סתם יום של חול ...

"סתם יום של חול
עם בוקר כחול" ...

יום רגיל , ספרייה ציבורית , המון ילדים .
לא ספרתי כמה ...
עשרים , שלושים , ארבעים ...
בכל הגילאים ...
חלקם יושבים מול המחשבים , חלקם יושבים על הכורסאות הקטנות הצבעונית בחדר הילדים ,
חלק יושבים על הרצפה וקוראים ... ויש גם כמה קטנטנים שעושים בלגן ...
יום רגיל , ספרייה ציבורית ... 
אני ליד הדלפק שלי , משאילה ספרים , כותבת מיילים , משתדלת להספיק מה שיותר ...
רגיל לגמרי ...

פתאום ... את הרעש הרגיל של ספרייה מלאה ילדים חותכת  אזעקה ...
הילדים כולם קופצים ממקומם ,
אני קופצת ממקומי ומתחילה לחלק הוראת בקול יציב :" לא להיבהל . כולם למקלט  קדימה"
 אני רצה לדלת של הספרייה , עוזרת  למספר ילדים שיצאו לפני שניות מעטות לפתוח אותה מהר ...
"לא להיבהל , כולם למקלט , יש לנו מקלט נהדר בספרייה . לרדת לאט במדרגות , להחזיק במעקה , הכל בסדר" ...

יש לנו מקלט בספרייה .
לפני כחמישים שנה כשבנו את הספרייה , בנו בתוכה מקלט . שזה נהדר מצד אחד - אולם מהצד השני המדרגות תלולות מדי ... הפחד שלי תמיד הוא שמישהו ייפול במדרגות . לכן אני מדגישה להם תמיד , "לאט לאט במדרגות , אנחנו מוגנים גם בחלל המדרגות" ... וככה בסתם יום של חול , מנהלת ספרייה אחת והמון ילדים יורדים למקלט .
אני יורדת אחרונה , מוודאת שכולם יורדים , הגדולים עוזרים לקטנים . 
נהדרים הילדים שלנו .
איזו משמעת , איזה תפקוד ...
חלקם - מבקרים במקלט בפעם הראשונה ...
"איזה יופי כאן , נכון?"  אני שואלת אותם .
"איזה מקלט מדליק , מה דעתכם?" 
"רק נצייר על הקירות יהיה פה מה זה יפה" ...
אני מנסה להסיח את דעתם , להצחיק אותם ...
"מי מתנדב לצייר על הקירות - אם אני אדאג לצבעים?"  אני שואלת ...
הם צוחקים .
כבר שמעתי את הבומים מרחוק , ואני מנסה למשוך זמן ...
לשמור עליהם עוד קצת בתוך המקלט ...
"מנחם יצייר לי ?" אני שואלת את את אחד הילדים  ...
מנחם - הוא ילד מוכשר באופן מיוחד .
"בטח בטח " הוא מתלהב , "כמו שהוא צייר בסניף של בני עקיבא על הקירות "...
עברו הדקות שנחוץ להישאר במקלט .
אנחנו עולים למעלה  בחזרה לספרייה ...
הילדים המדהימים שלנו חוזרים לפעילות הקודמת שלהם ...
מי למחשב , מי לספר , מי למשחק ...
כאילו לא הייתה כאן אזעקה לפני שנייה ,

"לא יאומן כמה מהר הם חוזרים שיגרה" ... אני חושבת לעצמי .
גם אני חוזרת לענייני ...
ועוד אנשים מגיעים והולכים ...
יום רגיל לגמרי ...
ופתאום ...
עוד אזעקה חותכת את רעשי הספרייה ...
אני קופצת ממקומי , עכשיו יש פה גם כמה אימהות עם תינוקות ...
הן קצת יותר נבהלות ...
אני שוב חוזרת על המילים שכבר אמרתי מי יודע כמה פעמים : 
"לא להיבהל ... לרדת למקלט ... לאט  במדרגות ... הכל בסדר "...
אנחנו שוב יורדים למקלט בפעם השנייה במהלך השעה האחרונה ...
שוב אני מצחיקה אותם ... ושוב הם משתפים פעולה  וצוחקים ...
הפעם יש לי גם כמה אימהות צעירות , שהן קצת יותר היסטריות מהילדים , ואותן אני צריכה גם להרגיע ...
עשר דקות ואנחנו יוצאים ...
חזרה למעלה , לספרייה היפה שלנו ,
הילדים שוב שוקעים בענייניהם ,
משאירים אותי לתהות על החוסן שלהם ...
סתם יום של חול ...
רגיל לגמרי ...

כנס מנהלי ספריות 2012

טוב , אני חייבת הקדמה קטנה .
לקח לי יותר מדי זמן להעלות את הפוסט הזה , בכל זאת הכנס היה לפני חודשיים ...
פשוט לפעמים ... בחיים כמו בחיים האנרגיות שלי מופנות לדברים אחרים .
אז למרות שהכל היה כתוב - כבר יומיים אחרי הכנס ...  במחברת המפורסמת שלי ,זאת שאני כותבת בה כל דבר לפני שאני מעלה לרשת , רק עכשיו אני מתפנה להעלות את הכתוב לכאן .
אז הנה הסיכום , מנקודת  המבט הכי פרטית שלי ...

הכל התחיל כמובן מזה שחיפשתי במפה : איפה זה בכלל קיבוץ הגושרים? ...
"מה זה? מישהו השתגע?" ... חשבתי בבהלה ראשונית . "למה לגרור אותנו כל-כך רחוק?" ...
ואז נזכרתי שבעצם צריך להתחשב גם בצפוניים . תמיד הם נוסעים למרחקים , אז מותר גם לדרומיים לנסוע קצת , לא נורא ...חוץ מזה כל הארץ הזאת , היא כזאת קטנטנה ... אז מה אני מקטרת בכלל ...
אז ...  מתל אביב בהסעה לצפון - שלוש שעות ...
היה שמח .
פיטפטנו , צחקנו , הכרנו מנהלות חדשות .
הייתה אחלה נסיעה , ואני ממש לא חובבת נסיעות באוטובוס ...
השנה הכנס היה בסימן הפרידה מויקטור ...
ההרצאה הראשונה של הסופרים אמנון שמוש ומשה סקאל - לא דיברה אלי ...
אמנון שמוש דיבר על :"כתיבה מזרחית"  לעומת :"כתיבה אשכנזית" ...
פעם ראשונה שאני שומעת את המונחים הללו ...
אני מודה שכל פעם שהשד העדתי , יוצא מהבקבוק אני מתרגזת .
מכל מיני סיבות שאני לא אפרט עכשיו .  דווקא בגלל שאני אשכנזיה , דווקא בגלל שגדלתי בחברה מזרחית ... דווקא בגלל שבן זוגי היקר - הוא גבר מזרחי . יש לי הרבה מה להגיד בנושא ... אבל עזבו ...
כשיצאנו מההרצאה וכולי עצבים ... הרגיעה אותי בשניה חברתי הטובה ...
"עזבי , הוא עבר את השמונים ... כתב בתקופה אחרת משלנו ... אל תכעסי עליו"...
צודקת , אין מה להגיד .
עדיף להשקיע את האנרגיות בדברים מהותיים יותר .

אירוע הפרידה מויקטור  היה מרגש במיוחד .
לצלילי מחיאות כפיים סוערות נכנס ויקטור לאולם מלא אורחים מכובדים , ומנהלי ומנהלות ספריות .
ויקטור פורש וכולנו נרגשים ונרגשות .
מאז שאני זוכרת את עצמי בספרייה , ויקטור היה שם .
תמיד קשוב , תמיד אכפתי , תמיד עניני , כשטובת הקוראים הוא הכוח המניע אותו - בכל שנות עבודתו רבת הפעלים .
"מלך הספרים" - כך כינה אותו אבשלום קור שהנחה את הערב המרגש ..
ויקטור הוביל מהפכה בספריות הציבוריות והפך אותן למרכזים קהילתיים, תרבותיים המשרתים את כלל הקהילה .
הרבה אנשים מכובדים בירכו את ויקטור .
ראינו סרט מרגש שהפיקו לכבודו , הקשבנו לשירו המרגש של פרנק סינטרה : 
I did my way  שהיה כל-כך במקום ... ולסיום ארבע מנהלות ספריה מוכשרות במיוחד : יורית , תרצה , סיגלית ואווה - שרו לויקטור שיר שהן כתבו לפני המנגינה של :"אהבה בת עשרים" .
היה ערב מדהים , מרגש , מתוכנן בקפידה ובאמת מגיע למארגנים יישר כוח גדול .

ויקטור בהחלט ראוי לכבוד הכבוד לו זכה בערב זה .
ישבתי באולם , מקשיבה למילים החמות שנאמרו על האיש ונזכרתי באירוע אישי שהיה לי איתו לפני שנתיים וחצי ...
זה היה סמוך מאוד לזמן בו איבדתי את אימי .
הייתי בספרייה , שקועה בניירת  ומזוית העין ראיתי מישהו מגיע לספרייה ומסתכל על הלוח בו כתובות שעות פעילות הספרייה .
לא הרמתי את הראש כי באמת הייתי עסוקה , אבל אני זוכרת שחשבתי לעצמי :"כמה זמן בנאדם מסתכל על השעות?"...
ואז ... הדלת נפתחה ושמעתי קול מוכר אומר לי :"שלום".
עכשיו הרמתי את הראש ... וראיתי להפתעתי את ויקטור , שהיה מסתבר בביקור בחוף אשקלון  והחליט על הדרך לקפוץ לבקר אצלנו ...
מאוד שמחתי לקראתו , והוא שאל :"מה שלומך?" ...
ומצאתי את עצמי אומרת :" האמת ... לא כל כך טוב  ויקטור" ...
והוא שאל :"מה קרה?" ...
ואני עניתי :" איבדתי את אימא שלי לפני שבועיים"...
והוא אמר :"אני כל כך מצטער , אני משתתף בצערך "...
ואני אמרתי :" היא הייתה כל-כך צעירה"...
והוא שאל :" בת כמה?" ...
ואני עניתי .
והוא אמר :"אוי ואבוי ... היא הייתה בגילי"...   ואחרי רגע של שתיקה  הוסיף בחיוך גדול :" את יכולה להיות הבת שלי"...
והוא ישב איתי בספרייה , לפני כשנתיים וחצי , כשכל נשימה שנשמתי הכאיבה לי מרוב צער ...
ושוחחנו על המון נושאים , אישיים ומקצועיים ... וכל פעם כשמישהו נכנס הוא הפסיק לדבר והניד בראשו כאומר : "יש לך קהל , טפלי בו"...
אני זוכרת שאחרי שהוא הלך חשבתי לעצמי :"איזה איש מדהים"...

התחלנו את הבוקר ביום השני להשתלמות עם יוסי יסעור . הוא דיבר על ההגיון של קבלת החלטות .
הצחיק אותנו עד דמעות , זאת הייתה דרך נהדרת להתחיל את היום .
אחר כך יצאנו לטייל .  אני בחרתי בטיול של ה"קשישים "...  אלו שנוסעים ממקום למקום באוטובוס .
התחלנו בשאר ישוב , באנדרטה המדהימה שעשו לזכר חללי אסון המסוקים , המשכנו לאריה השואג בתל-חי
וסיימנו ב"מצפה בניה"  לזכרו של בניה ריין .
אני נהניתי .

הרצאה נוספת שהרשימה אותי מאוד וגם גרמה לי להחוויר מחרדה , הייתה הרצאתו של גלעד האן .
גלעד הוא חוקר עבירות ופשעי מחשב .
האולם כולו הזדעזע  כאשר גלעד סיפר לנו איך פועלים פדופילים ברשת .
איך ילדים יכולים להיפגע דרך הרשתות החברתיות .
וכמה חשוב ללמד ילדים גלישה בטוחה מהי .
זאת הייתה הרצאה שהשאירה בי חותם עמוק .
אני מודה שנבהלתי מאוד .
למרות שהבנות שלי כבר גדולות , היה מבהיל להקשיב לנתונים .
איך אנשים מתחזים , מרמים ופוגעים בילדים תמימים .

הכנס היה מעולה . אבל כאמור , כמו שאני תמיד מסיימת פוסטים על כנסים והשתלמויות ...
הלמידה הכי טובה והכי פוריה , היא בארוחות , בהפסקות , בשעות הקטנות אל תוך הלילה ...
הזמן שבו ישבנו אחת עם השניה  והקשבנו לאיך עושים דברים במקומות אחרים .
אז זהו , למרות המרחק הגדול שנדרש מאיתנו לנסוע , ולמרות הטעות המרגיזה בתעודה של סיום ההשתלמות , שכל הפרטים שלי שם שגויים ...   היה אחלה כייף .
נהניתי , למדתי , ונתראה בכנס הבא . אולי בעצם לפני ...