סתם יום של חול ...

"סתם יום של חול
עם בוקר כחול" ...

יום רגיל , ספרייה ציבורית , המון ילדים .
לא ספרתי כמה ...
עשרים , שלושים , ארבעים ...
בכל הגילאים ...
חלקם יושבים מול המחשבים , חלקם יושבים על הכורסאות הקטנות הצבעונית בחדר הילדים ,
חלק יושבים על הרצפה וקוראים ... ויש גם כמה קטנטנים שעושים בלגן ...
יום רגיל , ספרייה ציבורית ... 
אני ליד הדלפק שלי , משאילה ספרים , כותבת מיילים , משתדלת להספיק מה שיותר ...
רגיל לגמרי ...

פתאום ... את הרעש הרגיל של ספרייה מלאה ילדים חותכת  אזעקה ...
הילדים כולם קופצים ממקומם ,
אני קופצת ממקומי ומתחילה לחלק הוראת בקול יציב :" לא להיבהל . כולם למקלט  קדימה"
 אני רצה לדלת של הספרייה , עוזרת  למספר ילדים שיצאו לפני שניות מעטות לפתוח אותה מהר ...
"לא להיבהל , כולם למקלט , יש לנו מקלט נהדר בספרייה . לרדת לאט במדרגות , להחזיק במעקה , הכל בסדר" ...

יש לנו מקלט בספרייה .
לפני כחמישים שנה כשבנו את הספרייה , בנו בתוכה מקלט . שזה נהדר מצד אחד - אולם מהצד השני המדרגות תלולות מדי ... הפחד שלי תמיד הוא שמישהו ייפול במדרגות . לכן אני מדגישה להם תמיד , "לאט לאט במדרגות , אנחנו מוגנים גם בחלל המדרגות" ... וככה בסתם יום של חול , מנהלת ספרייה אחת והמון ילדים יורדים למקלט .
אני יורדת אחרונה , מוודאת שכולם יורדים , הגדולים עוזרים לקטנים . 
נהדרים הילדים שלנו .
איזו משמעת , איזה תפקוד ...
חלקם - מבקרים במקלט בפעם הראשונה ...
"איזה יופי כאן , נכון?"  אני שואלת אותם .
"איזה מקלט מדליק , מה דעתכם?" 
"רק נצייר על הקירות יהיה פה מה זה יפה" ...
אני מנסה להסיח את דעתם , להצחיק אותם ...
"מי מתנדב לצייר על הקירות - אם אני אדאג לצבעים?"  אני שואלת ...
הם צוחקים .
כבר שמעתי את הבומים מרחוק , ואני מנסה למשוך זמן ...
לשמור עליהם עוד קצת בתוך המקלט ...
"מנחם יצייר לי ?" אני שואלת את את אחד הילדים  ...
מנחם - הוא ילד מוכשר באופן מיוחד .
"בטח בטח " הוא מתלהב , "כמו שהוא צייר בסניף של בני עקיבא על הקירות "...
עברו הדקות שנחוץ להישאר במקלט .
אנחנו עולים למעלה  בחזרה לספרייה ...
הילדים המדהימים שלנו חוזרים לפעילות הקודמת שלהם ...
מי למחשב , מי לספר , מי למשחק ...
כאילו לא הייתה כאן אזעקה לפני שנייה ,

"לא יאומן כמה מהר הם חוזרים שיגרה" ... אני חושבת לעצמי .
גם אני חוזרת לענייני ...
ועוד אנשים מגיעים והולכים ...
יום רגיל לגמרי ...
ופתאום ...
עוד אזעקה חותכת את רעשי הספרייה ...
אני קופצת ממקומי , עכשיו יש פה גם כמה אימהות עם תינוקות ...
הן קצת יותר נבהלות ...
אני שוב חוזרת על המילים שכבר אמרתי מי יודע כמה פעמים : 
"לא להיבהל ... לרדת למקלט ... לאט  במדרגות ... הכל בסדר "...
אנחנו שוב יורדים למקלט בפעם השנייה במהלך השעה האחרונה ...
שוב אני מצחיקה אותם ... ושוב הם משתפים פעולה  וצוחקים ...
הפעם יש לי גם כמה אימהות צעירות , שהן קצת יותר היסטריות מהילדים , ואותן אני צריכה גם להרגיע ...
עשר דקות ואנחנו יוצאים ...
חזרה למעלה , לספרייה היפה שלנו ,
הילדים שוב שוקעים בענייניהם ,
משאירים אותי לתהות על החוסן שלהם ...
סתם יום של חול ...
רגיל לגמרי ...

רגע של עברית יפה ... (או בעצם לא) ...

מלחמה 
גדרה
סופר גדול
אזעקה ...
אני עומדת עם עגלה מלאה מוצרים ,  ממש ביציאה מהחנות כשנשמעת האזעקה .
חלק נבהלים , חלק לא , אימהות עם תינוקות רצות למרחב המוגן ...
אני רואה שאין שם מקום , אז נשארת לעמוד .
עומד מולי מישהו , מסתכל .
אני לא זזה .  מישהו אומר לי :"כאן לא מוגן"
"זה בסדר" אני עונה . מה להגיד ? אין מקום במרחב המוגן? מלא אימהות צעירות ותינוקות?
פתאום האדם שמולי שממשיך להסתכל עלי כל הזמן ... אומר לי:
"הלוואי שהטיל יפול על הבימה , במרכז תל אביב" ...
אני בהלם . מסתכלת עליו . והוא ממשיך: "על הראש של כל השמאלנים"...
"למה"?   אני שואלת  "למה"? ...
"ככה "!!  הוא מרים קול ...  "על הראש של כל השמאלנים"...
"אבל למה?  הם לא יהודים בדיוק כמוני וכמוך?" ...
"תתביישי לך "!!  הוא צורח ... "לכי תגני על ערבים , תתביישי לך "...
מי שמכיר אותי יודע , אני לא בנאדם שתקן , אבל זה תפס אותי לא מוכנה ...
"תתבייש לך אתה !!  איך אתה מדבר "? ...
"לכי תגני על ערבים , לכי תגני על ערבים , לכי תגני על ערבים"....
הוא צועק בצורה שאפילו אני מרגישה לא בנוח .
מישהו אומר לי :"עזבי, אל תעני"...
הצעקות שלו מלוות אותי , כשאני מחליטה לצאת מהחנות למרות שהדי האזעקה עוד נשמעים ...
אני לא מוכנה לעמוד ליד אדם כזה ...
דפיקות הלב שלי ממשיכות גם כשאני מתיישבת כבר באוטו ...
לוקח לי כמה דקות עד שאני מצליחה להניע ולנסוע שם ...
משום מקום אני נזכרת בשיחת טלפון שקיבלתי במלחמה הקודמת ...

על הקו ג'ועדת ...
חבר ערבי של סבא שלי מאחד הכפרים בצפון ...
"שרה , מה שלומך?  יש לכם מצב מסוכן בדרום . 
קחי את המשפחה ובואי להתארח אצלנו . אני אסדר לך דירה 
קחי את הילדים ובואי !  זה מסוכן אצלכם"...