ... וזה חשוב , שאף אחד לא יחשוב שאני מזלזלת ... אבל , אם תשאלו למשל , את בנות כתה ח' שביום שהן מסיימות מוקדם ללמוד , הן תמיד נכנסות לספרייה בדרך הביתה .
חבורה רעשנית של בנות עשרה , שפשוט נכנסות לכאן בדרך הביתה להגיד שלום , ולשתף אותי בחוויות .
כייף להן פה . פשוט כייף .
וזה הדבר שהכי חשוב לדעתי לתת לקוראים שלנו .
תחושה נעימה , שיש מי שיקשיב להם ומבין אותם .  והם כבר יבואו , תאמינו לי .

כמובן שהגיעה תורה של ההרצאה שכבר שמעתי , והיא חשובה למדי ... אך תמיד גורמת לי להרגיש רע עם עצמי ...
לפתוח לספרייה דף אוהדים בפייסבוק ...
כן , כן , אני יודעת שזה חשוב ... הקהל שלנו נמצא שם וגם אנחנו צריכים להיות שם ...
רק ... מי יעשה לי את זה????
כוח האדם שלנו הוא כל-כך דל שאני במירוץ מטורף מהבוקר ועד הערב , לפעמים בלי רגע לנשום ... 
ו...לא!  אני לא קוראת ספרים כל היום למי שחושב כך ....

הייתה עוד הרצאה נהדרת על קריאייטיב בספריות , ועוד הרצאה מצוינת על עיתונות ... אבל כבר כתבתי יותר מדי , ואני מניחה שכמה מחבריי יכתבו אף הם ... אז אני משאירה גם להם מקום .
וכמו שכתבתי כבר בהתחלה ... הכי כייף זה להיפגש  עם הקולגות .
לשתף , לקחת רעיונות , וכן גם קצת לצאת מהשיגרה .
תודה למארגנים ,
ונתראה אה?
בכנס הבא , אולי אפילו לפני...